תצוגת הגניזה: סיפורו המופלא של יום טוב גולדשמיד

רישומיו של חג שמחת תורה, טרם התפוגגו. בכל בתי הכנסת רקדו המתפללים עם ספרי התורה, כשרים או פסולים - שזוכים לעדנה אחת לשנה, כאשר הם מוצאים אחר כבוד והציבור עולז ושמח אתם.

גם בבית הכנסת 'חתם סופר' (נוסח אשכנז) בפתח-תקווה, שנקרא על שמו של 'החתם סופר' זצ"ל - שהשבוע חל יום ההילולא שלו, חגגו ועלצו ביום זה עם ספרי התורה.

כל ספרי התורה הם אשכנזיים, כמובן. אבל ספר תורה אחד, יש בו מיזוג מעניין. ה'עצי חיים' הנם כמנהג האשכנזים, אבל הכתב הוא ספרדי ועל-פי מנהג עדות המזרח...

לא מדובר בספר תורה כשר, אבל סיפורו מפתיע לחלוטין. הקלף נשלף מאחת מערמות הגניזה בעיר, כשהוא בשלמותו. לא ברור מדוע לא ניסה הסופר האנונימי שהטילו אל הגניזה להכשירו. אולי מחמת ריבוי ה'פסולים' שהתגלו בו? בכל אופן, אל הספר, הוצמדו ונכרכו 'עצי חיים' כמנהג האשכנזים, והולבש לו מעיל שהיה ברשות בית הכנסת. כבודו האבוד של ספר התורה המיותם הושב לו חלקית, והוא הוכנס אל ארון הקודש, שם הוא שוכן בטח. הקלף ניצל מכליה, שהייתה נגזרת עליו, במידה והיה מובא לקבורה, יחד עם כל ה'שמות'.

כשהגבאי, יום טוב גולדשמיד, רוקד עם ספר התורה הזה, גואה בליבו שמחה מיוחדת. הוא היה זה שזכה ו'הצילו' מהגניזה, כמו שהציל חפצים ותשמישי קדושה נוספים, שהיו כבר בדרך להטמנה תחת רגבי האדמה.

מי שיבקר בבית הכנסת, יחשוב לרגע, כי נקלע למוזיאון יהודי אותנטי. בפינתו הדרומית-מערבית של המקום מוצג לראווה אוסף של מאות פריטי יודאיקה - החל מספרי תורה מיניאטוריים (לילדים או לתצוגה) 'תיקים' לספרי תורה ספרדים, בתי מגילות, בתי מזוזות, בתי תפילין, גביעים, קערות לליל הסדר, חנוכיות, שופרות, וכלה בפמוטים, 'מחזיקי מפיונים', מלחיות, תמונות שעליהן מוטיבים יהודים ואפילו 'שעון מעורר'.

מדובר בתשמישי קדושה שיוצרו מעץ, זכוכית וממתכות שונות. אל דאגה, חפצים יקרים לא תמצאו כאן. גביע כסף בודד שנקבע פה על אחד המדפים בעבר, כבר הספיק להיעלם בידי יד זדונית.

עשרים ושמונה שנים, מתעסק גולדשמיד עם הגניזה המצטברת בעירו פתח-תקווה, אשדוד, קרית גת ועוד. אבל רק בשלוש שנים האחרונות, החליט לדלות את הפריטים המעניינים שאנשים מטילים לגניזה, ולעטר בהם את בית הכנסת, בו הוא משמש כגבאי שנים רבות. ליבו דאב, על מגוון הפריטים המרהיבים שנידונו לקבורת עולם, והוא החליט להצילם מכיליון.

'פרוטזה' של יד במיכל הגניזה

"לא ברור, מדוע אנשים סבורים שמתקני הגניזה הם המקום הראוי להשליך בו פמוטים מוכספים מצהיבים, במקום להטילם לאשפה", תוהה יום טוב גולדשמיד. "אמנם חלק מהחפצים הינם תשמישי קדושה, אבל כפי שעיניך רואות, מהתצוגה המרשימה הזו, יש לאנשים כנראה קושי מנטלי, בשעה שהם נפרדים מחפצים ששמשו אותם, לשולחן השבת או למעמדים חשובים אחרים, לזורקם לאשפה והם מעדיפים כי המוצר ייקבר בדרך כבוד, משום מה. למרות שאין בהם כל אלמנטים של קדושה".

ר' יום טוב, מצא פעם אפילו 'פרוטזה' של יד, שלא ברור אם בני משפחתו של זה שנשא אותו, חמדו לצון בהחלטתם להשליך אותו ל'גניזה', או שפשוט סברו באמת ובתמים, כי ראוי לקבור את האבר הפלסטי, כפי שנהוג לעשות במקרה של אדם שהרופאים כרתו יד או רגל מגופו, רח"ל, והעדיפו כי ראשי הגניזה יבצעו עבורם את מלאכת הקבורה...

מאז נישואיו, גר ר' יום טוב בפתח-תקווה. את העיסוק במלאכת הגניזה, החל בשנת תשמ"ו, "השנה שהגימטרייה שלה דומה ל'שמות' כפי שאנו מכנים את הגניזה", הוא מוצא רמז ופרפרת נאה למקצועו.

• איך הגעת לעסוק בכך?

"באחד הימים, נכנסתי להתפלל בבית כנסת 'איצקוביץ' בבני-ברק. על השולחן התגוללו צילומים מתוך הספר 'מנוחה וקדושה', שחיבר הגאון רבי חיים מוולוזין זצ"ל שבו הובאו הלכות והדרכות אודות החשיבות הגדולה והזהירות הנדרשת בכבודם ובהבאתם לקבורה של ה'שמות'.

"מספרים על הגה"ק רבי נתן אדלר זי"ע, רבו של ה'חתם סופר' זי"ע, שנהג לרכוש בדמים רבים את הדפים והספרים העתיקים והבלויים, אודותיהם נוצר חשש כי הם עלולים להתגלגל לאשפתות בביזיון. כמו כן, ראיתי פעם סיפור, על יהודי שבעיצומה של השואה, נדד ממקום למקום ואסף את הגניזה המתגוללת כדומן על פני האדמה, כדי להביאה לקבורה או לפחות למקום מסודר. הגרמנים היו בטוחים שהוא חולה נפש, מי מתעסק תחת הפצצות והקטל, בזוטות כאלו... והניחוהו לנפשו משום-מה. מסתבר, שזכות זו, היא מה שהצילה אותו מידיהם הארורות והוא שרד את המלחמה.

"בעקבות זאת, התעוררתי ולקחתי את הדברים לתשומת ליבי. החלטתי כי אתחיל להקדיש לנושא את מעייני וזמני".

חובבי גרוטאות עם מלקחיים ארוכות

הצעד הראשון שעשה גולדשמיד היה להציב מתקן מעץ קטן שהונח בחצר בית הכנסת 'חתם סופר'. עד כה, השקיות ובהם ה'שמות' היו מונחים ומעלים אבק במרתפים, בחדרי מדרגות, בעליות הגג מתחת לרעפים וכיוצא באלו. מכאן והלאה, יש כבר מקום מסודר. סוף-סוף.

בהמשך, התקין מתקן מברזל, לאחר שהקודם הפך צר מהכיל ומטרה לבוזזים. במרוצת השנים, כאשר בניגוד לעבר, הגניזה עולה על גדותיה, בעיקר ב'זכותם' של ים הניירת והספרים, כאשר כל אחד שרואה עצמו כ'הוגה דעות' מוציא לאור עלונים, ביטאונים וספרים וכיוצא באלו, ומאז גדל העסק והתרחב.

כיום פרושים ברחבי פתח-תקווה לבדה, למעלה מ-40 מתקנים לאיסוף הגניזה. עד היום, למרות שמדובר במתקני מתכת כמעט 'מבוצרים', ניתן עדיין לראות חובבי גרוטאות או סתם מובטלים, שבידיהם מלקחיים ארוכות, והם מנסים לשלות מהמתקן שקיות גניזה, על מנת לאתר בהם, אוצרות שאפשר והתגלגלו לשם.

• היכן קוברים את כל הגניזה?

"בתחילה היינו קוברים אותם בבארות העתיקות של פתח תקווה. מדובר בבארות לא פעילים, שעומקם כחמישים עד ששים מטרים. בשעה שחפרו אותו, היו מייצבים ומחזקים את הבור שנכרה באמצעות לבנים ואריחים, עד שהגיעו לסלע. בשלב זה קדחו בו, עד שהגיעו למי התהום. משאבה שהותקנה בפי הבאר, שאבה את המים מהתהום, היישר אל המכל או הדלי שעמד בחוץ. באותם בארות שחדלו לשמש את התושבים, הייתי פורק את שקי הגניזה המצטברת. כאשר הררי הגניזה הלכו ותפחו, והבארות כבר לא הספיקו, חיפשתי מקומות נוספים בהם ישנם בארות או בורות שכבר אינם בשימוש. לעתים, היינו צריכים לשלם כסף רב, עבור בעלי הבורות, כדי שייאותו להתיר לנו את קבורת הגניזה".

הקבורה בבארות פסקה, לאחר שבאחד הימים נשמע פיצוץ עז מאחד הבארות בסמוך לכפר חב"ד. האזור היה בשליטת אחד הבדואים, חבר באחת החמולות הפועלות בעיר רמלה. המשטרה הוזעקה למקום, ושגרה אל פי הבור, כלב הפועל בשורותיה, היודע לרחרח ולזהות חומרי נפץ, כדי לברר מה היה באותו בור. ככל הנראה, הטמין שם מאן דהו חומרי נפץ או נשק.

אלא שאירע 'אסון' והכלב המשטרתי מעד ונפל פנימה אל הבור העמוק. השוטרים נחרדו ופניהם התעוותו לנוכח המראה. אבל מכיוון שהיו בטוחים כי הכלב נהרג מעוצמת החבטה, לא ניסו לחלצו. אולם בכך 'הונח הגולל על פי הבור', והם אסרו על גולשמיד להמשיך ולהשתמש בבורות ובבארות, לצורך הטמנת הגניזה, מחשש לאסונות ומקרים דומים.

כשר' יום טוב מקבל טלפונים בהולים

מאז הגניזה מועברת ליישובים ולקיבוצים, שברשותם אתרים מיוחדים, לקבורת פסולת בניין. אלא שבעוד שהפסולת מגיעה כשהיא ממוחזרת וממילא תופסת נפח קטן יותר, הרי ששקי הגניזה, לא עוברים כמובן שום מחזור או תהליך שיקטין את הנפח, ועלות קבורתם, גבוהה יותר. המשאית של הגניזה, מגיעה אל שטח היישוב ועולה לפני שהיא פורקת את מטענה, על הרמפה המיוחדת, שבה משקל דיגיטלי. על פי כמות ה'טונות' שעליה, כך ייגבה הסכום מידי גולדשמיד.

אז אם תהיתם, למה נקבעו סכומים שונים לכל שקית גניזה, על פי נפחה, כפי שמתנוסס בשלט הקבוע במתקן הגניזה, הנה לכם התשובה.

"זה לא רק המשכורות לעובדים שמטפלים בפינוי הגניזה, אלא העלות הגבוהה של הקבורה עצמה", הוא מדגיש, למי שסבר עד כה, כי מדובר בניצול של הציבור התמים.

לא אחת, מקבל ר' יום טוב טלפונים בהולים מאנשים שהטילו בטעות חפץ יקר ערך לשקית הגניזה ומנסים להצילה, בטרם תועבר לקבורה.

"נתקלתי, למשל, במקרים שבהם אחד מבני הזוג, החליט לעשות סדר בבית, בעיקר לפני חג הפסח וזרק פריטים שונים, ללא ידיעת השני ויצר בכך עגמת נפש מיותרת. כמובן, שאם הגניזה עדיין נמצאת תחת רשותי, אני מנסה לסייע להם לחפש את האבדה, אבל לעתים הם נזכרים מאוחר מדאי ואין להם אלא לבכות את האבדן".

בעבודת הקודש שלו נתקל גולדשמיד באין ספור סיפורים, מקרים וסייעתא דשמיא. וגם נס אירע לו:
"באחת הנסיעות שלי עם המשאית לכיוון אתר הקבורה, אירעו תקרים בשניים מהצמיגים שלה. יצאתי החוצה, ולפני שהתחלתי לעסוק בתיקון, היה עלי לרוקן את המשאית משקיות הגניזה, כדי שיקל עלי להגביה את המרכב, לצורך תיקון התקרים.

"נעצרתי בצד, בסמוך לתעלה הצמודה לכביש. הפעלתי את המנוף, אלא שכאשר הזרוע החלה להוריד את השקים הכבדים, היא גרמה לאבוד שיווי משקלה של המשאית והחלה לנטות הצידה. אני עמדתי בדיוק, בין המשאית והתעלה, וכמעט נמחצתי תחתיה. אבל ה' שמר עלי והצלחתי להיחלץ ללא פגע. מיהרתי להחזיר את הזרוע למקומו והצלחתי לייצב בסופו של דבר את המשאית, איכשהו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!