שטעטלע יהודית מגליציה עם שילוט אלקטרוני

אלו לא סתם סיפורים שמספרים לגבירים: אתה נכנס לבית המדרש הגדול של בעלזא בירושלים ואכן חש כי הגעת לממלכה עצמאית. ממלכת בעלזא. קשה להניח את האצבע ולומר מה בדיוק גורם לאותה תחושה.

לכאורה, עוד שטיבלאך. המוני מניינים המתחילים ברצף, בזה אחר זה. אך משהו באוויר בכל זאת שונה. המסדרונות הנקיים, המסך המקרין את זמני התפילות, והשילוט - זהו, עליתי על זה: השילוט – זה הוא שמעביר את התחושה כי יש פה יד מכוונת המנהיגה בקפדנות את מבנה הענק הזה שהפך למוקד לימוד ותפילה עבור ירושלמים רבים, גם כאלה שסבא שלהם נולד הרחק-הרחק מהשטעטלע בעלזא.

כי בשטיבאלך אין שילוט. אפילו לא בצחוק. בשטיבלאך יש חדר פנוי, עשר שליימזלים שפספסו 'מעריב' – וקדימה, מתחילים 'והוא רחום'.

בבית המדרש של בעלזא יש מסך טכנולוגי המציג את זמני המניינים ומיקומם. כל עשר דקות, אם התעניינתם. האוכלוסייה מגוונת. כאמור, רבים נהנים לבוא ולהתפלל פה. אך הבעלזאים בולטים בנוף. על פניהם הבעה של בעלי-בתים. כולם מוזמנים, אך אין מקום לטעויות: כאן זה בעלזא. כל אבן זועקת זאת.

בתוך כל סערת התפילות והמניינים, ההנחיות ברורות. אל העמוד ייגש רק יהודי חסידי, חגור בגרטל, שטבל היום במקווה. הדבר נמצא באחריותו של הגבאי, אך אין לו עבודה קשה מדי. אף אחד לא מנסה להתחכם בזה, נאמר לי, כולם יודעים להיכן הם באים.

סדר וניקיון

חסידי בעלזא מרגישים כאן בבית, רואים. בפינות מתכנסות להן חבורות-חבורות ומשוחחות בניחותא על אירועי היום. אף אחד לא ממהר לשום מקום. אחד מכין לעצמו קפה, שני משוחח בטלפון, שלישי מהלך טרוד. שהשם יעזור לו.

בחדרים הגדולים יותר, קול התורה אינו פוסק לרגע. לרגע היה נדמה לי כי התבלבלתי והגעתי לישיבה. זו הייתה כבר שעת ערב מאוחרת, אך האולמות היו מלאים. חברותות-חברותות, בני כל הגילאים, יושבים יחדיו אל מול ספר ומתדיינים על הסוגיה העומדת לפתחם. האווירה רגועה. כל אחד יודע את מקומו. הכול נקי, מסודר ודופק כמו שעון.

"זה הרבי הנהיג כאן את הסדר והניקיון", אמר לי חסיד שהתנדב לשמש כמדריך לתייר. "מה אתה חושב? זה קורה לבד? הרבי עומד מאחורי הכול. הוא רצה שלאנשים יהיה חשק לבוא לכאן, ואכן - הצליח".

פעם לכל רבי הייתה עיירה שלמה. המונח 'חצר החסידות' היה כפשוטו. כל מיני אירועים היסטוריים הובילו לכך שעם שלם עבר דירה. במקום שטח רחב-ידיים, פולין-אוקראינה-רוסיה הלבנה-ועוד, נאלצות כעת כל החסידויות להצטופף יחד בארץ-ישראל הקטנה. כל שטיבל מהווה המשך לעיירה אחרת. חצית את הכביש בירושלים - עברת מדינה. לא פשוט לשמור כך על בידול ולהנהיג חיי קהילה מאוחדים ותוססים.

אם זאת הייתה מטרת המבנה, הרי שהתוצאה הושגה במלואה. בתוך ירושלים הצפופה, כאשר בכל פינה יש שני בתי כנסת, חסידי בעלזא אכן רואים בו את מרכז חייהם. הכול יש שם. השהות במקום – נעימה. ניתן להגיע אליו בבוקר ולצאת בשעות הערב המאוחרות.

עיירה שלמה.

דירה נאה

אחד החסידים, שניאות לשוחח איתי, סיפר לי על המהפך שהמבנה הזה חולל בחיי החסידות. "אני זוכר היטב את התקופה שלפני בניית בית המדרש הגדול. הכול היה אחרת. אתה צריך להבין, זהו לא סתם בניין. כאן מרכז חיינו. אין ספק כי כאשר לחסידות יש מבנה גדול ומפואר הדבר מחזק ומעשיר מאוד את החיבור של כולם לקהילה. מבחינתנו, זהו לא רק בית מדרש. לכאן באים. ללמוד, להתפלל. לחסיד בעלזא יש לאן להגיע".

הוא אכן הגדיר היטיב להגדיר. אולי אף המעיט. על לוח המודעות ראיתי הצעה לרכישת 'דגם של בית המדרש הגדול דחסידות בעלזא'. מסתבר שישנם כאלה המעוניינים להחזיק בביתם דגם של המרכז הגדול.

"מנהיג כריזמטי עם ראייה רחוקה מאוד", מגדיר אחד החסידים את רבו. "הבניין הזה הוא יזמה אישית שלו. דאג למימונו והיה מעורב בכל תהליך הבנייה. כוחות רבים השקיע הרבי במקום הזה. אישית, זה לקח לו כוחות פיזיים ונפשיים. לקח שנים לבנות כאן הכול. הנחת אבן הפינה הייתה בתשד"מ, והמבנה הושלם רק בתש"ס. ארבע עשרה שנים בהם הרבי נסע לחוץ לארץ, אסף כספים, ופיקח על כל פרט ופרט".

• מפואר פה. מאוד מפואר.

"אכן, מפואר. דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם ובית השם צריך להיות מכובד. זה לא אנחנו המצאנו. היום יש כבר כאלה שמנסים לחקות אותנו".

• מי למשל?

"אתה מבין שלא אענה לך על שאלה כזאת".

תיאום ביקורים

החסיד מספר כי בית המדרש הפך לאחד ממוקדי התיירות בירושלים. אורחים מכל העולם הבאים לבירה מעוניינים לבקר בבית הגדול. החסידות הסדירה את העניין וישנו אחראי על תיאום הביקורים.

שאלתי אם לבעלזא יש עניין בכך שאנשים יבואו ויראו את החסידות בתפארתה, החסיד מתעקש שלא. "אין לנו שום עניין בזה, אך הדבר גם לא מפריע לנו", הוא אומר, "מי שרוצה לבוא ולראות – בשמחה".

על הקירות הסובבות את המבנה, היו תלויים שלטים: 'התורה היא חיינו – לא יצליחו לנתק אותנו'. ההשקפה האקטואלית, אגב, מוגשת 'מטעם מרכז מוסדות בעלזא'. כך מציינת הכתובית בתחתית המודעה. זהו חלק מקמפיין רחב שהחל על פי הוראה אישית של האדמו"ר.

אחרי כמה דקות, ראיתי את השרת הגוי מגיע ומתחיל להסיר את המודעות מהקירות.

מה קרה? שאלתי אותו.

"זהו, נגמרו החגים", הוא אומר לי. "כולם הלכו. עכשיו חוזרים לשגרה".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!