"אני לא מוכן לברוח לבדי מהמוות", אמר הרבי

"לפני כמה שנים, פסעתי ליד מלון שלום ברחוב הירקון בתל-אביב. כשמולי אני רואה יהודי שפוף וגיבן, מנקה רחובות. דמותו המאירה צדה את עיני ופניתי אליו בברכת: 'שלום לך אדוני'. הלה, יהודי פולני מבטן ומלידה, ענה לי: 'עליכם שולם'.

"מאיפה אתה"? שאלתי.

"מפיאסצנה", לא אחרה התשובה להגיע.

"פיאסצנה... לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. שאלתיו, הזוכר הנך את רבנו הקדוש, רבי קלונימוס קלמן?

הלה השתומם על עצם השאלה: "האם ראיתי אותו? התחלתי ללמוד אצלו מאז היותי בן 6 עד גיל 11. או אז, נלקחתי לאושוויץ. בשל המראה החסון שלי, נראיתי כבן 17. הם שברו את עצמותיי, הכוני ופצעוני. הגיבנת שלי, עדות חיה היא למכות ולהצלפות שגווי ספג. כך אני נראה. מה אני יכול להגיד לך? שרדתי את השואה, אך מכל משפחתי לא נשאר אף אחד. אני בודד בעולם". סיים והמשיך לנקות את הרחוב.

אני עמדתי משתומם. אמרתי לו: "'אדוני, ברשותך, אתה זוכר דבר תורה כלשהו מרבנו"?
"מה, אתה חושב שאחרי אושוויץ אפשר לזכור דברי תורה?" זרק לעברי.
עניתי: "ודאי. דברי רבנו הקדוש יורדים לתוך עמקי הנשמה. לא ניתן לשכוח אותם".
הוא הביט בי זמן רב ותהה: "שמע, אתה באמת רוצה לשמוע תורה מרבנו הקדוש? אמר ועיניו התלחלחו מדמעות.

"כן, אמרתי".

אך הלה היה חסיד אמיתי שאינו שח בדברי תורה בעיצומו של ניקוי רחוב. הוא הלך, נטל ידיים, הרטיב מעט את פניו והחל מספר: "דע לך, בכל שבת קודש, בעת שירת "בואי בשלום"' היה רבנו עומד באמצע, וכל הילדים רוקדים מסביבו בשירת "פני שבת נקבלה". אלו פנים היו לו בשבת קודש! רבנו הקדוש נכנס לערוך שולחן והוא התחיל "שלום עליכם מלאכי השרת", וכמה מאות ילדים, ניצבים לידו. במהלך הטיש, רבנו הקדוש אמר תורה על הפרשה. כשסיים את התורה - כך הוא היה אומר: "ילדים יקרים, ילדים מתוקים. זכרו כי הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר".

"כשהייתי באושוויץ, המשיך לתאר הגיבן כשכולו רוטט, "שמעתי שכל משפחתי נכחדה. לא ראיתי טעם בחיים שכאלה, בודד וערירי בעולם. לפתע, ואז אני שמעתי את קולו של הרבי מהדהד באזני: 'ילדים, זכרו כי הדבר הגדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר'.

"הוצפתי שמחה. אתה יודע כמה טובות אפשר לעשות בלילה באושוויץ? בכל פינה שוכב על הרצפה יהודי בוכה, שאין לו עם מי לדבר. למי יש לו כח לשמוע שוב ושוב את הסיפור על אשתו, על הילדים, שהם כבר שוכני מרומים. חגרתי עוז, והתמלאתי תושייה. כל הלילה, ישבתי עם היהודים השבורים והאזנתי להם בקשב. דבר זה נסך בי כח. עם מסר זה, שרדתי את אימי המלחמה ובעוצמתו אני עומד כאן וממשיך את חיי".

תיאור מרגש זה, סיפר לי הרה"ח הישיש, השריד האחרון לבית פיאסצנא הפולנית, ופטרון ארגון 'אש קודש' על שמו של הרבי הי"ד, הר"ר נתנאל רדזינר ז"ל שנפטר לפני חודשים אחדים.

'הרבי המרקד', הר"ר שלמה קרליבך ז"ל, לקח את הסיפור והפך אותו לפואמה אפית, והפיץ אותה באלבומיו המרגשים.

תביאו את שמחה אלי

כ"ק האדמו"ר מפיאסנצה הי"ד, לא רק הצליח לחזק את לב היהודי הגיבן מאושוויץ. הוא עצמו עבר את מאורעות השואה וחיזק לבבות רבים עד שעלה בסערה השמיימה ונרצח לפני שבעים שנה בדיוק.

בד' חשוון ימלאו 70 שנה לעלותו על המוקד.

הגה"ק רבי קלונימוס קלמן שפירא זצוק"ל, האדמו"ר מפיאסצנא, נולד בי"ט אייר תרמ"ט לאביו הרה"ק רבי אלימלך מגרודזיסק זצוק"ל, זקן אדמור"י פולין בדורו. הוא נקרא על שם זקנו הרה"ק בעל ה'מאור ושמש' זצוק"ל.

רם היחס ומגזע קדושי עליון היה הרבי, בהם, הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק, הרה"ק המגיד מקוזניץ, הרה"ק החוזה מלובלין זצוק"ל ועוד. גדולי דורו אמרו עליו, כי התמזגו באישיותו, כל גינוני הקדושה והתכונות הסגוליות, שאפיינו את דרך חייהם של זקניו מאורי הדור.

השורד היחיד שעדיין זוכר את הרבי הינו אוד מוצל מאש, מאחרוני מהלוחמים הבולטים של מרד גטו וורשה, שמחה רותם (קאז'יק - על פי שמו המחתרתי הפולני). שמחה, נולד בוורשה בשנת 1924. הוריו, ממשפחת ראטהייזר היו דתיים, ומקורבים לרבי מפיאסנצה.

"היינו נוסעים לרבי מתקופה לתקופה. ואבי מאוד העריץ אותו. אחיו של האדמו"ר היה האדמו"ר החלוץ הרב ישעיהו שפירא זצ"ל , שעלה לארץ ישראל. גם הרבי היה אוהב ארץ ישראל. היינו מתפללים בבית מדרשו ואוכלים על שולחנו. אם כי אבי היה מודרני וציוני. הוא לא גידל למשל פאות כפי שהיה מקובל אצל החסידים", הוא מספר בראיון.

"פעם, חליתי במחלת הטיפוס שהיא מחלה מסוכנת ומדבקת והיה צריך למצוא לי מקום מבודד לטפל בי. אבא הלך לרבי להתייעץ היכן לאשפז אותי והרבי אמר לאבא 'תביא את שמחה אלי. הביאו אותי אל הרבי והוא להפתעתנו הכין לי מיטה בביתו, שם שמו אותי והרבי סעד אותי בחוליי. הוא היה אדם מיוחד מאוד".

לשכת הגזית בגטו

במהלך השואה נכלא הרבי יחד עם רבבות יהודי ורשא בגטו, שם הועסק בבית מלאכה לנעליים של 'שולץ' כדי להגן על חייו. הוא יחד עם הרב מקוזיגלוב ראש ישיבת חכמי לובלין, תיקנן נעליים כשהם מדברים דברי תורה, ונראה היה שאין הם יושבים בבית המלאכה אלא בלשכת הגזית של הסנהדרין. כך ניצל הרבי משילוח מיידי למחנה ההשמדה טרבלינקה.

הרבי דאג לקיום בריתות, לטבילה במקווה, למרות הסכנה שבדבר, וחיזק לבבות שבורים בדרשותיו. דברי תורה, הועלו על הכתב, ונמצאו לאחר המלחמה כשהם גנוזים בתוך כד. הם הודפסו ונקראו בשם 'אש קודש'.

גם כאן נפגש עימו שמחה כפי שהוא מספר: "אבי נהג ללכת אליו וגם אני בזמן שהיינו בגטו. הרבי תמיד ניחם והביע תקווה שנצא מהצרות הקשות. בפעם האחרונה שראיתי אותו זה היה כשאבא שלח אותי אליו עם כסף שנועד לו כדי לתמוך בו ובאנשים שהיו תלויים בו".

המצב של הרבי לא היה קל. בהפגזות של הגרמנים על ורשה נהרגו בנו, כלתו ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו.

עם זאת הרבי המשיך בדרשותיו בהם חיזק את שארית הפליטה בגטו. בחלוף הזמנים כאשר היהודים הבינו שגורל כולם נחרץ למוות התארגן בגטו מרד, שבו השתתף גם שמחה רותם.

עם סיום המרד הצליח רותם להימלט והרבי נשלח יחד עם שארית הפליטה למחנה טרווניקי שליד לובלין. רותם ניסה לדאוג לרבי במהלך תקופה זו:

"לאחר המרד אני הייתי בצד הארי של ורשה, עם קשרים בכל מיני מקומות, ודאגתי להכין גם לרבי מקום מסתור.

"אחרי שהמקום היה מוכן, שלחנו שליח אליו והצענו לו לברוח ולהסתתר. לא היה קל, אבל היה ניתן לברוח משם, כי זה היה מין מחנה לדוגמא שהנאצים עשו כדי להראות 'עד כמה יפה הם מטפלים ביהודים'. אבלהרבי שקיבל את המסר הגיב, שהוא ועוד עשרים מיהודי המחנה סיכמו זה עם זה, שאף אחד לא בורח לבדו, רק כולם ביחד. זה כבר היה בלתי אפשרי. איך אפשר לארגן מקום לעשרים? לנו היה מקום רק לאחד, והרבי סירב לברוח לבד.

אמרנו שאולי ננסה להוציא אחד אחד, כי לארגן בריחה ומסתור לעשרים איש בבת אחת, בטח אי אפשר היה, אבל הרבי אמר שלזה הוא אלי מוכן אבל הוא יהיה האחרון מבין אלה שיברחו. רק אחרי שכולם ימלטו ויוסתרו, גם הוא מוכן לברוח ולהסתתר. לא הייתה לנו ברירה, לא יכולנו לעשות דבר. אמנם ניסינו אבל עד שאני התארגנתי, הגרמנים כבר ערכו מבצע רצח במקום ורצחו את כל היהודים, וכך גם את הרבי".

טבח ב'חג הקציר'

גם ר' נתנאל רדזינר ז"ל סיפר בראיון "אגודת הרופאים הפולנית בקשה להציל את הרבי מהמחנה שכן בהיותו מוערך על ידם הם פעלו רבות כדי לארגן לו אפשרות להינצל. הרבי היה ידוע כאישיות מופת בכל רחבי פולין.

"אך הרבי סירב והתנה את בצלתו בכך שיצילו עמו גם את הרה"ח רבי זושא פרידמן זצ"ל מחבר הסדרה 'מעיינה של תורה', ואת הרב שטוקהמר זצ"ל רבה האחרון של וורשה. אגודת הרופאים סירבו לעשות זאת. משהללו סרבו, נחרץ גורלו".

האדמו"ר נרצח, יחד עם שאר יהודי מחנה טרוויניקי, במסגרת מבצע "חג הקציר" שערך האס. אס.

הטבח של "חג הקציר", נעשה בפקודת היינריך הימלר לקראת סוף שנת 1943, וייעודו היה לחסל את שארית האסירים שנשארו במחנות הריכוז בטרבניקי, פוניאטובה ומיידנק, מחשש להתקוממות במחנות.

כישלונות הגרמנים בסטלינגרד ובקורסק, המרד המפורסם שהתרחש בגטו ורשה והמרד במחנות טרבלינקה וסוביבור, חזקו את חששם של הגרמנים ממרידות נוספות והתערער ביטחונם בניצחון.

כדי למנוע מרידות, המבצע הוצא לפועל בו זמנית במחנות, והוצאו בו להורג 43,000 אסירים יהודים.

הנאצים שחששו מאימת הרוסים הקרבים ובאים, מיהרו להעלות את כל היהודים על המוקד, ואילו הרבי ורעיו הנ"ל קבלו מיתה מכובדת יותר. הם נרצחו באמצעות יריות...

"הייתה לו חכמת אדם והבנה עמוקה של נפש האדם. היה מפליא לראות עד כמה הבין את הזולת את הצעירים. היה אדם עמוק שידע להתעמק בנפש". מגדיר רותם את הרבי, שחיבוריו הרבים, הוגדרו כולם כיצירות מונומנטאליות, ביניהם, חובת התלמידים, הכשרת האברכים ועוד, המבטאים את האמור - הם נר לרגליהם של אברכים, תלמידי ישיבות והמון העם, עד עצם היום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!