אחרי השחרור התושבים מספרים על הזוועות: "נכנסו לבתים שלנו"

במהלך ששת החודשים של הכיבוש של רוסיה באזור חרקוב, אזרחים סבלו עינויים, היו עדים להתעללות של שכנים והוכרחו לשתף פעולה עם הפולשים. היו שנזכרו בתקופה שבה הרודן יוזף סטאלין שלט בברית המועצות. אחת התושבים סיפרה לתאגיד השידור הגרמני DW על החוויות הקשות שלה.

מרינה מבלקליה שהתה תשעה ימים בכלא על ידי הרוסים: "העיר בלקליה נכבשה במהירות. בעלי ואני תמיד היינו פרו-אוקראינים, אבל רצינו להישאר כי אבי משותק משתי שבץ מוחי. מקומיים רבים קיבלו את הרוסים בברכה ואף רצו לשתף איתם פעולה. היו הרבה גינויים. הרוסים גילו טזרחים ואנשים פרו-אוקראינים שלחמו למען אוקראינה בדונבאס. האווירה הייתה כמו בשנות ה-30".

עוד סיפרה כי "לאחר כל סיבוב חדש של חיילים רוסים, היו ביזות. לפעמים, המקומיים נשארו בלי מכוניותיהם באמצע הרחוב כי החיילים גנבו את המכוניות. לשכנים שלנו גנבו אופנוע וטרקטורונים.

"הרוסים נכנסו לא פעם לבתים ובדקו את הטלפונים הסלולריים של אנשים. חברתי נלקחה מכיוון שהיה לה סרטון של שיירת רכבים של צבא רוסיה בטלפון. לרוב האנשים היו סרטונים מהסוג הזה כי הם צילמו כשהרוסים נכנסו לעיר. למחרת, בעלה ניסה לשחרר אותה אך הוא הוכה לאחר שמצאו הודעת טקסט בטלפון שלו שבה העליב את הצבא הרוסי. זה היה מאוד מסוכן להסתובב עם טלפון".

"כשהכיבוש הרוסי הפך לבלתי נסבל ביולי, בעלי ואני החלטנו לברוח דרך רוסיה. סיפרנו לכולם על היציאה המתוכננת שלנו. כשישבנו על ספסל, דיברנו עם שכנים, הגיעה אלינו קבוצה של שישה או שבעה רעולי פנים עם רובי סער. הם חיפשו במגירות ולקחו מחשב, מחשב נייד, טלפונים ומסמכים. לקחו אותנו לתחנת המשטרה. הם שמו שקיות על הראש שלנו וכלאו אותנו בתאים נפרדים".

"כמה נשים שהיו איתנו הכלא הואשמו בעבודות עבור הצבא האוקראיני. הן סיפרו שהן עונו במכות חשמל. בעלי סיפר שהיחס לגברים היה גרוע עוד יותר. החקירות גרמו להם פציעות, התא לגברים היה קטן עוד יותר, ללא תאורה או שירותים מתפקדים. פעם או פעמיים ביום הובילו אותם לשירותים עם שקיות על הראש. הם אכלו רק פעמיים ביום".

"לא נחקרתי עד היום השביעי. שני רעולי פנים החלו להפחיד אותי ולהפעיל עלי לחץ פסיכולוגי. שאלו אותי מה אני מרגישה לגבי הצבא האוקראיני. מכיוון שלא הגבתי בהתחלה, מכיוון שלא הבנתי אותם, הם התחילו לענות אותי במכות חשמל. ראשית, על הרגליים שלי, ואז עם יותר מתח על הידיים החשופות. נאלצתי לכרוע ברך, והם סובבו את זרועותיי. שאלו אותי מי בביתנו עובד בצבא האוקראיני. עבדתי יותר מ-15 שנים כמחנכת וניהלתי קבוצת תיאטרון לילדים. הם שאלו הרבה על העבודה והשכר שלי. הם האשימו אותי שאני מורה פרו-אוקראינית. אחר כך הניחו לי שק על הראש והחזירו אותי לתא שלי".

"יומיים אחר כך בא אלינו שומר ואמר לי לצאת. יום קודם לכן, באמצע הלילה, קיבלה צעירה אגרוף בפניה ועונתה במכות חשמל. הם הרימו סכין, ואיימו לחתוך לה את אצבעותיה. חשבתי שזה יהיה גורלי גם כן. אבל בעלי ואני קיבלנו בחזרה את כל רכושנו ושוחררנו. התברר שאחותי השתמשה בזהב כדי לקנות את החופש שלנו".

"אני לא יודעת אם המעצר שלנו היה קשור לסירוב שלי לעבוד במרכז התרבות תחת הכיבוש הרוסי. פשוט לא יכולתי. מה הייתי אומרת לילדים? שהם צריכים להפסיק לאהוב את אוקראינה, ולאהוב מדינה אחרת במקום? בעלי מעולם לא נחקר".

"בבית, פחדנו לדבר בקול רם, חששנו שאולי מישהו מקשיב. במשך זמן רב פחדתי לברוח דרך רוסיה, הייתי בפאניקה מוחלטת לגבי זה. אבל שבועיים לאחר השחרור מהכלא עזבנו, הפעם בלי לספר לקרובים שלנו, מחשש להגיע למצב כמו קודם. אנחנו באירלנד כבר חודש, ואני מתקשה להתאושש, יש לי בעיות לב, ירדתי 15 קילו בזמן הכיבוש".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!