במקום לבחור לולב • מנדי גרוזמן עם חוויות מהסמטאות
הוא יצא לבחור לולב, אך נסחף למוקדי ה'חלוקה' של התפוחי אדמה • מנדי גרוזמן העביר את יומו בשיטוט במאה שערים, עד שהגיע למחסן של יואליש קרויס • ואיך מתכוננים ב'תולדות'?
- מנדי גרוזמן, בחדרי חרדים
- י"ג תשרי התשע"ד
- 4 תגובות
איזה עומס. כמה בלגן. אנשים אצים רצים. סוחבים אתם ענף עץ עבות ופרי הדר. ילדים קטנים דוחפים עגלות עם ילדים עוד יותר קטנים. אימא בינתיים בחנות בוחרת ירקות.
אבל הבחירה האמיתית מתרחשת בחנות הסמוכה. שם אבא בוחר ד' מינים: עוצם עין אחת, את השנייה מצמיד היישר לשפיץ של הלולב. מתעמק בו כמו בסוגיה חמורה. הביטו היטב בקמטים שעל מצחו. מה אתם רואים. דורות של שקלא וטריא הלכתי, המוני אותיות שחורות וקטנות, תורה מסיני שניתנה למשה וממנו ליהושע ומאבא-לבן-לאבא-לבן עד שהגיעה ליהודי העומד כאן בחנות בגאולה בוחן בקפידה שפיץ של לולב.
כי מה יש לו ליהודי בעולמו? קצת נחת. איזה בן עם חוכמעס. אשה טובה. שולחן חג ועליו כל טוב. ולולב מהודר. שלא נבוש ולא ניכלם.
כיכר השבת חסומה לגמרי. כולם צועדים על הכבישים. אם עובר רכב ומבקש בעדינות לעבור – נותנים לו. עם של גומלי חסדים. אבל הולכי הרגל הם הבעלבתים כאן. קופסאות הפח על גלגלים מוזמנות לעבור לאיילון. אומרים שיש שם ארבעה נתיבים ומקום לדברים כאלה שנוסעים. פה הולכים. מהר-מהר. ערב חג היום.
לאורך כל הרחובות פרושות חנויות ד' מינים. כאילו אין שום צורך אחר בחיים. במשך כל השנה מוכרים כאן עוד כל מיני דברים המסייעים להמשך הקיום. רהיטים וכלי כסף. אבל עכשיו מחפשים לולב, הדס, אתרוג וערבה. את שאר הדברים נרכוש בזמן אחר.
בעלי העסקים משכירים את חנויותיהם למשך שבוע ימים. מסתבר שזה משתלם להם. אף אחד לא נותן לחם חינם. הקדוש-ברוך-הוא נותן לבניו מצוות והם יוצאים ומתפרנסים זה מזה. לפתע גם לומדים לחיות יחד. אתרוגי חב"ד בהשגחת העדה החרדית.
רק תקנה.
צילום: שמחת בית השואבה בתולדות אהרן
תצלם, אבל שלא יראו אותך
בבית המדרש הגדול של 'תולדות אהרן' התכונה רבה. בעוד כמה ימים, החסידות המתבדלת תקיים את שמחת בית השואבה שלה, והמוני עם ישראל ינהרו דווקא אליה.
בלי קירוב ובלי מאור פנים, אך כולם באים.
לא רק חילונים. אפילו, ירחם השם, חובשי כיפות סרוגות. זו כבר הפכה למסורת: בחול המועד סוכות הולכים לראות את הרבאהרלך. בכלל, מאה שערים הפכה לאתר התיירותי הכי מבוקש בחג.
המודעות על גבי הקירות נלחמות בתופעה, אך בלב פנימה מתגנבת גאווה קטנה. הנה אנחנו, שמחים ורוקדים, לא רק מפגינים. כולם בני אדם והטבע האנושי דורש הכרה. לא תמיד מוכנים להודות בכך.
'בינינו, איך מרגיש שכולם רוצים לראות דווקא אתכם?' הפניתי שאלה לאברך צעיר שהסתובב חסר מעש בתוך המהומה.
"יש בעיות של צניעות, אך אין ספק כי ראוי שפעם בשנה תולדות אהרן תיחשף בצורה היפה והמכובדת. אם באמת היו רוצים להפסיק את הנהירה לכאן – זה כבר היה קורה מזמן. רוצים, אבל לא באמת. אז הולכים בין הטיפות. תבוא, אבל תכבד. תצלם, אבל שלא יראו אותך. תפרסם, אבל לא אני אמרתי. בסופו של דבר, אופי השכונה לא ישתנה בגלל שבוע אחד".דו האסט געווען נעכטן ביי די חלוקה
ברחבת בתי אונגרין הסוכות כבר בנויות לתפארה. פלא הנדסי מושלם. גרים צפופים, אך חוגגים רווחים. זהו היה היום הראשון לאחר יום כיפור, אבל הסוכות, כך נאמר לי, עומדות מוכנות שבועיים לפני ראש השנה. עכשיו עסוקים בלבשל.
סמוך למחסן מתקיימת חלוקת מצרכים לחג. המודעה התלויה על עמוד חשמל בישרה אודות "חלוקה למשפחות ברוכות ילדים". זהו הנוסח. לא נזקקים, לא נתמכים: 'משפחות ברוכות ילדים'. כולם בעצם.
וכך זה אכן מתנהל. בפומבי, בטבעיות, ללא בושה. באים עם עגלה ומעמיסים שקי תפוחי אדמה. כמו במכולת.
הבעות פניהם של האנשים לא הסגירו שום תחושה מיוחדת. אף אחד לא גונב כאן. יש לנו אחים באמריקה ויש להם קצת יותר. לנו יש קצת פחות. אז הם מביאים לנו. עוד לא הבנתי מה לא בסדר.
למחרת הנשים ישוחחו ביניהן וישאלו: "דו האסט געווען נעכטן ביי די חלוקה", ויחליפו מתכונים.
השעה התאחרה אבל הרחובות נותרו מלאים. אחד דופק מסמר, שני גורר קורה, שתי ילדות מתעקשות להעלות את השק לבד במעלה המדרגות.
ההוא עם הלולב עדיין מתלבט.
צילום: קרויס. צילום: חיים שוורץ
פעם בשנה שיבואו. כבר השלמנו עם זה
דוכנים מתחילים להתקפל, האורות נכבים בזה אחר זה. יואליש קרויס, הקמב"ץ של העדה החרדית, עדיין ער.
בסוכתו ההולכת ונבנית מתאספים כל מיני סוגים. חלקם מסייעים לו בבנייה, אחרים מפריעים. אף אחד לא ממהר לשום מקום. כל רגע עובר מישהו וחייב לדבר איתו על איזה עניין. מעדיף לסגור את זה עוד הלילה.
• עדיין מנהל את העולם?
"איפה. הזדקנתי", הוא אומר ומצית לעצמו סיגריה נוספת. "יש כבר צעירים ממני. אלו דברים קטנים. פנימיים. משפחה שנתקעה בלי חשמל, איזה חוב שאוחז ולא מרפה. לפני החג משתדלים לעזור. אוספים קצת מפה קצת משם ונותנים למי שצריך".
• יש הכנות מיוחדות לקראת חול המועד? איך מתמודדים עם כל האורחים הזרים?
"לא מתמודדים. פעם בשנה שיבואו. כבר השלמנו עם זה. הרי עוד אבא שלהם לקח אותם לכאן כשהיו קטנים, ועכשיו הם לוקחים את ילדיהם. אנחנו לא אוהבים את זה אבל אין מה לעשות. יש בינינו כאלה שלא יוצאים מהבית בלילות חול המועד. מעדיפים להסתגר. אני יושב בסוכה שלי וחוגג".כולנו על רכבת הדוהרת לתהום
אחרי שהוא סיים להעמיס את הסכך על גג הסוכה הוא הביא לי את המפתח למחסן. שם טמון האוצר שלו: אוסף ענק של פשקווילים מכל השנים. דורות של מאבקים. הכול מונח בתוך קלסרים עבים, מסודר וממוין לפי נושאים.
• למה אתה שומר את כל זה?
"צריך לדעת מה היה".
• מה היה?
"כמו היום. מאבקים כל הזמן. רק בשינויים קטנים: פעם נאבקו באותן מטפחות שהיום כולן לובשות. זה היה נחשב לפריצת גדר. היום זהו הנוהג והמאבק מתמקד בפאות".
• אז אתה מסכים שגם אתם משתנים.
"ברור. כולנו על רכבת הדוהרת לתהום. אנחנו משתדלים להיות על הקרון האחרון. שבכל נושא נתרסק אחרונים".
בינתיים, עד שמגיעים לתהום, דואגים לבשר ויין לשולחן החג, מניחים את הסיר על האש, שולחים את הילד להביא משהו מהשכנים, ומזמינים כמה אורחים. אבל בעיקר, רוב הזמן, שומרים על הפיטם שלא יישבר.
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות