חמש לפנות בוקר, תחת מעטה חשכה, התייצבו חמשה אנשים בבית הקברות

היה זה מיד לאחר הבחירות האחרונות לכנסת ה-19. המשא והמתן הקואליציוני, היה בראשית התהוותו. רבנים ועסקנים ניסו לגשש אצל האדמו"רים וראשי הישיבות שייצגו את יהדות התורה, ואצל רבני הציבור הדתי- לאומי שעמדו באותה שעה מאחורי מפלגת 'הבית היהודי', האם ניתן ליצור ראש גשר בין המחנות ולפעול במשותף, לקראת הכניסה לממשלה.

אחד הרבנים שנכנס לעובי הקורה, היה הגאון רבי שמחה קוק, רבה של רחובות. באחד הימים, נסע במונית יחד עם מקורבו הרב ישראל אהרן איצקוביץ אל אחד היעדים. הנהג, שלומי נקש - שבינתיים הספיק להפוך לנהג אוטובוס בחברת 'סופרבוס' - הבין כי הוא מסיע נוסעים נכבדים, ופנה אליהם וביקש את עזרתם בפרויקט משפחתי חשוב שלקח על עצמו.

הרב קוק נענה והטיל על הרב איצקוביץ לסייע בכל המישורים האפשריים, כדי שהמשימה האתגרית תצליח.

תוצאה פרודוקטיבית כמעט ולא הניבו המפגשים של הרב קוק בכל הנוגע לזירה הפוליטית. שכן, לא נוצרה חזית מאוחדת ולא התלכדו השורות. אבל דומה, כי אם הנסיעה לא התבצעה זולת כדי לפגוש את הנהג ולסייע לו לסגור את המעגל המשפחתי ימים ספורים לפני יום הכיפורים האחרון- הכל היה כדאי.

זהו סיפור משפחתי שתחילתו עצב, דכדוך, ומורת רוח, וסופו סיפוק נפשי רב עצמה ומרגש במיוחד, בו מעורבים רבנים, אנשי זק"א, אנשי משרד הבריאות, וכמובן הפקטור הראשי - מיודענו הנהג.

בראיון מיוחד לקראת חג סוכות, מגולל שלומי נקש את הסיפור האמוציונאלי.

בריחה מהנאצים וחתונה עם נוצרי

"הסיפור שלנו מתחיל בשנות השואה. זקניי מצד אמי, היו יעקב ורעייתו מרת אלקה שפיגל ז"ל. הם התגוררו בעיירת ספר בשם דנצ'ק, ששכנה על גבול גרמניה-פולין. כאשר הדי המלחמה הגיעו לעיירתם והגרמנים התקרבו לאזור, נמלטה משפחת שפיגל עם ילדיהם מהעיירה. הם הצליחו ליצור קשר עם פעילי עליה שהבטיחו כי יסייעו להם להעפיל לארץ. בצוק העתים, ובגין סיבות נוספות, לא התאפשרה יישום ההבטחה, והם מצאו עצמם גולים ל'גטו שנחאי' בסין, לשם, כידוע, גלו הרבה פליטים מאירופה. משפחת שפיגל הצליחה אמנם להיחלץ מהנאצים, אך חוותה על בשרה את המלחמה הקשה שהתקיימה במקביל בין סין ליפן.

אבל בעוד שחייהם היו להם לשלל, מרבית בני המעגל המשפחתי של ה'שפיגלים' נרצחו בשואה הי"ד. עם קום המדינה בשנת תש"ח, החלום קרם עור וגידים, ובני המשפחה, בהם זקניי, אמי שתחיה, אחיה ואחיותיה, עלו לישראל ושוכנו במעברות במרכז הארץ".

ילדי משפחת שפיגל בגרו. כל אחד נפנה להקים לו קן משפחתי - אבל לא כולם בנו בהכרח בית 'בישראל'. אחת האחיות, רוזה ע"ה, פגשה באחד הימים ספן (ימאי) צעיר ונאה, בשם קוסטה דימאקיס, יווני נוצרי שבא ממשפחה עשירה מאוד ובחר במקצוע הספנות. קוסטה, היה מגיע לארץ באניית נוסעים, שהפליגה לעתים קרובות, בין המים הטריטוריאליים של יוון לבין אלו של ישראל. רוזה הנפעמת מאישיותו וממראהו של היווני, החליטה כי עמו היא מבקשת להקים משפחה.

מכיוון שהלאומים היו שונים, היא יהודייה וקוסטה, להבדיל, נוצרי, דרשה רוזה מקוסטה שיתגייר. הניצוץ היהודי בנפשה לא הניח לה ללכת שבי אחריו בכל מחיר. קוסטה, שאף הוא חשק בנערה לאשה - הסכים. הוא החל לגשש במה כרוך הדבר, והבין כי יאלץ לנטוש את מקצועו למשך שנה לפחות, על מנת ללמוד יהדות ודיני הגיור. קוסטה היסס ואף שקל לחזור בו מהסכמתו, בשל אי רצונו לנטוש את עבודתו.

אך, כאשר בא בדברים עם משפחתו ביוון, נאלץ לסגת. אלו אטמו אוזניהם משמוע ודחו את בקשתו על הסף.

"ברגע שאתה מתגייר ומקבל על עצמך את הדת היהודית, אנו מנשלים אותך מכל הרכוש המשפחתי ותמצא עצמך מבודד ומנותק מכל קשר אתנו", איימו עליו.

הם הוסיפו כי לחרפה תהיה להם נישואיו לנערה יהודייה. "תשדל אותה להתנצר", הציעו לו. האיום עשה את שלו והוא נאלץ להודיע בצער לנערה, כי אינו יכול לוותר על המשפחה.

בשלב זה, התקפלה הנערה והיא זו שבצעה רגרסיה. המנעמים שקוסטה הרעיף עליה, בהיותו מבוסס ובן למשפחה עשירה, לצד חפצה העז לחיות לצדו, הכריעו את הכף בנפשה האומללה. היא הסכימה להתנצר למראית עין, אולם התנתה את נשואיה לקוסטה, בכך שלא יביאו ילדים לעולם.

"אינני רוצה ילדים לאב נוצרי", אמרה בפאתוס, משום שלא הסכימה שילדיה יוכרו כנוצרים. למרבה הפלא, קוסטה ברוב להיטותו, הסכים לתנאי הנוקשה.

מחלה קשה, מוות ושכיחה

השניים נישאו והתגוררו בחיפה, עיר הנמל שבה הייתה עוגנת אנייתו של קוסטה. רוזה התגוררה במשך פרקי זמן רבים בגפה, שכן לא יכלה להצטרף לאישה לכל הפלגה. כאשר הגיע ארצה, מיהר קוסטה לביתו והתגורר עם רעייתו, עד להפלגה הבאה... על זה אולי נאמר: מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ...

• כיצד הגיבה המשפחה לנוכח הצעד הנמהר הזה?

"רוזה עצמה, מעולם לא השלימה נפשית עם מה שעשתה. גם המשפחה לא אהבה, לשון המעטה, את הצעד האומלל הזה. אבל הם היו ניצולי שואה ועברו חוויות מסעירות והרפתקאות שונות בחיים. חיסול המשפחה בשואה, הגטו, המעברות וההתמודדות עם החיים, לא אפשרו להם לפתוח חזית נגד הבת, והם השלימו דה פקטו עם הנישואין הללו, בתקווה כי ביום מן הימים יתחולל שינוי כלשהו לטובה".

חייהם של בני הזוג דימאקיס התנהלו על מי מנוחות עד שנת תשל"ה. באחד הימים, רוזה אינה חשה בטוב. בדיקות רפואיות מגלות כי לקתה במחלה ממארת. שנתיים התגלגלה רוזה בין בתי חולים ורופאים וניסתה להיאבק במחלתה. זו הכריע אותה בסופו של דבר ובשנת תשל"ז, נפטרה לעולמה.

צעירה הייתה המנוחה. בסך הכל כבת 45 שנה בלבד. באחרית ימיה ערכה עם עצמה חשבון-נפש והחליטה כי ראוי לה לפחות להיקבר כיהודייה. היא חילתה את פני בעלה, כי יכבד אותה בכבודה האחרון ויקבור אותה בבית עלמין יהודי.

אבל קוסטה, אדם אסרטיבי ו'מאמין', שלא בוגד דווקא כעת באתוס היווני-נוצרי שעל ברכיו גדל, הודיע כי הוא ממאן. "חיית כנוצרייה, וגם תיקברי כזו".

גם תחינות המשפחה של שפיגל, נפלו על אוזניים ערלות. לא היה מי שבסמכותו להתנגד.

חלקת הקבר נכרתה בבית העלמין הנוצרי בחיפה, בחלקה היוונית-אורתודוכסית. בהלוויה, השתתפו חלק מזערי מתוך המשפחה. היתר הדירו רגליהם מהמקום. ליבם נצבט על האחות ה'סוררת' שביקשה לחזור לשורשיה לפחות עם סילוקה מארץ החיים, ומשאלתה האחרונה, לא ניתנה לה למגינת לב.

קוסטה נותר להתגורר בארץ עוד כשנתיים. אחר, אסף את חפציו ועקר בחזרה ליוון. שם נשא אשה והקים משפחה חדשה ואף נולדו לו ילדים.

אבל הצריבה בלב משפחת שפיגל נותרה בוערת. הפצע נותר פעור. מאז ההלוויה, אף אחד לא פקד את קברה ולא ניסה לגלות את מקומה, מה שהביא לכך שמקום קבורתה נשכח - וגם זכרה כמעט מש מליבם.
כעבור שנים, כשזכרה של הדודה עלה באחד הימים בלב בני המשפחה, מחשבות נוגות הציפו אותם והם החליטו לשוב ולפקוד את הקבר. ניסה מאן דהוא לחפש את המקום, אך העלה חרס בידו.

חיפושים נוספים, לא העלו דבר.

הם נואשו וזכרה כמעט נשמט מהם.

חיפושים אחר קבר נעלם

התפנית המרגשת ארעה לפני חמש שנים.

"באחד הלילות, אימא שלי ראתה את אחותה בחלום הלילה. פניה מיוסרות, עיניה כבויות. היא בוכה ואומרת לה: 'אני נענשת בעולם העליון על כך שנקברתי בין שאינם בני ברית. אני סובלת. צערי גדול מנשוא. אנא הוציאי אותי מקברי והביאי את עצמותי לקבר ישראל'.

"לא נחה דעתה של הדודה, והיא נוטלת (עדיין בחלום) את אמי לסיור בבית הקברות, ומחווה לה על קברה. 'הנה זה המקום שבו נטמנתי. תעשי הכל כדי להוציא אותי מפה'.

"כאשר הקיצה אימא שלי בבוקר, רוחה סערה עליה. היא הבינה כי יש דברים בגו, לאחר שנים כה רבות, שבהן אפילו לא ראתה את אחותה בחזיון הליל".

היא מיהרה לטלפן לבניה, שהינם שומרי מצוות, וסיפרה להם על החלום המבעית. באותו רגע, גמרו אומר בנפשם להשתדל להוציא את המנוחה- מהמקום שבה אין לה מנוחה...

לאחר חיפושים אינטנסיביים, הם הצליחו להתמקד באזור המבוקש, אך לא איתרו עדיין את חלקת הקבר. בשלב זה, הם מבקשים להכניס לתמונה, את הבישוף היווני. ברשותו של הבישוף ישנו ספר בו רשומים כל המתים שנטמנו בחלקת היוונית. האחים לתומם, סיפרו לבישוף על כוונתם וזה הביע את התנגדותו הנחרצת לכך.

"מהרגע שהיא התנצרה, דינה כנוצרייה אבסולוטית, ואסור לכם לפנותה". הודיע. הבישוף, גם לא רצה לחשוף את מקום קברה, מחשש שהללו יפעלו מאחורי גבו.

האחים נואשו והחליטו לזנוח את הטיפול בעניין.

חלפו שלוש שנים והנה שוב המנוחה מגיע בחלום אל אחותה:

"תצילי אותי", הפצירה והתחננה, "תעזרי לי, אין לי מנוחה!"

האחות נקש החליטה כי לא עת לחשות ושיתפה את בנה, שלומי, איש שיחנו, בסיפור. שלומי, בחור נמרץ ומלא אנרגיות, החליט כי הוא נוטל את האתגר הזה על שכמו. הוא לא ידע עדיין, כמה סייעתא דשמיא והשגחה פרטית, בעיקר בסוף הדרך, ממתינות לו.

נקש היה אז נהג מונית, שעבד עם הציבור החרדי. הוא החליט לעשות שיעורי בית, כדי לדעת אם הדבר אפשרי על פי ההלכה. שיחותיו עם נוסעיו השונים, הביאו אותו למסקנה. "מותר ואף חיוני להוציא אותה משם".

עם התובנה הזו, ניגש נקש אל המלאכה.

ג'רי חולם חלום ומוצא את ה'מטמון'

ראשית, החליט למפות את אזור הקבר, כדי לאתר את ה'מטמון'. כאשר בא למקום, פגש את מנהל בית הקברות, ערבי נוצרי בשם ג'רי. נקש החליט לפנות אליו, אך לא לשתפו בתכניותיו, בשלב זה.

"הבט", פנה שלומי לג'רי, "אמי אישה מבוגרת ואחותה נטמנה פה בבית הקברות לפני 36 שנה. במשך השנים, נבצר ממנה לעלות לקבר של אחותה, כי לא ידענו היכן נטמנה. אמי עברה הרבה צרות בחיים. היא שרדה ברוך ה' שלושה גידולים סרטניים רח"ל, אך שכלה בת שלא שרדה גידול דומה ונפטרה.

"אמי לקחה זאת קשה, שהיא נותרה בחיים ורק הבת - אחותי ע"ה נפטרה. הסיפור העצוב הזה, מצטרף לזו של המנוחה, שאף היא נפטרה ממחלה זו. אמי רוצה לפחות לעת זקנתה, לפקוד את הקבר של אחותה. אנא סייע לי לאתרו".

ג'רי התרגש מהסיפור והחליט לעשות ככל אשר לאל ידו לסייע. נקש היה מצויד בתעודת הפטירה של הדודה, בו הופיע התאריך 'נובמבר 1977'. ג'רי הציע לנקש להתלוות אליו והם החלו לחפש את הקבר.

חצי יום שוטטו השניים תחת השמש הקופחת, אך מבוקשם לא נמצא בשל ריבוי הקברים ובשל אי יכולתם של השניים לקרוא את כתוביות המצבות אשר היו כתובות ביוונית. בשלב מסוים, אזלו כוחותיהם. ג'רי מציע לנקש להשאיר לו מספר טלפון. "אחפש ברישומים שלנו, אולי אצליח למצוא שם את מבוקשך".

למחרת בבוקר, מצלצל הסלולרי של נקש. על הקו, ג'רי.

"אין לי הסבר למה שאני הולך לספר לך כעת", אמר ג'רי בהתרגשות, "אבל הלילה , נאמר לי בחלום, כי עלי לעזור לך עד להשלמת המשימה ועד שימצא הפתרון. מעולם לא קרה לי דבר כזה, אין לי הסבר מניח את הדעת לכך. לפיכך, אני נרתם לשירותך, עד שנמצא את הקבר".

מכיוון שחיפוש ברישומים לא דלה את המידע הנדרש, שלומי וג'רי מחליטים על אופציה אחרת. ג'רי מצלם את כל המצבות האופציונליות, עליהן נחרטו הכתוביות ביוונית - שפה בה ג'רי כלל לא שלט - ושולח את התמונות לעיונו של נקש.

"בת זוגתי", ממשיך שלומי לספר, "עובדת במשרד עורכי דין, להם יש קשרים עם אנשי עסקים ביוון. המשרד הביע נכונות לסייע. התמונות הועברו דרך הדואר האלקטרוני ליוון.

"לאחר מספר ימים, בשעת לילה מאוחרת, התקשר אליי ג'רי ואמר שהצליח לזהות את המצבה ושלח אליי תמונה. התמונה שקיבלתי היתה תמונת קבר ועליו צלב גדול. מסתבר שעל גבי המצבה נרשם גם שמה היהודי 'רוזה' וגם 'מריה' (השם הנוצרי שהוצמד לה) דימאקיס'. תאריך הפטירה: נובמבר 77'. האמת, הזדעזעתי למראה התמונה והצלב בפרט".

השמחה הייתה רבה, אך מוקדמת. שלומי מחליט לגשת לשלב הבא. הוא בוחן בזהירות את תגובתו של ג'רי ואומר לו: "אחרי שסוף-סוף מצאנו את הקבר, אמי מבקשת שנעביר אותו למרכז הארץ, כדי שהיא תוכל להשתטח על קבר אחותה לעתים תכופות. היא לא מסוגלת לנסוע לחיפה לשם כך".
להפתעתו, ג'רי החליט לשתף פעולה באורח מלא, כפי שנצטווה בחלום. "אעזור לך עד הפרט האחרון", התחייב.

בשלב זה סיפר נקש לג'רי, שבעבר כבר ביקרו אחיו בלשכת הבישוף, וזה דחה אותם מעל פניו. אבל ג'רי לא התרגש מכך. "הבישוף לא קובע פה שום דבר", לעג, "תביא לי רק אישור מהרופא המחוזי במשרד הבריאות, כי הוא מאשר לך להוציא את העצמות ואת היתר כבר נעשה לבד".

הגענו לתחנת הביניים.

הרופא המחוזי מעניק אישור מפתיע

זהו השלב בו שלומי פוגש את הגר"ש קוק ואת הרב איצקוביץ, ומבקש את עזרתם, להתמודד עם נבכי ההלכה. הרב איצקוביץ מקבל מהרב קוק את המנדט לטפל בסוגיה ומעניק לנקש את התדרוך הנדרש, כדי להמשיך במשימה.

שלומי ניגש למשרדי חברא קדישא ושואל אותם כיצד עליו לפעול בעניין. "לפני שאנו יוצאים לדרך כלשהי, עליך להביא לנו אישור מהרב הראשי לישראל הגר"ש עמאר, כי דודתך, הייתה אכן יהודייה, זאת לאור סיפורך, כי היא גם התנצרה לפני נישואיה".

המורך לא נפל בליבו של נקש. הוא שיגר מכתב ללשכת הגר"ש עמאר וזומן בעקבותיו לפגישה. בשיחה הציג נקש את צילומי תעודות הזהות של בני המשפחה, המסמכים והתמונות המשפחתיות שהיו ברשותו, והוכיח כי היה רצף בין הדודים והדודות, וכי מקומה של הנפטרת לא נפקד מהם. הרב עמאר הביע הסכמתו לציידו באישור, אולם התנה זאת, בהצטרפותו של רב נוסף למהלך.

הגר"ש קוק היה, אפוא, הבחירה הטבעית להמשך. הגר"ש קוק שוחח עם אמו של שלומי ועם אחותה, ולאחר הבירור המעמיק, העניק אף הוא את הסכמתו. "תוציאו אותה כמה שיותר מהר", הציע למשפחת נקש.

בשלב זה, נכנסו גם אנשי זק"א לתמונה. מי שלקח חלק נכבד בסיפור, היה צבי חסיד, מנהל סניף זק"א בתל-אביב.

שלומי ממהר בינתיים למשרדיו של הרופא המחוזי בחיפה ומבקש אישור להוציא את דודתו מקברה. "תוך חמש דקות", מספר נקש הנפעם, "הרופא נתן לי את מבוקשי. אנשי החברא קדישא וזק"א היו בהלם ולא האמינו למשמע אוזנם. הם מכירים מקרים אחרים, שבהם משך הזמן שלוקח מאז הוגשה הבקשה לרופא המחוזי ועד שהיא מאושרת, התפרש על פני חודשים ארוכים, ואילו כאן, ממש בהינף יד, זרם לי האישור".

כעת, כאשר כל המסמכים והאישורים כבר היו בידו, הגיעה השעה לצאת לדרך. שלומי ביקש מג'רי לסייע להם והוא כמובן היה מעורה בתמונה, בכל שלבי הפינוי.

בפעימה הראשונה, הוא מסיר את המצבה מעל הקבר. ג'רי מעדכן את שלומי, כי מדובר במצבה יקרה במיוחד, ומבקש את אישורו להשתמש בה בעתיד, לצורך אחרים.

"אין בעיה, תמחק ותטשטש היטב את כל הפרטים הנוגעים לדודתי. לאחר מכן, תעשה במצבה, מה שליבך חפץ", הוא משיב לו ב'לארג'יות'.

בהמשך מובא למקום דחפור קטן, שחופר ומוציא את יציקת הבטון הכבדה שנוצקה על הקבר. לאחר שהתגלו רגבי האדמה, הגיעו השלב שבו אנשי זק"א וחברא קדישא יטפלו בהוצאת העצמות.

'קדיש' בפעם ראשונה ודמעות

ביום שני שלפני יום כיפור האחרון, בשעה חמש לפנות בוקר, תחת אפלולית הלילה ומעטה החשכה, התייצבו חמשה אנשים בבית הקברות. אל המקום הובא בלון תאורה מיוחד ולאור זרקוריו הם מתחילים בעבודה.

"ידענו שהדודה נקברה בארון קבורה, כדרכם של הנוצרים. גם תיארנו לעצמנו, כי על גבי הארון הם הניחו צלב מזהב בהתאם למסורת שלהם. בעוד שסברנו כי הארון כבר נרקב במרוצת השנים, חששנו מפני הצלב. על פי ההלכה - כך נמסר לי - על ג'רי הנוכרי מוטל לשבור אותו לרסיסים, להתיך אותו ולהשמידו ובכך לבטלו מהעולם. הצלב, כך על פי ההיגיון, היה אמור לשכון בטח בין רגבי האדמה. אבל הוא הרי לא היה מהין לעשות דבר שנוגד את אמונתו.

"אולם, להפתעתנו הרבה, כאשר החפירות החלו, לא מצאנו זכר לפיסות עץ של הארון ולא מצאנו שריד כלשהו לצלב. הכל נאכל על ידי 'הטבע'. ראינו במוחש, כיצד משמים מסייעים בידינו".

אנשי זק"א הוציאו בסבלנות, בעבודה סיזיפית, בידיהם ובאמצעות שכפטלים, את כל גרגרי החול, סיננו אותם בעבודת נמלים, והניחו את העצמות על גבי מתקן מיוחד, אפוף תכריכים. הרב איצקוביץ, שלו בין היתר הכשרה בתחום אנטומיית הגוף, סידר את השלד כראוי לכבוד המנוחה. בשעה שמונה וחצי, לאחר שכל החול הוצא ונבדק בקפידה - תמה המלאכה.

לקראת חצות היום, בסביבות 12:30 בצהריים, התכנסו משפחות שפיגל ונקש המורחבות להלוויה המרגשת בבית העלמין ירקונים. בבית עלמין זה נקברו אחדים מבני המשפחה. המנוחה הובאה למנוחת עולמים באחד מכוכי הקבורה. בני המשפחה אמרו לראשונה קדיש - וסכר הדמעות של הגב' נקש הקשישה ואחותה הצעירה ממנה במספר שנים נפרץ. היו אלו דמעות שנקוו עשרות שונים, וכעת הגיע הזמן 'לשפוך' אותן.

• איך הגיבה אמך, כשראתה את חלומה מתגשם סוף-סוף?

"אמא הייתה בהלם. היא צבטה עצמה כל הזמן, כדי לדעת, האם היא איננה עדיין בתוך סחף החלום. שלושים ושש שנות ייסורי מצפון, באו אל סיומן. הבאנו רוגע למנוחה, הבאתי רוגע לאמי היקרה. המעגל נסגר. אמי, יבבה כל הזמן ואמרה: 'כל-כך הרבה שנים חיכיתי ליום הזה. לא היה לי פיסת קבר לעלות אליו. לא האמנתי, שלעת זקנתי, יקרה הדבר".

דודה רוזה שוב בחלום

אבל הסיפור טרם הסתיים.

במוצאי יום כיפור הנוכחי, בעיצומה של אשמורת הבוקר השלישית, שבה על פי הנאמר במקורותינו, החלומות אמיתיים וברי יישום, שוב הופיע הדודה רוזה בחלום של אחותה נקש. הפעם, לשם שינוי, פניה היו זוהרים ובוהקים. היא הייתה לבושה בבגדים לבנים ונקש, כך לפי תיאורה, סונוורה למראה אחותה.

המנוחה, הביעה את שמחתה העצומה ואת תודתה העמוקה לאחותה, שעשתה הכל כדי להביאה לקבר ישראל.

היא הקיצה בבהלה. ליבה הלם בפראות. ליבה בער מחום. היא לא האמינה למה שמתחולל עמה. היה לה קשה גם לתאר את עוצמת החלום.

"מאז", חותם שלומי, "חל מהפך בחייה של אימא. היא רגועה ושלווה סטואית נחתה עליה. אומרים לי שעשיתי מצוה גדולה. אבל העובדה שנסכתי חיים חדשים אצל אמי, והסבתי מנוחת עולמים לדודתי - כך לפחות אני מקווה, אלו הסיפוק והאושר הגדול ביותר שלי".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!