דרך האמצע: הערכה ובקרה בחינוך

מול הדילמה החינוכית הקבועה בין ההישגיות הלימודית לבין הערכיות החינוכית, נקטו שני שרי החינוך, הקודם והמכהן, שתי גישות מנוגדות. מצד אחד עמד השר הקודם, גדעון סער, שקבע מחויבות מערכתית גבוהה להערכה ולמדידה. מצד שני עומד השר המכהן, פירון, שמכנה מחויבות זו בשמות גנאי (תרבות כוכב נולד), משעה את מבחני המיצ"ב ושוקל את ביטולם של מרבית מבחני הבגרות. זה ניגש למשימתו, לשליחותו, לאחריותו, בתכליתיות קרה המכירה בכך שהמציאות העולמית אליה מחויבת המערכת להכין את התלמידים היא מציאות תחרותית והישגית, זה, לעומתו, ניגש אל אותה משימה, שליחות ואחריות, ברוחניות אוטופיסטית המנערת מעליה את המגבלות שכופים הגבולות הנובעים מהמדידה.

זה וזה צודקים. צודק השר הקודם סער, המבין את מה שמבין כל מי שעומד בראש מערכת שאמורה להציג התקדמות והישגים: אין תחליף למדידה והערכה, שבלעדיהם אין בידי הנושאים באחריות מכשיר אמין לבחון אם אכן הם פוסעים בדרך הנכונה. בכך הפגין השר סער ביטחון עצמי, לצד ביטחון ביעילות המערכת שעליה הוא מופקד. בתחומים הנבחנים רק בשורת הרווח, לא יהיה זה מוגזם אף לקבוע שהקפאת המדידה וההערכה עלולה להיות מפלטם של המנהלים הכושלים, המעוניינים להסתיר את כישלונם.

אלא שחינוך ולמדנות אינם נמדדים רק בשורת הרווח, ובכך צודק גם השר המכהן פירון. הצל המאיים של בחינות המיצ"ב אכן עלול ליטול ממפגש המחנך ותלמידיו את החדווה והיצירתיות שבמפגש החופשי, ולחסום אפשרויות של העמקה אינטואיטיבית בתחומי דעת שאינם בחומר הנלמד לבחינה.

ועל דילמות כגון זו, כבר הורנו הרמב"ם, (בהשראת הפילוסוף היווני אריסטו שהביע רעיונות אלה 1500 שנה לפניו), את דרך האמצע ושביל הזהב. כשם שתכונת הגבורה, לדברי הרמב"ם, עומדת בין הרפתקנות לפחדנות, והנדיבות בין הפזרנות לקמצנות, והענווה בין הגאווה לבין שפלות הרוח, וטוב הלבב בין האלטרואיזם לאגואיזם, כך עומדת המדידה כאמצעי, בין המדידה כמטרה לבין המדידה ככלי אין חפץ בו.

אין למערכת החינוך תוחלת בלעדי המבחנים. המבחנים הם כלים הכרחיים לעיצוב המערכת, כפי שמדידות ובקרות מעצבות כל מערכת אחרת. הם מאפשרים ביקורת עצמית, דריכות והכוונה לימודית ובלעדיהם עלול המעשה החינוכי להתברר בדיעבד כשייט בים גדול, כשתחת המצפן המושלך למים, סומך רב החובלים על המיית העשייה ועל רצונם הטוב של מלחיו המסורים. מצד שני גם הגדרת ההצלחה במבחני ההשוואה כמטרה חינוכית ולימודית מרכזית, יסודה בטעות, כיוון שהמבחנים האלה הם כלי עזר ולא מטרות ראשיות.

השביל הנכון הוא שביל זהב רמב"מיסטי: שנה זו תהיה ראוי להגדיר כשנת התארגנות שלא יערכו בה מבחני מיצ"ב. לאחריה יש להסדיר את המבחנים כמבחנים שיערכו אחת לארבע שנים בידי צוותי בודקים מטעם משרד החינוך ולשם קבלת תמונת מצב אמיתית באשר למצבו של כל בית ספר, לא על מנת לפרסם את התוצאות ברבים, אלא כדי להאיר בפני אנשי המקצוע את הליקויים כדי לתקנם. ביתר שלוש השנים, יערוך כל בית ספר לעצמו מבחן אחיד פנימי, שיתן בידי כל מנהל, בדיסקרטיות, את האינדיקציות המהימנות באשר לנקודות החוזקה והחולשה של בית הספר. תוכו (הבקרה העצמית) נאכל, קליפתו ('תרבות כוכב נולד') נזרוק ונאכל מזה וגם מזה לא נניח את ידינו.

*הכותב כיהן בעבר כמנכ"ל משרד החינוך

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!