לפני 'שמע קולנו': הרבי פרץ בבכי על האסונות שהתרחשו השנה

אלפי חסידי צאנז השכימו קום והתכנסו מכל רחבי הארץ למעמד אמירת הסליחות הראשונות אצל האדמו"ר מצאנז בהיכל הגדול בקרית צאנז בנתניה. כנהוג בצאנז, האדמו"ר ניגש לפני העמוד ולפני הקטע של 'שמע קולנו', נשא דרשת התעוררות.

בדרשתו הרעיד הרבי את לב החסידים ובבכיות הזכיר את המצב בו שרוי עם ישראל והיהודים בכל מקום שהם; על הצרות והאסונות ששומעים מדי יום אשר זה לבד היה מספיק לעורר כל לב, ללא צורך כלל בדרשת התעוררות, כך אמר הרבי והמשיל את מצב הדור לחולה שנמצא בקומה, בתרדמת. כמה שמטפלים בו ודוקרים אותו – הוא לא דבר.

בקול זעקה ובבכי מטלטל אמר הרבי: "בכל יום ויום שומעים כאלו אסונות איומים, כל כך הרבה יתומים נוספו השנה, אלמנים ואלמנות. תארו לעצמכם בית שבו האמא חולה במחלה קשה, המשפחה מתפרקת לרסיסים. בית שהילד שם חולה – כל החיים נעצרים. אנשים שהיו המאושרים באדם, פתאום כל החיים נהפכים. תאונות, טרגדיות, מחלות, אצל מבוגרים, צעירים וילדים. מכאיבים לנו, אנו הולכים להלוויות, נאנחים יום או יומיים, ואחרי זה מה? חוזרים לשגרה. אוי לנו! זו הצרה הכי גדולה, שאנו שרויים בתרדמת, שאנו שרויים בתרדמה".

הרבי הביא ממאמר החסיד, יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. כשאדם רואה שהכול הולך לו בטוב, הוא ירא, מי יודע מה ילד יום, כאלה צרות וייסורים מתרחשים בעולם. אולם שמחתי מתוך יראתי, עצם זה שאדם מפחד, זה כבר צריך להכניס בו שמחה, שהוא לא שרוי בתרדמת. השופר – כך אמר הרבי בקול בוכים – סגולתו לעורר מהתרדמת, אבל התביעה היא עלינו: למה אנחנו מחכים לשופר? למה לא התעוררנו מקולות התרועה כל השנה? כיצד לא זע לבנו מהדם שנשפך עד כה? בימים הנוראים האלה נקבל על עצמנו לשפר דרכנו, להתעורר.

הרבי קרא להוסיף יותר בלימוד התורה דווקא בימים הבאים ובחגים שמטבע הדברים לומדים פחות, ולכל הפחות לקבל קבלה אחת טובה מהיום, היום הראשון של סליחות, עד לאחר שמחת תורה, שלושים יום שבהם ישמרו על הקבלה הזו מכל משמר, ובכך יוכיחו שאנחנו מתעוררים מקול השופר ומבקשים להטיב את דרכנו. ובעז"ה הקב"ה ישלח לנו שנה טובה ומתוקה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!