החוק שעלול להכריע את הבחירות על חודו של קול

לאחר סגירת הקלפיות מתחילה ועדת הבחירות המרכזית לספור את הקולות הנאספים מרחבי הארץ. עם תום הספירה נלקח סך הקולות הכשרים ומחולק ב-3.25%. מספר זה מהווה את אחוז החסימה: מפלגה העוברת את האחוז הזה מסך הקולות הכשרים תיכנס לכנסת, ומפלגה שלא - הקולות שהצביעו לה מתבטלים והיא אינה זוכה לייצוג.

בשלב זה נלקחים הקולות שהצביעו למפלגות שעברו את אחוז החסימה ומחולקים ב-120, וכך נקבע שווי המנדט. מטבע הדברים, שווי המנדט אינו עגול ושום רשימה לא מצליחה להגיע למספר מנדטים מסוים ללא עודפי קולות שנשארים.

מאז קום המדינה ניסו המחוקקים למצוא פתרון לכמות הקולות העודפים המצטברים למנדטים אחדים, כדי לא לזרוק אותם לפח. בשנת 1951, בבחירות לכנסת השנייה, הונהגה שיטה בה המנדטים שהצטברו מהעודפים חולקו למפלגות בעלות העודפים הגדולים ביותר. כלומר, המפלגה עם מספר הקולות העודפים הרבים ביותר זכתה ראשונה במנדט הנותר, וכך גם המפלגה הבאה בתור, עד סוף חלוקת המנדטים שהצטברו מהקולות העודפים. בשיטה זו, שהונהגה במהלך שש מערכות בחירות, אין משמעות לגודל המפלגה, אלא אך ורק למספר הקולות העודפים שקיבלה.

בשנת 1969 החליטו שני חברי כנסת לשנות את השיטה. שמם היה יוחנן בדר ואברהם עופר, שני חברי כנסת מטעם המפלגות הגדולות משני צדדי המפה הפוליטית: גח"ל (התנועה שאיחדה את חירות והמפלגה הליברלית ושהיוותה את הגלגול המוקדם של "הליכוד") והמערך (איחוד של העבודה ומפ"ם), בהתאמה.

השיטה שהם הציעו לחוקק ושאושרה באפריל 1973, לקראת הבחירות לכנסת השמינית, לא הוצעה דווקא על ידם סתם כך: היא מיטיבה במידה רבה עם המפלגות הגדולות, בהן היו חברים בדר ועופר. ואכן, המנדטים שהצטברו מהקולות העודפים בבחירות לכנסת השמינית הועברו בזכות השיטה לגח"ל ולמערך. שיטה זו נהוגה עד היום, קרוב ל-50 שנה לאחר חקיקתה.

לקראת הבחירות לכנסת רשאית כל מפלגה מתמודדת לחתום על הסכם עודפים עם מפלגה מתמודדת אחרת, ובכך להגביר את סיכוייה לקבל את המנדט שהצטבר מהקולות העודפים, במקום שהם יזרקו לפח ולא יספרו.

דבר חשוב הוא שלהכרזה על הסכם עודפים בין מפלגות אין שום משמעות חוקית, עד שההסכם מוגש לועדת הבחירות המרכזית. המועד האחרון לכך הוא 11 יום לפני הבחירות.

חוק בדר-עופר קובע נוסחה שלמעשה מחברת את שתי הרשימות שחתמו על הסכם עודפים לכדי רשימה אחת מבחינת ספירת הקולות העודפים, ונותנת יתרון לרשימות הגדולות ביותר, ולא בעלות העודפים הגדולים ביותר, כפי שהיה עד חקיקת החוק.

לאחר הבחירות נספרים כאמור הקולות, וכך ניתן להבין לכדי כמה מנדטים הגיעו הקולות העודפים. אם אחת מהמפלגות שחתמה על הסכם עודפים לא עברה את אחוז החסימה - ההסכם מתבטל ולא חל.

כעת, אם שתי מפלגות שחתמו על הסכם עודפים זכאיות למנדט נוסף, עולה השאלה איזו מפלגה מבין השתיים תקבל את המנדט. חוק בדר-עופר נותן גם כאן יתרון למפלגות הגדולות, בעזרת הנוסחה שנכללת בו: מחלקים את מספר הקולות שהמפלגה קיבלה בבחירות במספר המנדטים שיש לה מהחלוקה הראשונה של המנדטים + 1. המפלגה שהמספר שלה גבוה יותר - זכאית למנדט הנכסף.

לדוגמא, בבחירות האחרונות חתמו מפלגת הציונות הדתית ומפלגת הליכוד על הסכם עודפים. מספר הבוחרים של הליכוד (1,066,892), חלקי מספר המנדטים שיש לה + 1 (31), שווה 34,415.871.

מספר הבוחרים של הציונות הדתית (225,641), חלקי מספר המנדטים שלה + 1 (6), שווה 28,205.125. המספר של מפלגת הליכוד גדול יותר, ולכן היא היתה מקבלת את המנדט, אם היתה זכאית לו.

השיקולים של המפלגות לפני שהן חותמות על הסכם עודפים עם מפלגה מסוימת רבים. ראשית, לא תרצה מפלגה לחתום עם מפלגה אחרת שעלולה לא לעבור את אחוז החסימה, מאחר ואז ההסכם יהיה מבוטל. בבחירות האחרונות לא חל הסכם העודפים על מפלגת כחול לבן, מאחר וחתמה על ההסכם עם "הכלכלית החדשה" של ירון זליכה, שלא עברה את אחוז החסימה.

שנית, המפלגות ירצו לחתום על הסכם עם מפלגות שקרובות אליהן אידאולוגית ושייכות למחנה הפוליטי שלהן, כדי להרוויח גם אם המפלגה השנייה בהסכם תזכה במנדט. המפלגות החרדיות לדוגמא, חותמות אחת עם השנייה על הסכם העודפים כבר 23 שנים ברצף. הפעם האחרונה שהן לא חתמו אחת עם השנייה הייתה ב-1996, אז חתמה ש"ס עם הליכוד, ויהדות התורה עם המפד"ל.

עד כה חתמו על הסכם עודפים בבחירות האלו המחנה הממלכתי בראשות גנץ עם יש עתיד בראשות לפיד, ומפלגת העבודה עם מרצ. בימין כנראה תחתום מפלגת הליכוד עם מפלגת הציונות הדתית על ההסכם. רע"מ תחתום כנראה עם תע"ל חד"ש, הבית היהודי וישראל ביתינו כנראה יישארו ללא שותף לחתימה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!