באמצע 'מי יחיה ומי ימות' מכשיר המירס התחיל להרעיש

התעטפתי כולי עמוק בתוך הטלית, מאזין ברטט לחזן השואג בקולו הנעים: ״ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום... בראש השנה יכתבון... וביום צום כיפור...

ברגע שהגיע החזן למילים, "מי יחיה, ומי ימות", מכשיר המירס של איחוד הצלה, שהיה תלוי על חגורת הקיטל שלי, החל להרעיש: ״צוות בני ברק, צהרים טובים, רחוב נויפלד ילדה בת 4 מחוסרת הכרה לאחר טביעה״.

אני חובש מתנדב בארגון איחוד הצלה, ביום כיפור זה, הייתי הכונן האחראי על העיר, הורדתי את הטלית, סגרתי את המחזור, ודהרתי כל עוד נפשי בי למקום האסון.

ירדתי מהרכב, וראיתי מולי ילדה קטנה ומתוקה, לבושה לבן שוכבת כמלאך על המדרכה, כשהיא מחוסרת הכרה, ומסביבה המולה.

״היא טבעה״ צועק מישהו. אחד החברים מתחיל לבצע בה החייאה, וכשמגיע האמבולנס, אנו מכניסים אותה וממשיכים בהחייאה. עיסויים ועוד עיסויים, הנשמה ועוד הנשמה, היא לא מתעוררת.

עוד בנושא:
• טרגדיה בעיצומו של יום • ילדה טבעה למוות במקווה בבני-ברק

אני ממלמל פרקי תהילים, וממשיך בעיסויים.

הרבה זמן עובר, מישהו דופק על כתפי, ״ניידת הטיפול נמרץ הגיעה״, אנו מעבירים את המלאך הקטן לתוכה, שם, שני פרמדיקים, נהג האמבולנס, ואנוכי, ממשיכים במאמצים הכבירים כשהדלתות סגורות. מזרקי אדרנלין, הכנת וריד, טובוס, השקענו את כל המאמצים וכל פתרון אפשרי אבל שום דבר לא עוזר.

לא ידעתי מה לומר לאב

בחצי עין, אני קולט מבעד לחלון הנט״ן, קבוצת נשים עומדת וממררת בבכי אל תוך ספרי תהילים שבידיהן.

הדלת נפתחת, שוטר מודיע שהאבא הגיע, מישהו כנראה קרא לו מבית הכנסת, הפרמדיק מסתכל עלי ונאנח, שעה עברה, ועדיין כלום לא קורה. מסביב המולה מטורפת, האב מתיישב בכסא שליד הנהג, שבר כלי ממרר בבכי.

ליבי נשבר, רציתי לקום ולחבק אותו לומר משהו, אך המילים לא יוצאות, הילדה שלו, והילדה שלי, באותו גיל, באותו גובה.

הפראמדיק מודה לכולם, ומודיע שמתחיל בפינוי לשניידר.

הוא לוחץ את ידי, אומר תודה, אני יורד מהנט״ן אל תוך הסרטים בצבעי האדום לבן של מחלקת הזיהוי הפלילי של המשטרה.

האמבולנס מבצע פרסה ונוסע. שוק, הלם, לא נתפס: ילדה קטנה ששיחקה עם חברותיה בכניסה למקווה השכונתי, סיימה את חייה בצורה טראגית כל כך, בתוך בריכת המים של המקווה, כשאיש לא בסביבה.

אני עולה לרכב, ונוסע חזרה לבית הכנסת, מתקשה לראות, מתקשה להבין, מתקשה לתפקד. נכנסתי לבית הכנסת, מתעטף בטלית, מניח את ראשי על הסטנדר, עוצם עיניים, וממלמל עם כולם בשקט ובאווירה אחרת: ״בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום״.

מי יתן ותהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!