איך הצליח צה"ל לגרש את הסורים ממוצב החרמון?

עמדתי מול ההר, אני והקסדה לראשי. הימים ימי מלחמת יום הכיפורים, החודש לפני ארבעים שנה. פרוספר זוהר ז"ל, מפקד בכיר בצה"ל, פנה אליי כמה ימים קודם לכן וסיפר לי שאירעו מספר ניסיונות לשוב ולהשתלט על מוצב הר חרמון, אך הם עד כה לא צלחו.

מוצב הר החרמון היה מאז ומעולם גאוות המדינה. ראשיה הדביקו לו את הכינוי "העיניים של המדינה", בהיותו חולש מגובה רב על הארץ וממנו ניתן לצפות לעומק שטח האויב.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נכבשו רמת הגולן והר החרמון על ידי סוריה. במשך ימי המלחמה הצליחו בסייעתא דשמיא להדוף את הסורים מכל השטחים שכבשו בתחילת המלחמה, למעט מוצב החרמון.
ארה"ב לחצה באותם ימים את ישראל להפסקת אש. היה ברור כי אם לא יכבשו מחדש את ההר, הוא עלול להישאר בידי הסורים, מה שמותיר את ישראל חלשה. אי לכך, הוחלט בממשלה כי יש לכבוש מחדש את המוצב וזוהר ביקש ממני לבוא לעודד את החיילים לפני יציאתם לקרב.

נעניתי ובאתי.

זה היה ביום ראשון, כ"ה בתשרי תשל"ד, לפנות ערב. מצאתי את החיילים דרוכים ומתוחים. במה מאולתרת הוכנה לכבודי, עליה הייתי אמור לשאת את דבריי.

אבל משהו השתבש בתכנית המקורית: למקום הגיעה קבוצת בדרנים שסבבו בין מוצבי צה"ל לרומם את רוחם של החיילים. זוהר ניגש אליי והתנצל, וביקש את רשותי שהם יופיעו לפניי, כי הם ממהרים להמשיך בדרכם. הסכמתי והתיישבתי בצד.

גדי יגיל, בדרן ישראלי ידוע, עלה לבמה ולפתע ראה אותי בין הקהל. הוא פנה כמתנצל ואמר לאלפי החיילים: "אני לא יכול להתחיל. יושב כאן הרב גרוסמן. לא מתאים שאומר לכם בדיחות בפניו", ואז הוא פונה אליי ומוציא מתיקו ספר תהילים קטן: "כבוד הרב ייקח את ספר התהילים ויסור הצידה עד שאסיים את מלאכתי. קשה לי לעבוד ככה".

קמתי ממקומי ואמרתי לו: בוא נעבוד יחד. יגיל ההמום הזמינני לבמה. עליתי והתחלתי לשיר מילים שחיברתי במקום, במנגינה ישראלית ידועה: "ביום כיפור נכנסו השונאים והפריעו לתפילה, שיהיו כפרה לכל עם ישראל".

הלוחמים התלהבו והחלו לשיר עמי. הראיתי להם שיכוונו ידיהם כנגד סוריה, בשירתם: "שיהיו כפרה, כפרה, כפרה לכל עם ישראל".

ניצלתי את הדקות הקריטיות הללו שהתארכו למעלה מהמשוער ושאלתי אותם שאלה רטורית: מה תרצו לעשות בשעות הללו - לשמוע בדיחות, או לצעוק 'שמע ישראל'?

את השאגה שהקיפה את מבואות הר חרמון, שמעו כנראה גם הסורים שהיו באותה שעה מחופרים בהר. החיילים צעקו פה אחד: "שמע ישראל".

או אז נעמדו כולם, כשהלוחמים מכסים את ראשיהם בכומתות, ואמרו עמי כמו בשעת נעילה ביום הכיפורים, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", "ה' הוא האלוקים".

ההתעוררות הייתה גדולה. לא הספקנו לסיים את הפסוקים, וניתן האות להעפיל אל ההר. מיד הפך המקום לאזור קרבות. הג'יפ שחילץ אותי משם, הוציא אותי מתוך האש ותמרות העשן.

הסכנה ארבה בצפון

נפגשתי לאחרונה עם שמעון שבס, יו"ר הלשכה ויד ימינו של יצחק רבין לשעבר, שאמר לי: "אני מקדיש לך פרק בספר ביוגרפיה שאני כותב בימים אלו".

הסיפור אותו הוא חשף בפניי, לאחר 40 שנה מאותו מעמד הרואי של קידוש ה' במלחמת יום הכיפורים – מעורר ומצמרר כאחד.

"הייתי בין המפקדים באותו לילה גורלי", מספר שבס. "הצבא תכנן לתקוף את המוצב מצד צפון, שם נוח לעלות אליו. אמנם, עם הגיעם למבואות החרמון נודע לצה"ל שהסורים התקרבו לצד הצפוני של ההר, ונוצרה סכנה גדולה לעלות שם, כדי שלא להיתקל וליפול לידי הסורים.

"בלית ברירה, ישבנו בכירי מערכת הביטחון ושינינו את התכנית והחלטנו לתקוף מצד דרום. ידענו כי ייגבו שם קרבנות רבים", מעיד שבס, "כי זה הרבה יותר תלול ומסוכן, אבל לעלות מהצד
הצפוני היה מסוכן פי שניים, בשל עוצמת ההפתעה שחיכתה לנו.

"באותו זמן שהרב נאם", מספר שבס בגילוי נדיר, "והייתה התעוררות גדולה, החלטנו שלא להפריע לרב בשעת הדרשה. מה שקרה עם סיומה של הדרשה - הייתה הפתעה מוחלטת גם לנו בכירי מערכת הביטחון. הרב סיים את הדרשה והסורים שינו עמדה, הזיזו שוב את כוחותיהם וחזרו לדרום. חזרנו לתכנית המקורית וחסכנו קרבנות רבים".

גם שבס יודע כי "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר". זעקות 'שמע ישראל' של החיילים הן שהכריעו את המלחמה והביאו את שובם הביתה לשלום של כל החיילים, לא נפקד מהם איש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!