כשהשוטרים חיפשו אחרי היהלומים הגנובים • טור

בימים אלו, כשחרב הגזרות והקיצוצים נעוצה עמוק בבשרם של בני התורה, וכשאש השנאה בוערת ומנסה לשרוף את שושני העם, טופחת המציאות היפה על פני של דורסי השלטון. וכח התורה, לא רק שלא המעיט מערכו, אלא עולה ומתעלה. המנסים לחבל בכרם בית ה' עוד יראו כי ממעשיהם הרעים תצמח דווקא התועלת, והסיפור הבא ממחיש עד כמה:

מושק'ה היה איכר פשוט. לא שלא היה לו למשה עוד תארים מלבד מקצועו ועיסוקו. היו שכינוהו 'משה היהודי' היו שפרגנו 'משה הגבוה' ויש שקראוהו דווקא 'משה הגיבן'. אבל על דבר אחד לא ההין איש לחלוק. למשה היו שתי ידיים חזקות. מאד חזקות.

ילדי העיירה היו משתמטים הימנו תדיר, לא משום ריח הפרות וגלליהן שדבק בו, אלא בשל שתי אצבעותיו שהיו נצמדות ללחיי הילדים בחיבה, והם אלו שבידלו את הנושא והנשוא איש מרעהו.

צביטתו הלופתת היוותה סיבה של ממש לשבוע היעדרות מהלימודים. ולא שלא חפצו בכך הילדים, אלא שעם כל התענוג שבדבר - המקנה ימי בטלה חופשיים ללא גערה, עדיין היה הכאב קשה מנשוא.

בן יחיד היה לו וחצק'ל שמו. כאביו כן הוא, גיבור כארי. אלא שכוח הבן גדול היה משל האב ומה שחוו 'ילדי' העיירה ממשה האב היו חווים 'אנשי' העיירה מחצק'ל הבן. רע מעללים היה, ידו בכל ויד כל בו. אין קטטה שבה לא היה מעורב וכמובן יצא תמיד כשידו על העליונה. לתפילות היה מגיע תדיר כשעל בגדיו כתמי מריבה וגרירה, ועל פניו ארשת ניצחון. אט אט שכלל הנער את שיטותיו ואת מעלליו. פעלולים המתאימים ל'שטיבל' השכונתי לא בהכרח עושים רושם של ממש ברחובות העיר ואצל נערי הגויים. וכך היה מוצא את עצמו חצק'ל מבלה מבוקר עד ליל ברחובות העיירה כשהוא מזיק ומלסטם עם חבריו הפוחזים.

חלפו ימים ושנים, ועם הזמן גם גיבורים נעשים רפים. כוחו של מושק'ה האב החל מדרדר אט אט ומטעי תפוחי האדמה לא התחשבו בכוחו הדליל. בנו האלים נמשה היישר מהרחוב אל עבודות הבית והחצר ותפקידו מעתה היה נחוץ וחשוב לפרנסת הבית. הגדולה שבמשימותיו הייתה עת הגיע זמן החריש, אז היה חצק'ל מטה את כל כוחותיו לדבר אחד ויחיד, להפוך את האדמה על פניה הפוך וחזור עד שתהא ראויה שוב לזריעת תפוחי האדמה הנחוצים כל כך לפיותיהם של אנשי העיירה ולפרנסת אביו ואמו. מבטיו אסירי התודה של אביו הקשיש, הם אלו שנתנו לנער את הכוח לעבודת כפיים קשה זו שנה אחר שנה.

מתוך הכלא

והנה, ענן שחור מעיב על משפחתם המפוארת. שוטרי חרש חמורי סבר התדפקו על דלתם ונטלו את חצק'ל בחשד שידיו הארוכות והחסונות היו מעורבות בפשע חמור של שוד יהלומים בשווי של אלפי רובלים. לא שלא היה בסיס אמיתי לחשדות מעין אלו, אלא שעדיין העיב הדבר על אביו ואמו. חלפו ימים ושבועות, וכל העיירה עסוקה בנושא אחד ויחיד - מה יהיה בתקופת החריש? כיצד יצליח מושק'ה דליל העצמות לחרוש ולזרוע.

יושב לו חצק'ל מאחורי סורג ובריח, מבכה את עברו ואת מצבו הנוכחי, וליבו שקוע תדיר במחשבות לקראת עונת החריש. יושב לו משה על שרפרף עץ רעוע ובליבו תוגה, זרעוני תפוחי האדמה מעסיקים את מוחו. מה יהיה בעידן החריש? ובתוגתו יושב האב וכותב: "בני יקירי, איני כועס ואיני מאוכזב. כזה אתה. בן סורר היית וכנראה לעד כך תישאר. אלא שעפר האדמה לא מתחשב בי ובמצבי. ואת האדמה צריך להפוך. זהו אינו תפקידי. אלא תפקידך. כעת עשה את המוטל עליך. בהצלחה. אבא".

ובתוך תאו קורא הילד את המכתב. מביט בטביעות אצבעותיהם הגסות של אנשי הצנזורה. ובליבו נוצץ רעיון. "אבא יקר", משיב חצק'ל במכתב משלו, "אל תיגע! אל תהפוך! אנא, השאר את האדמה כמות שהיא. את כל היהלומים שם הטמנתי". והאב האומלל קורא ולא מאמין. "הילד גנב!" הוא צווח לחלל הבית וממרר בבכי.

דקות מועטות עוברות ועשרה שוטרים גברתניים פורצים לבית, במוטות ובמכושים הם נחפזים לחצר והופכים כל רגב אדמה. את היהלומים הם מחפשים. לאחר שעה ארוכה של עבודה הם יוצאים מהבית במבט זועם ובידיים ריקות, והאב ההמום מקבל מכתב חדש מהבן הסורר: "אבא, האדמה הפוכה למענך ומחכה לעבודה. באהבה רבה. חצק'ל".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!