נשיא גרמניה: "במה בינלאומית לשנאת יהודים ולאלימות"

נשיא גרמניה פרנק וולטר שטיינמאייר נאם היום (שני) בטקס לציון 50 שנה לטבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן יחד עם משפחות החללים, לצד נשיא המדינה יצחק בוז'י הרצוג שהגיע לטקס.

הנאום של נשיא גרמניה: דוד ברגר, אנטון פליגרבאואר, זאב פרידמן, יוסף גוטפרוינד, אליעזר חלפין, יוסף רומנו, עמיצור שפירא, קוהט שור, מארק סלאבין, אנדריי שפיצר, יעקב שפרינגר, משה וינברגת קרובי משפחה יקרים, מכובדי, נציגים יקרים של הממשלה הפדרלית, המדינה החופשית של בוואריה והעיריות, כמו גם היהודים החיים בארצנו.אזרחים יקרים, גבירותיי ורבותיי, התכנסנו היום על מנת לזכור ולהתאבל. אנו מתאבלים על לכתם של שנים עשר האנשים שקפחו את חייהם בצורה אכזרית לפני 50 שנה במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הרפובליקה הפדרלית, שאז עוד הייתה צעירה. אנו מתאבלים על אחד עשר ספורטאים ושוטר אחד'.

"אחד עשר ספורטאים, מאמנים, ושופטים יהודיים אשר הגיעו למינכן כחלק מהנבחרת הישראלית עם תקוות גדולות ושאיפות גדולות. כל התקוות הסתיימו בסיוט. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-5 בספטמבר 1972 פרצו לכפר האולימפי באין מפריע שמונה חמושים מחוליית הטרור הפלסטינית "ספטמבר השחור" כשהם חמושים מכף רגל ועד ראש ולקחו את אחד עשר הספורטאים הישראליים כבני ערובה. שניים מהם נרצחו באכזריות במגורים ברחוב קונולי 31, ותשעת האחרים כאן במקום זה בו פעולת השחרור של הכוחות הגרמנים נכשלה באופן קטסטרופלי. הוא הסתיים במרחץ דמים. אחד עשר ספורטאים יהודיים נהרגו, נרצחו בגרמניה. בגרמניה מכל המקומות".

"אורחים יקרים, היום הוא יום אבל, זיכרון, ומחשבה. אני אסיר תודה על כך שאתם, משפחות הקורבנות, נמצאים כאן היום, וגם על כך שאתה, כבוד הנשיא יצחק הרצוג, נמצא כאן היום לצידי. בלי כולכם, בלי קרובי המשפחה ובלי נוכחות מדינת ישראל, לא יכולתי לדמיין הנצחה מכובדת. אני רוצה להודות לכל מי שבמהלך השבועות האחרונים פעל על מנת לאפשר לקיום טקס משותף היום. משפחות יקרות, איננו יכולים לכמת את הצער, את הכאב שחוויתם. אנו יכולים רק לדמיין את המשמעות שהייתה לאבדן של בניכם, אישיכם, ואבותיכם, את המשמעות שעדיין יש לאבדן זה. איך אפשר להמשיך לחיות כאישה צעירה שזה עתה ילדה את בנה הבכור, שאביו לא ישוב? איך אפשר להמשיך לחיות עם התמונות של החדר, המוכתם בראיות של הרצח, בידיעה שהבעל או האב נאלץ לחוות שעות ארוכות של אימה בחדר זה? איך אפשר לחיות עם הזיכרון שהבעל, לאחר שנורה, נאלץ לדמם למוות מול חבריו בייסורים שאין לתאר? איך אפשר להמשיך לחיות כשמקבלים שתי גלויות ממינכן, בהן הבן שנרצח כתב שהכל נפלא וכי הוא מצפה לשובו הביתה?". 

"אני יודע: הסבל, הכאב והטראומה ממשיכים לחיות בקרב במשפחותיהם עד עצם יום הזה. שום דבר בחיים שלכם אינו דומה למה שהיה לפני 1972. שום דבר אינו כפי שהיה יכול וצריך היה להיות. הכאב המתמיד הזה נמשך כבר חמישה עשורים. אורחים יקרים, המשחקים האולימפיים של מינכן היו אמורים להיות שונים בתכלית מהמשחקים הקודמים בגרמניה, אלה של 1936, שהנאצים ערכו כמופע תעמולה בומבסטי, כאשר ניצלו לרעה, ללא בושה וללא מצפון, את הרעיון האולימפי למען למטרותיהם. מינכן 1972 הייתה אמורה להיות תוכנית-נגד, תיקון, לברלין 1936. הרפובליקה הפדרלית הצעירה רצתה להציג עצמה כחברה פתוחה לעולם, ליברלית, שזוכה להכרה וכבוד בקרב הדמוקרטיות – חברה שמודעת לאחריותה להיסטוריה ומכירה בה".

"כן, הייתה השאיפה להציג "משחקים עליזים" בגרמניה שהשאירה את הקסדה הקוצנית ואת הצעידה הנאצית. אבל הייתה גם את האחריות לספורטאיות וספורטאים מכל העולם, כולל ובעיקר לאלה מישראל. אותה ישראל שהייתה מאוימת מיומה הראשון, מוקפת שנאה ואיבה. בישראל ידעו ועדיין יודעים שהמדינה היהודית חייבת להיות חזקה ומסוגלת להגן על עצמה. בגרמניה, הספורטאים מישראל היו האורחים שלנו. ביטחונם הופקד בידינו. איזו הבעת אמון ענקית הייתה בהשתתפות במשחקים האולימפיים במדינה של אלו שביצעו את הפשע נגד האנושות של השואה. בין הספורטאים ומאמניהם היו גם ניצולי השואה. לאמת העצובה והכואבת של טקס ההנצחה הזה שייכת גם העובדה שרצינו להיות מארחים טובים, אבל גרמניה לא היתה ראויה לאמון שהספורטאים הישראליים ומשפחותיהם העניקו לנו. הם לא היו בטוחים. הם לא היו מוגנים. הם עונו ונרצחו בארצנו על ידי מחבלים".

"לא היינו ערוכים למתקפה כזו, אבל היינו צריכים להיות ערוכים - גם זה חלק מהאמת המרה. לא היינו ערוכים לכך שהפעם מחבלים זרים ינצלו לרעה את הרעיון האולימפי בדם קר ולא יבחלו בשום צורה של אלימות. לא היינו ערוכים לפיגוע טרור אשר בוים במחשבת תחילה מול קהל הטלוויזיה הבינלאומי. גבירותיי ורבותיי, המאמץ של 1972 להציג את גרמניה כדמוקרטיה שוחרת-שלום וידידותית נכשל באופן טרגי במינכן. הכפר האולימפי הפך לבמה בינלאומית עבור המתנקשים, לבמה בינלאומית לשנאת יהודים ולאלימות. אסור היה לאפשר לזה לקרות".

"אנחנו המומים מפשע מתועב באמת", אמר הנשיא הפדרלי דאז גוסטב היינמן, שנאבק לשמור על קור רוח בעצמו, בטקס הלוויה באצטדיון האולימפי. כן, זה היה פשע מתועב באמת. אבל זה לא מספיק כדי להסביר את אסון מינכן. רבים אמרו מאוחר יותר שהקטסטרופה הייתה "בלתי נתפסת". עבור אלה שהיו שם באותו זמן, זו כנראה הייתה התחושה הרווחת. אבל האם אנחנו, במיוחד אנחנו הגרמנים, לא היינו צריכים לדעת שהרעיון שיש כזה דבר "בלתי נתפס" הוא טעות מחשבתית שיכולה להביא להשלכות איומות? הביטוי "בלתי נתפס" נועד להגן מפני תהיות. אבל הוא מסיח את הדעת מן השאלה האמיתית: מדוע קרה משהו שהיה אסור לאפשר לו לעולם לקרות?".

"אורחים יקרים, בעודנו מנציחים היום, עלינו לזכור בכנות ובאמת. הזיכרון מכאיב. מעל הכל, עבורכן המשפחות. אבל זה חייב להכאיב גם לנו בגרמניה. האירועים במינכן 1972 הותירו חותם עמוק ואפל בחייהן של המשפחות. הטראומה של מינכן נחרתה בזיכרון הקולקטיבי של העם בישראל. אבל המתקפה גם הותירה צלקות עמוקות וכהות כאן בעיר מינכן, ברפובליקה הפדרלית של גרמניה. ההנצחה היום יכולה להיות כנה רק אם נהיה מוכנים להכיר בתובנות כואבות. אם נודה באמת שהסיפור של הפיגוע באולימפיאדה היה גם פרשה של טעויות שיפוט וטעויות איומות וקטלניות, כן, של כישלון. ההכרה בכך הייתה צריכה לבוא מזמן. לא, מבצעי הרצח לא הגיעו מגרמניה. האחריות לרציחות הללו הייתה על המבצעים הפלסטיניים ועוזריהם הלוביים". 

"זו עובדה מרה מאוד שמהנציגים הפוליטיים העכשוויים של המדינות הללו לא מגיעה אף מילה אחת של הזדהות, אף מילה אחת של חרטה. הם, העבריינים ועוזריהם, שמונה מתנקשים פלסטיניים ושולחיהם — הם אלו שהביאו את שנאתם ואת הטרור שלהם למינכן. הם האחראים למעשה. אך זה לא פוטר אותנו. גם לנו יש אחריות: האחריות של המדינה המארחת שלא מנעה את מה שהיינו צריכים למנוע; האחריות להגן על חייהם של בני הערובה שהוחזקו בידי מחבלים. היום, כעבור 50 שנים, נותרו עדיין הרבה יותר מדי שאלות ללא מענה. המשחקים חודשו עוד באותו היום של טקס הזיכרון. "המשחקים חייבים להימשך". והפוליטיקה עשתה כל שביכולתה על מנת לשוב לסדר היום מהר ככל האפשר". 

"בעקבות המתקפה באו שנים ועשורים של שתיקה והדחקה, שנים של אדישות הולכת וגוברת לגורלם של הנשארים מאחור. שנים של אטימות-לב. גם זה כישלון. איך כל זה קרה? עלינו לשאול את עצמנו את השאלה הזו ולחפש תשובות. אנחנו חייבים לרצות למצוא את התשובות האלה סוף סוף. מדוע העבריינים שנותרו בחיים גורשו כל כך מהר ומעולם לא הועמדו לדין? קשה לשאת את העובדה שאחד ממבצעי הטבח עדיין מתגאה בפשע הזה ומבטיח למצלמות כי היה מתנהל בדיוק באותה צורה. מה בדיוק היו הקשרים של העבריינים לאנשי הימין הקיצוני הגרמני ול-RAF? מדוע היו כוחות הביטחון הגרמניים המומים ומצוידים בצורה כל כך לא גרועה? האם גרמניה התעלמה מאזהרות ישראליות - ומדוע נדחה סיוע ישראלי במאמצי שחרור? מדוע נשמרו התיקים נעולים במשך עשורים, ואף הוכחש קיומם? למה לא הייתה אפילו ועדת חקירה אחת?".

"גבירותיי ורבותיי, אנו דנים בטרגדיה גדולה וכישלון משולש. הראשון נוגע להכנות למשחקים ולתפיסת האבטחה. השני נוגע לאירועי ה-5 וה-6 בספטמבר 1972. הכישלון השלישי מתחיל למחרת הרצח: השתיקה, ההדחקה, השכחה, אני מברך באופן ברור על כך שהממשלה הפדרלית מציעה כעת להקים ועדה ישראלית-גרמנית של היסטוריונים. אני מקווה שהוועדה תוכל לשפוך אור נוסף על הפרק האפל הזה. תנאי הסף הוא שתהיה לוועדה גישה רחבה ככל האפשר למסמכים ושהיא תיתמך בעבודתה ככל שידרש. על המומחים משתי המדינות מוטלת אחריות גדולה: העבודה שלהם עשויה, וחייבת, לחשוף אמיתות כואבות ולא נוחות. אנחנו צריכים להתמודד עם ההיסטוריה של מינכן 72 - וגם ההיסטוריה של ההימנעות מהתמודדות איתה. לקח חשוב ממינכן 72 הוא: עלינו להילחם בנחישות בכל צורה של אנטישמיות בארצנו, בשנאה אנטישמית ובעיקר באלימות אנטישמית. זוהי הייתה ועודנה אחריותנו כלפי ההיסטוריה.

לקח חשוב נוסף הוא: כמדינה דמוקרטית, עלינו להגן על עצמנו. חופש וביטחון אינם הפכים. הם תלויים זה בזה. חברה חופשית לעולם לא תוכל להגן על עצמה באופן מלא מפני התקפות טרור שמטרתן דבר אחד: חופש. אבל עלינו לעמוד על המשמר מפני אויבי הדמוקרטיה, הפנימיים כחיצוניים. כי אנחנו חיים בתקופה שבה דמוקרטיות ליברליות מאותגרות יותר, מבפנים ומבחוץ. ומינכן 72' מלמדת אותנו לקח נוסף: רק כאשר אנו יודעים את האמת, כאשר אנו מכירים בטעויות ובמחדלים שלנו, ייתכן שהפגיעה שספגה המדינה החוקתית שלנו ב-1972 תחל להחלים. אורחים יקרים, כל זה לא קשור רק אלינו. מדובר בעיקר באלה שאיבדו אז את חייהם. מדובר בכם, המשפחות. זה קשור אליכם, המשפחות. יש לכן את הזכות לדעת סוף סוף את האמת. סוף סוף לקבל תשובות לשאלות שמייסרות אתכן במשך עשרות בשנים. וזה כולל את השאלה: מדוע הופקרתן לבדכן עם הסבל והכאב שלכן במשך כל כך הרבה זמן?". 

"לקח 45 שנים עד שהוקמה אנדרטה ראויה בפארק האולימפי. בטקס הפתיחה לפני חמש שנים נכחו נשיא ישראל דאז ראובן ריבלין והמשפחות השכולות. התאבלנו יחד, זכרנו יחד. אבל תעבורנה עוד חמש שנים ארוכות עד שיושג הסכם על פיצוי הולם. אורחים יקרים, משפחות יקרות, הנשיא הרצוג היקר, אנו מאוחדים בזיכרון חרישי על שנים עשר האנשים שאז קיפחו את חייהם. אנחנו מאוחדים בכאב. אבל אל לנו לשכוח: זה הכאב שלכן, כאבן של המשפחות. זה הכאב שלכן אשר לא הערכנו מספיק, זמן רב מדי. ואני גם יודע שגם ההבנה שהושגה עכשיו לא תוכל לרפא את כל הפצעים הפתוחים. על כן אני פונה במילים הבאות אליכם ישירות, אתם אשר חייכם נשלטים על ידי האבדה, האבל, והכאב מזה 50 שנה. איננו יכולים לכפר על מה שקרה, מה שחוויתם וסבלתם מבחינת הדחייה, הבורות וחוסר הצדק. זה מבייש אותי".

"כמי שעומד בראש המדינה זו, אני מבקש סליחתכם בשם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה על המחדל שבשמירה על הספורטאים הישראליים במשחקים האולימפיים במינכן ועל המחדל שלאחר מכן, על כך שזה יכל לקרות, על מה שקרה. זאת חובתי ורצוני להכיר באחריותנו הגרמנית - כאן ועכשיו ולמען העתיד. מי יתן ויום זה יגרום לכן, המשפחות, להרגיש שחשים את כאבכם, וכי אנו רציניים באחריותנו. הידידות והפיוס שהעניקה לנו ישראל היא לא פחות מנס. מי ייתן ומשמעותו של היום הזה יהיה כי אנחנו הגרמנים נוכיח את עצמנו כראויים לנכס היקר ביותר שהוא הבסיס לידידותנו - הנכס שנפגע כל כך במקום הזה לפני 50 שנה: אמון. תודה מקרב לב!".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!