הרגעים שייחרטו בליבי לעד / הרב יהודה חזן

חצות לילה רחבת בית החולים מתמלאת בהמון אדם, העולם עצר מלכת, דואגים וחרדים, פניהם של הנאספים חתומות וסתומות וקול זעקה זועק מגרונם "אל נא יהי עולם בלא ירח".

המוני בית ישראל עצרו את חופשתם, ועטו אל בתי הכנסיות והמדרשיות להקים קול זעקה להתחנן ליושב במרומים לבל נהיה כצאן ללא רועה.

ארבע שעות של מלחמה קשה מאד בין מצוקים לאראלים, מה שגרם לפלא עצום גם בקרב הרופאים שאינם זוכרים מחזה כזה, כבר בשעה אחד עשרה בלילה קראו לבני המשפחה, מה שהיה נראה שזה עניין של דקות אבל כנראה המלחמה היית קשה מנשוא, במשך ארבע שעות חזרו בני משפחתו של מרן על אמירת קריאת שמע והווידוי, ושאר הדברים שנהוג לומר ביציאת נשמה, אך הנשמה מיאנה לצאת ולהיפרד מהגוף הקדוש והטהור.

אל מול מיטתו של מרן זצוק"ל בבית החולים נעמדים בני משפחתו ומקורביו, משמשו בקודש במסירות אין קץ הרב דוד בן שמעון עטוף בשתיקה כואבת המבשרת את הגרוע מכל, בין פרק לפרק עיננו על המסכים המצפצפים המפעימות את ליבנו ומבשרות כי כבה אורו של עולם.

רגעי שבר שייחרטו בליבי לעד, בזעקות שמע ישראל שהרעידו את בית החולים, דקות שנראו כנצח, פרידה קשה ועצומה, בפיוט של ליל כיפור שגרם להשתפכות הנפש יצאה נשמתו הקדושה בטהרה.

"ויום לכתי לפניך, רצה נא את הליכתי, ועם עושי רצונך תנה שכר פעולתי, ותשלח מלאכי החן ויצאו נא לעמתי, ושלום בואך יאמרו בקול אחד בביאתי, יביאוני לגן עדנך ושם תהיה ישיבתי, ואתעדן באורך ושים כבוד מנוחתי".

אבא של כולם איננו, הכאב והדמעות שאינם נעצרים על לכתו של דמות השייכת לדורות עתיקים, הרחוקה מכל גינוני כבוד.

עם ישראל כולו מתעטף באבל הכבד בסילוקו של גדול הדורות, ענק שבענקים. שבוע וחצי עבר מאותו יום מר ונמהר, אבל הלב ממאן להכיל את גודל האבדה הענקית, איש האמת אשר כל חייו עבודת הקב"ה בערה בו, העמדת התורה שאין לה אח ורע במשך עשרות שנים לצד אהבת האדם שבקעה מליבו הרחום.

זכיתי לשהות במחיצתו ימים ולילות, שעות על גבי שעות, אין רגע במחיצתו בלי לחזות בהנהגות קודש המפעימות כל לב ולהתרגש כל פעם מחדש, אהבת התורה ואהבת האדם בערה בליבו בכל עת, אביהם של ישראל פשוטו כמשמעו.

בכל עת כאשר כל יהודי באשר הוא היה נכנס אל הקודש פנימה ושוטח את צרותיו ומבקש את ברכתו של גדול בענקים, מרן היה מתעטף בשתיקה ארוכה ומשתתף עמו בכאב הגדול ואח"כ היה מוציא מפיו השקול את ברכתו הקדושה, אך מרן לא הסתפק בזה, לאחמ"כ היה נוטל את עטו ועל פיסת נייר היה כותב פלוני בן פלוני.. לרפואה שלמה.. לזרע של קיימא.., וכך בכל תפילותיו היה מזכיר את מבקשי הישועה, לא פעם ולא פעמיים נוכחתי לראות אנשים השבים לבקש שוב ושוב את ברכתו של מרן, וגדול הדור היה מוציא מכיסו את הפתק ואומר "הנה, אני מתפלל עליו בכל יום". צרותיהם של ישראל מונחים על שולחנו ועל ליבו בכל עת, באבל ובשמחה שותף הוא לכל יהודי ויהודי, וגם לאחר שבאה הישועה והיו מבקשים להודות לו על כך, מרן היה מניף את ידו בביטול "זה לא אני, זה רק בורא עולם".

לא אשכח את הרגע בו זכיתי שמרן נכנס לחתונתי, וכדרך העולם, באתי לנשק את ידו הקדושה, אך מרן בענוותנותו העצומה הזיז את ידו ונשקני בפניי כפי מנהג העולם, לרגע לא חשב שדבר זה יוריד מכבודו, כל חייו ברח מן הכבוד, וכשיצא באתי ללוות את גדול הדור אל היציאה לאולם, אך הרב מסתובב ואומר לי "זה יום שמחתך תשאר כאן בריקודים". מבהיל!.

כך היא רגישותו של רבינו זצוק"ל, כאשר שימש כסנדק בברית היה נוהג להעניק מתנה לאבי הבן, כי מרן זצ"ל לא החזיק טובה לעצמו, ולא חש כי זה הוא הרגע הכי מרגש בחיי אבי הבן שזכה שמרן יושב כסנדק לבנו.

פעמים רבות כשהטלפון במעונו, בבית חתנו המסור הרה"ג הרב יצחק זיאת היה נשכח על השולחן והיה צלצול, מרן עצמו היה עונה, מה שגרם להתרגשות וחלחלה לאדם שמצדו השני של הקו, אבל כך היה מרן אני גר כאן, אז פשוט הוא לענות, פשטות של אמת.

סיפר מורי ורבי ראש הישיבה הגאון החריף רבי שאול גבאי  שבאחד הפעמים שאל אותו האם יש איסור לקרוע צמר גפן בשבת אז הוא אמר בא נפתח ספר שמירת שבת, כל התורה מונחת בפיו אבל כך היה דרכו להסתיר ידיעותיו ולהכריע יחד עם השואל. בכל עת היה מתבטא מרן זצ"ל "אני מעולם לא למדתי את התלמידים אלא אני למדתי איתם", וכך תמיד השריש בקרב גדולי ראשי הישיבות ששחרו לפתחו, "צריך ללמוד איתם ולהאהיב עליהם את לימוד התורה".

לצד אהבת ישראל מרן לא חת מפני איש ונשא בעוז הנהגתו את האמת הצרופה, בכל ליבו שנא שמלווים אותו לאירועים, וחס על זמנם של אותם אלה שרצו ללוותו. "תשב תלמד בזמן הזה". באחד הפעמים שאל אותו בחור מה דעת מרן על החזרת שטחים, השיב לו מרן תדאג לשטחים שלך, לתורה שלך, אל תחפש להתעסק בשטחים אחרים.

במהלך השבעה על הרבנית ע"ה ראיתי בחור שניגש אל רבינו זצ"ל ושאלה מעניינת בפיו, "אם יש לאדם אפשרות להיקבר בירושלים או במקום אחר, האם יש עדיפות בירושלים. מרן השיב "תגיד לי מה לכהן בבית הקברות, אותי זה לא מעניין הדבר הזה". השואל הפציר שוב במרן, ומרן השיב יש עניין!. המשיך השואל, מה מגדיר את ירושלים, האם הר המנוחות זה ירושלים?. וכאן השיב מרן בתקיפות קלה "זה מה שמעניין אותך. אמרתי לך אותי לא מעניין הדברים האלה. אותי מעניין מה אני עכשיו. גדולי עולם לא דאגו לזה. קודם אדם צריך לדאוג לעולם הזה שלו כדי שיוכל לבוא לעולם הבא".

וכך כל חייו השריש בקרב תלמידיו, ברגעיו האחרונים כאשר לא יכל מרן לשקוע בתלמודו ובריכוזו המיוחד אשר היה מפעים כל רואה, התבטא מרן בכאב "למה לי לחיות, מה יש לי כאן אם אני לא יכול ללמוד".

גם בשיעוריו הידועים ידעו תלמידיו כי לא שואלים סתם שאלות, כל תלמיד ששואל שאלה את מרן בשיעור יודע כמה צריך לחשוב לפני ולראות באמת שהשאלה היא אמיתית ולא סתם מפריע במהלך הלימוד מחמת שלא הקשיב או שחלם.

באחד הפעמים נכנס אל השיעור של מרן יהודי השומר תורה ומצוות אשר לא זכה לשבת באוהלה של תורה, ובעיצומו של אש להבות בתוך פלפול מעמיק בדבריהם של קדושי עליון בגדרי הלכות שבת. הרים את קולו היהודי ובפיו שאלה לגאון הדור. השאלה לא עסקה כלל בנושא עליו היה השיעור. מרן עסק בהלכות שבת והשאלה של אותו יהודי בכלל הייתה על הלכות סוכה. אך אביהם של ישראל הטה את אוזנו ופניו אל כיוון השואל ובמשך מספר דקות הקשיב לשאלתו והעניק לו תשומת לב, עד שראה כי אותו היהודי קיבל את התשובה שסיפקה את ליבו כיצד לנהוג. 

התלמידים שהשתתפו בשיעור התפלאו והעזו פניהם בתום השיעור לגשת לראש הישיבה ולשאול "ילמדנו רבינו. אם אנחנו שואלים בשיעור, שאלה שלכאורה מיותרת, אנחנו זוכים לאיזה רמז מהרב או שהרב ממשיך בשיעור בלי להתייחס לשאלה בכדי שנדע איך ללמוד ונבין לבד שהשאלה לא במקומה .. וכאן היהודי הזה ששאלתו הייתה בגדר מה עניין שמיטה אצל הר סיני זכה לתשובה ארוכה?!".

ממרום גדולתו השיב רבינו שליט"א "אתם תלמידי חכמים המשמשים דוגמא. יש עליכם תביעה בכל מעשה שתעשו. אתם צריכים לחשוב טוב לפני כל מעשה ושאלה. אבל הוא יהודי שלא זכה לשבת וללמוד תורה כל היום. אם אני יעיר לו, או ירמוז לו, מחר לא יבוא לשיעור, לכן נהגתי בו במתינות רבה עד כדי שהדברים יספקו אותו ויעודדו אותו להמשיך ללכת לשיעורי תורה". זהו גדול ישראל אשר רגישותו ואהבתו לכל היא לאין שיעור.

כל רגע, כל שעה במהלך היום התנוחה הייתה אחת, שקוד על גמרתו הענקית הניצבת מולו, ולא שם על לב, פעמים רבות ראינו כאשר היו אנשים נכנסים לברכה היה צריך לחכות זמן ארוך מאד בכדי לראות מתי הרב אולי ירים ראשו מהספר ויראה את הממתינים לבקש עצה וברכה. גם בתקופה האחרונה שסבל ביסורים קשים, מרן היה רכון על תלמודו ומידי פעם היינו שומעים אותו נאנח מכאבים, איי..איי... מחזה שהיה שובר את הלב לראות את גדול ישראל מתייסר ובכל זאת מוסר נפשו לעמלה של תורה בלימודו ובשיעורים הקבועים.

ספדי תורה כי חוללה תפארתך, הורם נזרך. אהה מי יורה לנו דעה מי יבין שמועה, כהן גדול שהיה מעתיר על כלל בתפילותיו ועתה איננו כי לקח אותו אלוקים.

נזעק בכאב לצור כל העולמים שירפא שברנו וינחמנו נחמת עולם מהרה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!