סיכום שנה: אלבום השנה וספר השנה

1. נהגו העיתונים לסכם בגיליון ערב יום הדין את השנה שחלפה. איכשהו תמיד אנחנו מקבלים לכבוד השנה החדשה רשימה מזעזעת של פורענויות, גדולות וקטנות, שהתרגשו עלינו בשנה החולפת. מי במים ומי באש ומי סתם פרסם סטטוסים שהורידו לו מנדטים. אבל ברשותכם, בטור האחרון של תשע“ג, אני לא רוצה להסתכל אחורה אלא קדימה. אל שנת תשע“ד הבאה עלינו לטובה. לפחות בהיבט אחד אני יכול לומר לכם כבר עכשיו, די בוודאות, שזו הולכת להיות שנה מתוקה כדבש.

הייתה לי הזכות העצומה, ואני אומר את זה בלי שום גוזמה, להציץ בשתי יצירות מופת, וגם את זה אני אומר בלי שום גוזמה, שעתידות בעזרת השם להתפרסם בתשע“ד ולהפוך לנו את השנה הבאה למרגשת ומלאת השראה (בלי שום גוזמה).

2.

טוב, אז ברוכים הבאים לטקס הענקה-מראש של תארי ”ספר השנה“ ו“אלבום השנה“ לשנת תשע“ד. אנא תפסו את מקומותיכם.

נתחיל באלבום. בעולם המוזיקה יש תופעה שמכונה ”סינדרום האלבום השני“: אמן שהצליח מאוד, ואפילו מאוד-מאוד באלבום הראשון, אלא שאז בדיוק אותה ההצלחה משתקת אותו. לאן ממשיכים מפה? איך אפשר לשחזר היסטריה שכזו? אחרי שהמבקרים מהללים והציבור קונה בהמוניו ורץ לכל הופעה, האמן חש שאין לו לאן להמריא ולהתפתח. מוזיקאים רבים וטובים ניסו לעבור את המשוכה הזאת ולא עלתה בידם. הם חשבו לשנות, להמציא את עצמם מחדש, אבל הקהל לא התחבר והם נשארו לנצח אמנים של אלבום אחד.

לכאורה שולי רנד היה אמור להיות עמוק בבוץ הזה. הוא הוציא רק אלבום אחד, ”נקודה טובה“, עם 11 שירים בלבד, והפך את העולם. תמיד מדברים על כיבוש גלגלצ כביטוי לשיא ההצלחה של מוזיקאי. אבל שולי רנד כבש את עם ישראל. הוא פתח לו את הראש ואת הלב, לימד אותו להתפלל, לדבר אל ה‘, הביא את רבי נחמן לתרבות הישראלית ועל הדרך גם כבש את גלגלצ ומילא את קיסריה. ועכשיו, אם לדבר גלויות, איך ממשיכים הלאה כשקולות מהעבר לוחשים לו לעצור?

אז זהו, שלא סינדרום ולא נעליים. לאחרונה יצא לי לשמוע כמה סקיצות מתוך האלבום הבא של רנד שנמצא בימים אלה בהקלטות ראשוניות. איי איי איי איזו שמחה, מוחין דגדלות, מוחין דגדלות! זה לא שהדיסק השני לא נופל מהראשון. אני אומר לכם באחריות, ואתם מוזמנים לשמור את העיתון הזה למזכרת: האלבום הבא עולה אפילו על קודמו. במילים, בלחנים, בעיבודים.

מכיוון שאי אפשר להשמיע כאן צלילים, תיאלצו להסתפק רק במילים. בטקסט של שיר אחד ששולי הואיל בטובו, אחרי לחץ פיזי לא מתון, להתיר לי לפרסם. טעימה קטנה מתוך אלבום שלם. בעצם, שתי טעימות.

רוב האלבום כולל שירים אישיים שנכתבים בגוף ראשון חשוף, למשל השיר המקסים ”הלב“: ”אבל תמיד / ממש תיכף לפני / שהייתי מוותר וצונח / גולש נכלם / לתחתית הסולם / ונרדם לעוד שבעים שנה / איך זה תמיד / ממש רגע לפני / שמבין חדריי מסתלקת / כלתי, שרתי, משוש חיי, תקוותי / האמונה... אתה מציץ אליי בין דפים של ספר ישן / לרגע אחד מתוק / מתחנן בפניי שאהיה סבלן / אשמע ביזיוני, אדום ואשתוק / שוב אליי מדבר כמו פעם / שוב אותי מנחם ומקרב / ומשביע אותי שלא אשכח לעולם / שעיקר רצונך הוא הלב“.

אבל יש באלבום המתהווה גם בלדות, שירים שמספרים סיפור. ניגוני מעשיות. כמו למשל השיר המבריק הבא (שמתכתב עם ”השטן ירד לג‘ורג‘יה“, שיר קאנטרי אמריקאי ישן). תתרכזו: ”השטן מאס בג‘ורג‘יה / חשקה נפשו בשינוי, בקצת אוויר / כבר שנים הוא מחזיק על הגב את התיק / של הבחור המרושע של העיר / בינו לבינו, נשא ונתן / החליט לפרוס טלפיים / על ג‘ורג‘יה רבתי המטיר אש ועשן / ועף... לכיוון ירושלים.

חצי ירח האיר את דרכו / כן היה זה ערב ראש חודש / אנחה ויגון שימשו במוחו / כל הדרך לארץ הקודש / כשהגיע מיד התנפל ונשק / את עפר העיר כלילת היופי / ולרגע שכח כי למעשה נשלח / להטיל בה דלטוריה ודופי / באחת התעשת, תפס את עצמו / לטש עיניים המון / ותיכף החל ללכלך ולקטרג / על העם היושב בציון / והעיר בוערת באש איומה / לא היה לו קשה לעבוד / כי מלאה הארץ זימה ומזימה / פשע, רצח ושוד / בן קם על אביו / כלה על חמות / עדה על דם תעמוד / הכבוד הקנאה ושנאת החינם / השילוש הישן והטוב. חצי ירח / מבושה נתמעט / התחבא אחרי שבר ענן / לאורו הקלוש רגליו מכתת / מלקט סירחונות השטן.

שעת חצות / העיר נרדמה / ברחובות בשווקים אין אדם / עייף הזקן מהדרך / על גג של בית כנסת נרדם / ספק בהקיץ, ספק בחלום / קול צעקה הוא שמע / כמו עלם צעיר זינק על רגליו / בולש את הדממה.

חצי ירח שב גילה את עצמו / בין תריסים מציץ המנוול / על רצפת בית הכנסת בוכה יהודי / ראשו בין ברכיו מקופל.

מבכי כזה גם אבן תזעק / קול נשמה משוועת / נשמה עלובה אל אביה דודה / כוספת ומתגעגעת / וכמה שניסה הזקן המרושע / את הגוש בגרונו לעצור / מכל אחת מאלף עיניו / דמעות החלו לנשור.

חצי ירח / כרכר בכל עוז / כן, היה זה ראש חודש אלול / עד ברכיו בדמעות עמד השטן / עכשיו הוא חף מכל תעלול.

השטן חזר לג‘ורג‘יה / זנבו מקופל בין רגליו / בבית הכנסת הריק עומד איש יהודי / מתחנן על חייו“.

עד כאן המילים. במחשבה שנייה, אני שמח שאתם לא יכולים לשמוע עכשיו את המנגינה. כך אתם יכולים להתרכז ולהתענג בשלב הראשון רק על הטקסט עצמו. הרי כשהאלבום ייצא לא נדע איפה נגמר כשרון הכתיבה ומתחילה הכריזמה של שולי.

רק דבר אחד צריך להדאיג עכשיו את היוצר. אפשר לכנות אותו ”סינדרום הבריכה“: איך הוא משחזר את ההברקה של עטיפת האלבום הראשון?

3.

לפני כמה חודשים, בשבוע הספר, פרסם עורך העיתון שאתם קוראים עכשיו, עמנואל שילה, טור מיוחד ובו רשימה ארוכה של המלצות מוזיקליות. בסופו הוא כתב כך: ”רגע, אנחנו בשבוע הספר, אז איך מצאתי את עצמי ממליץ דווקא על דיסק? נראה לי שלא במקרה קל לי יותר להמליץ על דיסק. פגשתי לא מעט ספרים בשנה האחרונה, טובים יותר ופחות, אבל לא היה בהם אחד שאפשר להמליץ עליו בהתלהבות דומה. בז‘אנר המוזיקה החסידית-אלטרנטיבית הולך ומתפתח קאדר של יוצרים שממנו יוצאים בכל שנה כמה דיסקים טובים ושניים-שלושה ממש מעולים שמספקים חוויה יהודית אותנטית ומרגשת. חלק משמעותי מהיוצרים של הז‘אנר מצליחים לא רק להלחין פסוקים וקטעי מקורות, כמקובל בזמר החסידי, אלא גם לכתוב מילים חדשות שבוקעות מתוך נפשם. לצערי עוד אי אפשר לומר שפס ייצור דומה קיים בתחום הספרות, למרות הספרים הרבים של יוצרים דתיים שיוצאים לאור מדי שנה. עוד אין שם מספיק איכות ורציפות ביצירה, אבל בעיקר - מלבד יוצרים בודדים (הרב סבתו כבר אמרנו?) ויצירות בודדות - אין שם מספיק כתיבה יהודית מקורית אותנטית ונאמנה כפי שאפשר למצוא ביצירה המוזיקלית. אז תסלחו לי שאני מפר את קדושת שבוע הספר וממליץ על דיסק. מבטיח לכם שכשאתלהב מיצירה ספרותית לא אסתיר זאת מכם, גם אם זה לא יהיה בשבוע הספר“.

בשנה הבאה, עמנואל, אם ירצה השם, יהיה לך על מה להמליץ. ספרי עיון יהודיים משובחים יוצאים לרוב, אבל סיפורת יהודית איכותית, כמו הספר הבא של נועה ירון-דיין, אכן לא פורסמה השנה. המחברת של רב המכר ”מקימי“ עובדת כעת על הספר הבא ומקריאה ראשונית של כתב היד נראה ששוב הצליח לה.

אם ”מקימי“ ליווה זוג חוזרים בתשובה משלב הסקרנות הראשונית ועד החתונה היהודית הכשרה שלהם, הרי ש“מקימי 2“ (שם זמני לגמרי שאני המצאתי עכשיו) מתחיל רגע אחרי החתונה, עם הנחיתה למציאות היומיומית. אחרי האורות הגבוהים, מגלה הזוג הזה עד כמה הדרך שהם חושבים שהסתיימה – בעצם עוד לא התחילה. ירון-דיין כותבת בשתי נקודות מבט מקבילות, של דביר, האברך הברסלבי ושל עמליה אשתו. יחד הם עוברים הכול - לידות, התבודדויות, אפיית חלות לשבת קודש ותחושות גועל וגעגוע לתל אביב.

בלי יותר מדי ספוילרים, הנה רק כמה משפטים. כך מספרת עמליה, הגיבורה: ”האמת, לא יכולנו לדעת. האמת, טוב שלא ידענו. האמת, איך יכולנו לדעת, לא היה לנו שום כלי להכיל את הידיעה, גם אם היו אומרים לנו, ולא שלא ניסו, לא יכולנו לקלוט ולהפנים, כמה מחייב וארוך ומופלא המסע הזה. חשבנו שנעבור צד וגמרנו. חשבנו שאנחנו חבילה שאפשר להעמיס על ספינה ולשלוח מעבר לים. לשכוח שאי פעם היינו. להחליף שם ולפעמים שם משפחה ופשוט ליבול ולנבוט מחדש. דביר אומר שהכי קשה בחזרה בתשובה זה להתחיל להאמין בכל מה שאני רגילה לצחוק עליו, ולהתחיל לצחוק על כל מה שאני רגילה להאמין בו. מכאן אפשר ללמוד בכמה רבדים ושכבות תת עוריות צריך להיעשות השינוי. אפשר להגדיר את חייו של בעל תשובה כתהליך בלתי נגמר של שינוי שכזה. חילוף בעומקי המודע והתת מודע בין אני ישן לאני מתחדש.

”לא חלמתי בחלומותיי הפרועים ביותר שיש בי יכולת נתינה כזאת. חתונה, תינוקת, ואחריה עוד תינוק, ועוד אחד, משפחה, כל אלה היו תפנית מפתיעה בחיים שלי. תפנית נפלאה, אבל חדה. תפנית חורכת צמיגים. שוחקת בלמים. והנה אנחנו שוחים במים אחרים מאוד. דשים בעקבנו מצוות ומעשים טובים. שומרים שבתות, חוגגים חגים, כאילו כך היה מאז ומעולם. כאילו יש לנו מושג לאן אנחנו הולכים. כאילו ראינו מישהו לפנינו שהלך בדרך היהודית הזאת. חסרים כל ביטחון מלבד הביטחון בהשם יתברך. ובטחון בהשם יתברך, כשהוא קיים אז הכול טוב. וכשהוא נחלש או מתעמעם, השם ירחם. תמיד חשבתי שהילדים לא צריכים לדעת הכול. שהם גם ככה יודעים יותר מידי. אבל עכשיו אני מרגישה אחרת. מרגישה צורך לשוחח איתם את כל אותן שיחות שלא ניהלתי. כי לך תבין דבר כזה ולך תסביר אותו. בעלי תשובה. זה עולם של תוהו. זה כבשונו של עולם. זה קדוש ופרוע וקוצני וצנוע בעת ובעונה אחת. מי שלא עבר את זה, עוד עתיד לעבור. ומי שזכה לעבור את זה, צוחק ובוכה איתי ביחד“.

4.

עד כאן שתי טעימות קטנות מאוד משתי יצירות גדולות מאוד שגם הן עוברות לפניו כבני מרון בראש השנה הזה. כשאנחנו מתפללים ”ופתחון פה למייחלים לך“, צריך אולי לכוון גם על זה: שיינתן בעולמנו פתחון פה למייחלים לו, בתרבות, בספרות, במוזיקה. תחל שנה ויצירותיה.

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם בעיתון בשבע

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!