'יצרנית בגדים' שרוצה להחזיר את הגלגל אחורה

מי שנקלע לשכונה הציורית 'עין כרם' בפאתיה הדרום-מערביים של ירושלים ויטייל בין משעוליה, יתקל בשלט חריג בפסיפס הצבעוני של הסמטאות המהפנטות: "בחפץ כפיה, בית מלאכה לנשים".

צמד המילים 'בחפץ כפיה', יעוררו אסוציאטיבית את השיר 'אשת חיל' מתוך הספר משלי, ששגור בפי כולנו, גברים כנשים. 'דרשה צמר ופשתים', נאמר לפני כן, 'ותעש בחפץ כפיה'.

די בשלט המסקרן הזה, כדי להבין כי משהו קסום ומסתורי חוסה מאחוריו, וכי יש קשר ברור בין ה'צמר והפשתים' לבית מלאכה זה ששמו יקבנו, 'בחפץ כפיה'.

נכנסנו אל החצר העתיקה מבעד לקשת אבנים מקומרת, המוסיפה ניחוח קדומים לפולקלור המתחולל פה. רוח ירושלמית חרישית נוהמת בין האבנים המרכיבות את כתלי החצר והבית הסמוך.

העיצוב מעורר השראה. משמאל, ניצב תנור בוץ מפואר לאפיית לחמים. עלי השלכת שנבלו ונשרו מהעצים הסוככים עליו, הספיקו לעטוף אותו בימים האחרונים. מסביב, צמחי מרפא, מהם משתמשים בקורס לרוקחות הטבעית, שניתן ללמוד כאן באחת הסדנאות.



מימין ניתן להבחין במורד מדרגות האבן המובילות אל מקווה מים עתיק ומתוחזק להפליא. פעם, היו מגיעים לכאן גברים מקרב התושבים כדי לטבול, אבל לאחרונה פסקה הנהירה, באופן יזום על-ידי בעלי המקום. במרכז החצר, שוכנת בריכת-מים עתיקה ונסתרת שנמצאת ממש מתחת למבנה. יותם, בעלי המקום, משפץ אותה לקראת מילוייה במי הגשמים שיגירו המרזבים שעל הבית.

בית המלאכה לנשים, אף הוא משדר הוד קדומים. מעלינו קשתות אבן קרירות יפהפיות, עליהם תלויים סלי-סנסנים קלועים, צמר שנצבע מצמחים, אפודת צמר עבה שנטוותה, נצבעה ונקלעה במקום, כלי-אדמה שנוצרו באחת הסדנאות, צנצנות צמחי-מרפא ומוצרי רוקחות טבעיים. בגלריה שמעלינו, שוכנים כבוד, הכלים שמשמשים את בית המלאכה, הנול, הפלך, מכונת התפירה הידנית , כלי האריגה והטוויה. בעצם, כל חפץ שהאישה צריכה לעשות בחפץ כפיה...

כאילו הכרם דומע

המקום חלומי ומרתק. את פנינו מקדמת הדר קליידמן, בעלת המקום. לראשה שביס, היא לבושה אריגים בצבעי-פסטל שחלקם, כך נראה, נרקמו בבית המלאכה שלה.

אנו מוזמנים לשבת. העוזרת שלה, איילת לוגסי, ממהרת להרתיח מים לצורך הגשת תה מהביל מצמחים טבעיים. את התה היא יוצקת בכוסות זעירים מחמר, שאף הן, איך לא, יוצרו בבית המלאכה.

לפני שקליידרמן מסבירה, אודות מרכז 'בחפץ כפיה', היא מגוללת בקצרה את הדרך אותה עשתה מהקיבוץ החילוני אל חיק היהדות:

במשך שנים, עסקה הדר בחקלאות. עבדה בחוות 'כרמי עבדת' שבנגב. היו לה הרבה רגעי מחשבות, בזמן שבו התבודדה עם העבודה. "שאלתי את עצמי כאברהם אבינו בשעתו, השמש זורחת, הגשם ניתך, הטל מרווה, הכרם מלבלב, הפרחים צומחים, יש כאן חיבור ותהליך מופלא של הבריאה. התבוננתי וניסיתי להבין את המרקם ואת הצורה של כל עלה ועלה. הרי מישהו עשה את כל זה. שום דבר לא נעשה ואינו מובן מאליו".

אחד התהליכים שהפתיעו את הדר, היה תהליך הזמירה. מחודש ינואר עד אמצע מרץ, זומרים את הכרם - דהיינו, חותכים את הזמורות הצעירות, ומשאירים מספר מינימלי של זמורות קצרות, מהן תצמחנה הזמורות במהלך השנה.

היא נוכחה לראות, כי בתום זמירת הכרם, הענפים מלוחלחים ואגלי מים מבצבצים עליהם. "זה נראה כאילו הכרם דומע, על ה'תספורת' החדה שבצעו לו והותירוהו כמעט קרח... תופעה פלאית שהדהימה אותי".

היא שאלה שאלות והבורא ענה לה.

את התשובות לנוכחותו יתברך, קיבלה באמצעות השגחה פרטית בכל מיני פינות וגם בדברים טריוויאליים. היא החלה לקרוא ספרים, ונשאבה אל היהדות. בהמשך התנדבה בקיבוץ הדתי שדה אליהו שבבקעת הירדן ומאוחר יותר הגיע למדרשה במאה שערים - וחזרה בתשובה.

את בעלה, אף הוא חוזר בתשובה, הכירה לפני כשלוש שנים, אז נישאו והחלו להתגורר בבית הזה, השייך לאביו, אמן המתגורר באיטליה. השניים גם הספיקו לחבוק בת מקסימה, בת ציון הקטנה, שנולדה אל תוך ההווי והתרבות המיוחדת, אליה היא נחשפת בכל יום.

למי שרוצה לעצור

על המקום חלמה הדר לאחר נישואיה, כשיום שישי אחד, הגיעה לביתה חברה עם אשמורת הבוקר, והשתיים גילו את הכח שבשיתוף מלאכות בין נשים. הן הספיקו להכין את השבת, לאפות פיתות, לנפץ קצת צמר, לטוות אותו וגם לארגן את הבית. בתום היום העמוס, קלטה הדר את הפוטנציאל והכח הגלום בעשיה נשית משותפת.

"בעבר", אומרת קליידרמן ('יצרנית בגדים' באידיש) שכבר מגיל קטן, נמשכה למלאכות הנשים הקדומות, "כל המלאכות המוכרות לנו, היו נטוות נרקמות ונוצרות במעגלי נשים, מאחר והצורך היה הישרדותי, שכן הגברים עבדו בחוץ והפעילו שרירים נוספים (מעבר לקצות האצבעות על מחשב נייד) - והנשים גרו קרוב זו לזו, בחצר אחת, ללא מסכים מפרידים. מלאכות יומיומיות כמו כביסה, אפיה, נקיון ויצירה היו קלות ונעימות יותר, כשהן נעשו בחברותא.

"חשבתי לעצמי, להחזיר את הגלגל אחורה. כל אשה נמצאת בטירוף היומי שלה, בין עבודות הבית, העבודה בחוץ, גידול הילדים ואין ספור מטלות ומשימות. 'בחפץ-כפיה' נועד למי שרוצה לעצור, לנשום, ליצור, ולטעום את קצב פעימות הלב, תוך כדי עשייה איטית ומיוחדת, כפי שנהגו אמותינו וליתר דיוק סבתותינו.

"חדוות היצירה, בעיקר בעשייה דואלית, מעניקה לנפש, בדיוק את הקסם והשקט לה היא משתוקקת".

אז מה בעצם, נשים עושות כאן?

אצבעותיה של הדר קולעות סל סנסנים נוסף שישמש סל-מתנה למבקרים סקרנים, כשהוא מגוללת את שפע הפעילות וההשתלמויות שנערכות כאן. קליעה, אריגה, סריגה, כיור באדמה, ניפוץ צמר, רקמה תימנית, לימוד על צמחי מרפא ועוד. כל המלאכות נלמדות במסגרת של קורסים שנתיים, סדנאות קצרות ומפגשי לימוד בהתאמה אישית.

קליידרמן מספרת על אחת שהתחבטה בין לימודי הוראה באקדמיה, לבין הפניית כישרונותיה ואת האנרגיות שלה לקורס לקליעת סלים. ההחלטה נפלה על האופציה השנייה. "הסיפוק הנפשי הגדול שהיה לה, לא יתואר. היא לא הייתה מקבל זאת בשום מקום אחר".

לתוך היורות המבעבעות

בבית המלאכות 'בחפץ כפיה' ניתן להתנסות וללמוד טכניקות שונות של אריגה ורקמה.

מהי, בעצם, האריגה? זוהי מלאכת יד עתיקה, שבה הופכים חוטים ליריעת בד, על-ידי יצירת דוגמאות שתי וערב באמצעות נולי אריגה. לאריגה משמשים חומרים שונים: כותנה, פשתן, צמר ואפילו ניילון. ואילו ברקמה, יוצרים קישוט על גבי בד באמצעות חוט צבעוני ומחט.

"אומנות הרקמה נחשבת למלאכת היד מהעתיקות בעולם. ועם זאת, יש לה שימוש ורלוונטיות גם היום. עבודת הרקמה הייתה עוברת מאם לבת במשך מאות דורות, כאשר נערות החלו ללמוד לרקום כבר בגיל צעיר. גם בדורנו, דור הקדמה והטכנולוגיה, עדיין ישנן נשים ונערות רבות, המבקשות להקדיש מזמנן לשם כך, שעות ספורות בשבוע או בחודש".

כמי שהיהדות והדת, נר לרגליה, פתחה קליידרמן, שלוחה ירושלמית, במיזם משותף עם מכון המקדש, לאחר הסניף הראשון שהמכון פתח ביישוב שילה, שנקרא 'לשכת הפרוכת' - בית מלאכה לעבודות נשים במקדש.

כאן יוכלו הנשים ללמוד את המלאכות, שהיו נחלתן בזמן הקמת המשכן כולל: הקמת נול, טוויה, שזירה, צביעה טבעית ואריגה על נול חגורות. הקורס משלב לימוד מעשי, לצד לימוד עיוני, של מלאכות המשכן ועבודת נשים במקדש.

"אנחנו לומדות את המקצועות האלה לשם שמיים, כדי שבבוא הזמן נהייה מוכנות לעשות את הפרוכת ובגדי הכהנים וכל אריג ורקמה נדרשת, לצורך המקדש".

את הצמר, עוד בטרם טוויה כמובן, יש לסרוק. בחו"ל ניתן לרכוש מסרקות ידניות גדולות. כאן בישראל, קליידרמן מסתפקת במסרקות קטנות. מכיוון שתעשיית הצמר בישראל למלאכה הפרטית, איננה מפותחת ולמעשה בלתי קיימת, קשה להשיג כלים עבורה. את המסרקות היא רוכשת, אפוא, בחנויות שמוכרים מזון וציוד לבעלי חיים. מסתבר שהם משמשים לצורך סירוק הפרווה שעל גבם השעיר של כלבים וחתולים.

אבל קליידרמן עושה במסרקות אלו שימוש יעיל יותר.

את צביעת הצמר, גם עושים כאן. לא יצא לנו להיווכח בפעולה, אך על פי תיאורה של קליידרמן, התהליך הינו 'חגיגה של יום שלם'. היא מכניסה את הצמר לתוך סירים גדולים שהיא שופתת על האש. את המים היא שואבת מ... המקווה הסמוך. "חייבים מים טבעיים, מי גשמים או נחלים, כי מי ברז אינם מתאימים לצבע ולצמר".

עכשיו הגיע השלב שבו יש ליצור את הצבע. מי שישמע באיזה חומר גלם מדובר, יפנים ויתפעם, כיצד אפשר למקסם את השימוש בקליפות של פירות וירקות ולמחזר אותם לטובת סביבה ירוקה.

לתוך היורות המבעבעות, היא מטילה, בנפרד כמובן, קליפות רימונים, קליפות אגוזים, קליפות בצל, צמח הפואה וצמחים נוספים, על פי הצבע המבוקש. לאחר הבישול האיטי, הצמרים הצבועים מוצאים החוצה לייבוש. עוד פירוש למילים, דרשה צמר... ותעש בחפץ כפיה.

מקלעת של שעורים

במהלך הסיור, מדגימה לנו בעלת המקום, את התהליכים השונים של סירוק וטווית הצמר, את השזירה, האריגה והרקמה, על גבי הנול, הפלך ויתר המכשור הידני, שבו הכל נעשה. כאן רוקמות הנשים גם טליתות ומארגים שונים, על פי רצונן.

אנו מוצאים כאן על אחד המדפים מקלעת של שעורים, שבעבר היה ניתן כמתנה לזוג צעיר שנישא בשעה טובה ומוצלחת, כאות ברכה. הדר יודעת לצטט את ה'בן איש חי' זצ"ל, הכותב בספרו, כי אין חשש להחזיק את המקלעת בפסח בבית, ובלבד כי לא יונח על השולחן אלא יתנוסס על כותל הבית כנהוג, כמו כל תמונה או חפץ אמנות.

ועוסקים כאן גם בצמחי מרפא. "ארץ ישראל השתבחה בצמחים מקומיים בעלי תכונות ריפוי רבות. לכל צמח סביבת גידול, צורת ייבוש, שימור, ואופן שימוש המתאימים לו. הידע על צמחי מרפא מועבר בשיטה מסורתית, דרך עבודת ידיים, מישוש והרחה. הלימוד כולל הכנת טינקטורה (מיצוי של צמחים ואלכוהול), מיצויי בשמן, ליקוט לפי עונות השנה, הכנת משתלה של צמחי מרפא. להכיר את סודות הצמחים ולהרכיב ערכת ריפוי טבעית לפי צרכים".

אז אם בא לכם לרחוף את גופכם בסבון תמרוקים, מתוצרת בית, ולא להפקיר את גופכם לג'ל רחצה סינטטי, אתם מוזמנים לשלות אותו מסל הסנסנים, שאף אותו קלעה קליידרמן...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!