ברכת הדרך האחרונה • מה שסיפר לי סבא על מורו ורבו ה'חפץ חיים'

מאז דרכו רגליו של הרב שלום גלאי זצ"ל, סבא שלי, בעיירה ראדין, הפכו חייו באחת למסכת ענקית של הידבקות במעשיו של מורו ורבו ה'חפץ חיים' זצ"ל. ובמידותיו. ובהתמדתו.

בלילו של ה' באדר א' התשס"ג, השיב הוא את נשמתו הטהורה ליוצרה, והותיר לנו נכס יקר מכל. זיכרונות, אשר ערכם לא יסולא בפז. כי לא הייתה דמותו אלא צל מופלא, אשר העיד יום-יום ושעה-שעה על האילן הגדול אשר ממנו ינק, ואשר ממנו שאב את כוחות הנפש.

•

היה זה אחד ה'סודות' היותר מפורסמים. בכל עת נהג ה'חפץ חיים' לספר אודותיו. אימא שלו. מרת דוברושה. ורק בזכותה זכה למה שזכה, כך נוהג היה לחזור בפני תלמידיו. ימים ולילות הייתה שופכת דמעות כמים, מרטיבה דפי סידורה ללא רחמים. ישראל מאיר הילד דאז, היה עומד מן הצד וצופה בה. ונשמתו קלטה ורשמה. וספגה. אחר-כך הייתה היא ניגשת אליו, מניחה כפות ידיה על ראשו הקט, ושוב החל הזרם לזלוג. והיה ראשו הולך ונרטב, עת לחשה היא על אוזנו בהתייפחות מתחננת: "אלוקים יחנך בני".

על הסיפור הזה צמח דור התלמידים של ה'חפץ חיים'. כי אף בעת שנפטר אביו, בהותירו אחריו אלמנה צעירה, לא נכנעה לקשיים. בנה שלה ילך רק בדרכה של תורה. למרות העוני, למרות הדוחק. המשכילים אשר בוילנא היו נכונים להפוך עולמות, ובלבד שיצליחו להניח את ידם על הגאון היתום. שמו הלך כבר אז לפניו בהיותו חריף, וכמי שיודע לפתור בעיות סבוכות במקצועות המתמטיקה. עבורם היה זה "טרף מתאים" לשילוב במכללות המדע שלהם. רבות ניסו לשכנעו ואף לפתות את אמו. אלא שחומה בצורה ניצבה אל מולם. הם כשלו.

האם הגדולה

סבא היה מספר לנו על האם הגדולה, ומעביר לילדיו ולנכדיו את המסר. הכל מתחיל באם. ובכמה ספוג הוא סידורה בדמעות.

או-אז היה הוא נזכר גם באמו. איך נפלה אצלה ביום בהיר אחד ההחלטה הגדולה. בנה שלה ילמד בישיבתו של ה'חפץ חיים'. היא הייתה כמעט יחידה בעירה. בוולקוביסק, העיר בה נולד וגדל, נשבו בתקופה ההיא רוחות עזות של השכלה. רוב הבחורים נלכדו ברשת, והלכו ללמוד לימודים חיצוניים. בדרך אל התארים והדיפלומות. אלא שהיא, מרת דבורה הי"ד, הייתה נחושה בדעתה. אף נטלה עמה את בנה וליוותה אותו בעצמה בדרך הרחוקה אל ראדין.

הם יצאו למסע המפרך. הלכו יחדיו. אם ובנה. בדרך אל עולם התורה. היא לא וויתרה על הצטרפותה אליו, ביקשה לראות במו עיניה כי הכל מסודר על הצד היותר טוב. הדרך הייתה קשה. המהמורות הרבות טלטלו את העגלה אנה ואנה, מקפיצות את רגלי הסוסים בחוסר יציבות. האם, אשר הייתה לפני לידה, לא חשה בטוב. מפעם לפעם התבונן בה בנה בעיניים בוחנות, משתאה למראה נחישותה העצומה. הדרך הזו, כך יספר לימים, חתמה את רישומה בעזות על לוח ליבו. מסירות נפש של אם יהודיה בשביל לימוד התורה של בנה.

היה זה המסע הראשון שלו בדרך התורה. ב-94 שנות חייו לא הפסיק לרגע להלך בזו הדרך. למרות הקשיים, על אף מהמורות העיתים והזמנים. ה"וילכו שניהם" דאז היה רק הפתח המחטי. והאיש הגדול, הרב שלום גלאי זצ"ל, הפך את הפתח בעמל וביגיעה עד כי היה כפתחו של אולם. רחב ידיים. כזה, אשר בו הלכו ונערמו "15 פעמים עבר על הש"ס". בעתות מלחמה ובעתות של שלום. ביום ובליל.

כל יום רביעי

בית ה'חפץ חיים' בראדין. שם זכה הוא לדלות ולספוג, אף לזכות ולאכול על שולחנו. כך ביקשה אמו הצדקנית מרעייתו של הצדיק. "ביישן הוא בני. אנא, הבטיחי לי לדאוג לו באופן אישי". הובטח לה על אכילה בביתם בכל יום רביעי בשבוע. ועת שידעה היא בבירור כי הופקד אוצרה בידיים טובות, שבה היא אל עירה. רק אחת לשנה היה הבן, תלמיד הישיבה, שב אל משפחתו. אלא שהאושר הרב אפף אותם יום-יום. הם זכו במה שלא זכו שאר אנשי עירם: בנם שלהם הלך בדרך האמיתית.
ולא ידעו הם, כי יום יבוא ויעלו הם כולם על המוקד הנאצי. ה' יקום דמם. אך נותר צאצא וזכר. כי לא נגדע העץ. נותר הענף. הרב שלום גלאי זצ"ל זכה להיות הפליט. וכל תמציתו תמציתה של תורה.

מעולם לא הוציא ה'חפץ חיים' מפיו דברים בטלים. אף כי לא דברי רכילות היו הם, לא אמרם אם לא ראה בהם צורך. כל מילה מדודה הייתה בפלס מדויק. סבא זצ"ל, אשר זכה להתהלך בביתו, כמו גילם בהליכותיו את הנהגת רבו. שתקן. כל מילה מדודה הייתה. עיניו הטובות היו מרבות להביט נכחן, עת שקל הוא את אמירותיו. היו פעמים בהם יכולנו לדמיין כי תמונת רבו, אשר על קיר הבית, כמו מורה לו את הנהגותיו. כל חייו לא היו אלא מסכת אחת גדולה של "לנסות להיות כמו שהחפץ חיים, רבי ומורי, היה רוצה שאהיה".

רבות ניסינו לדלות מפיו סיפורים. על רבו ועל ישיבת ראדין. תמיד העדיף להשיב את עיניו אל חיקם של דפי הגמרא. אך פעמים שנעתר לנו. או-אז היו עיניו מצטעפות בדוק מיוחד של התרגשות, והזיכרונות היו שבים אליו. כמו חיים.

בביתו של רבינו

שבת בראדין. השמש הלכה ונעלמה מן האופק. עוד מעט קט ותצא שבת המלכה.

"איש-איש אכלנו אנו הבחורים את הסעודה השלישית, ומיהרנו אל ביתו של רבינו", היה סבא דולה מן העבר. "או אז החלה החוויה, זו אשר סחפה אותנו אל עולמות רחוקים, טלטלה בעוז את רגשותינו. וכמו נטלה מעמנו כל ניצוץ גשמי. מרן החל את דבריו בשקט ובקולו החלוש, אלא שהעוצמה אשר הייתה בהם שאגה היישר אל מיתרי הנשמות. פרטה על הנימים, הרעידה את החלל.

"ימות המשיח. הקץ. הגאולה. שני שלבים לה, לתחיית המתים. בתחילה יקומו הגדולים, רק אחריהם בני העם. מתיקות שלא מן העולם הזה הייתה אט-אט נמסכת באיברים, מוליכה אותנו למחוזות רוח רחוקים.

"הדברים נאמרו מתוך חמימות לוהטת, בהתרגשות עצומה. והיא הצליחה לסחוף עמה את כולנו. אף את האדישים אשר בינינו. והיא עדיין עומדת חיה אל מול העיניים. החום הלוהט כמו עדיין קפוא באוויר. על אף מרחק שבעים שנות הזמן, אלו אשר חלפו מיני אז..."

גופו של סבא היה אז עמנו בדברו. אלא שרוחו כמו הפליגה הרחק. ויחד עמה המבט אשר בעיניים. עיני התכלת, אשר צבען האדמומי באורח קבע, כמו העיד את עדות הרוח. סיפר על היעדר שעות שינה מספיקות. על לימוד תורה עמוק אל תוך הלילה. ועל השכמה לדף הגמרא הבא.

ושוב שבו אלינו העיניים, מבחינות ברושם הגדול אשר מותירים הדברים בלב שומעיהם. ויודעות כי לא לריק מתבטל הוא מתלמודו.

או-אז זרמו הסיפורים, עדות מכלי ראשון. זיכרונות על אסיפות הרבנים, אשר נערכו בבית ה'חפץ חיים'.

ר' ברוך בער רץ במסדרון

גדולי הדור וראשי הישיבות היו מגיעים בחרדת קודש להתייעץ עמו בעניינים ציבוריים. "באחד הימים", כך סיפר לנו סבא, "זכיתי לראות התרגשותו של ר' ברוך בער בבואו אל חדרו של מרן. רבי ומורי היה אז יושב בחדרו. מסדרון צר הוביל אליו. ובקצהו היה ר' ברוך בער עומד וממתין.

"מן החדר לא ניתן היה לראות את העומדים בפרוזדור, אך לפתע נשמע בבירור קולו של ה'חפץ חיים' הקורא לו להיכנס. הזינוק של ר' ברוך בער וההתרגשות העצומה אשר ניכרה בו, עת רץ במסדרון לעבר החדר, הכתה אותי, הבחור הצעיר, בהלם של ממש. ראש ישיבת קמניץ, ומי שנחשב לאחד מזקני ראשי הישיבות חולק כבוד כה עצום למרן.

"בפעם נוספת", הוסיף סבי להיאחז במחוזות העבר, "נתחלחלתי למראהו של רבי אלחנן וסרמן. הוא יצא את חדרו של ה'חפץ חיים' ופניו כמו בערו כאש. 'אם הייתי מפרסם מה אמר לי החפץ חיים זה עתה, היה העולם מזדעזע", אמר ולא יסף. אנו, הבחורים, ניסינו כוחנו בניחושים. רק שאיש לא יכול היה אף להתחיל ולדמיין, את שעומד להתרחש בשנים הבאות, שנות האימה הנאצית".

"ומי יודע", היה תמיד מוסיף סבא, כשהוא מהורהר, "אולי גילה אז החפץ חיים לר' אלחנן על מותו הצפוי על קידוש ה'..."

"שלא ישלטו בך הגויים"

חובת הגיוס לצבא הרוסי הייתה אימתם של בחורי הישיבה. גם סבא מודאג היה, ונכנס אל רבו לקבל ברכה. ה'חפץ חיים', מחמת זקנותו, כבר לא שמע היטב, וסבא דיבר אליו בקול רם. סיפר כי עליו להתייצב לצבא בעיירה אוסטרובה מזיובץ. תשובתו של ה'חפץ חיים' הייתה מפתיעה: "ה' יעזור שתשתחרר. באיזה מקום שתתייצב".

סבא חזר בשנית על דבריו, סבור כי שם המקום לא נשמע היטב. התשובה חזרה על עצמה. וגם כאשר צעק הוא את שם המקום. או-אז נוסף לו עוד משפט: "שלא ישלטו בך הגויים" - הייתה ברכת הדרך האחרונה...

סבא עשה את דרכו אל אוסטרובה מזיובץ. יחד עמו היו עוד בחורי ישיבה רבים, אשר כמוהו גם הם קיבלו צו התייצבות. הכל דיברו על רופא פולני, אשר ניתן לשחדו ולקבל שחרור. אך לשם כך היה צורך להירשם כבן העיירה, וסבא לא הצליח למצוא לו משפחה, אשר תיאות לרשום אותו כבנה.

אנשים פחדו להסתכן. בלית ברירה החליט ללכת לקומרובה, העיירה הסמוכה. שם פנה הוא אל רב העיר, אשר סייע בידו למצוא משפחה מתאימה. אחר-כך, תמורת שוחד נאה, השיג גם שחרור מאת הרופא הפולני במקום.

רק ימים ספורים אחר-כך נודע לו גודל הנס הפרטי שלו. בעיירה אוסטרובה מזיובץ נתפסו כל בחורי הישיבה, לאחר שהרופא הפולני הואשם בלקיחת שוחד. הם הובלו חזרה קשורים בשלשלאות. סבא ניצל מגזר הדין הזה.

ברכת רבו נתקיימה בו.

"אתה יכול לירות"

ועדיין נותר חלקה האחרון של הברכה.

המלחמה פרצה. הישיבה חולקה לשני חלקים. חלק עברו לוילנא, והחלק השני לאוטיאן. סבא היה בין האחרונים. גם כאשר אסרו הרוסים את מי שאינם אזרחי ליטא ושלחום סיבירה, הסתתר עם קבוצת בחורים בעליית גג בבית-ספר מקומי. שם ישבו הם ושקדו על תלמודם יום וליל.

עד שנאסרו. היה זה בשבת קודש. סבא נלקח אל חדר החקירות של הנ.ק.וו.ד. קשה עד מאוד לתאר היום את גודל האימה, אשר שררה בלבבות בימים הללו מן השלטונות הסובייטים. פחד מוות של ממש. בחורי ישיבה נחשבו אז לקונטרוולוציונרים, וככאלו היו הם חשודים מראש.

הקצין הגיש לסבא טופס מלא בכתב יד צפוף, וביקשו לחתום למטה.

"שבת היום. ואיני יכול לחתום", לא היסס סבא. בין רגע נשלף אקדח. הקצין כיוון אל ראשו של סבא ואיים לירות.

"אתה יכול לירות, אני אינני מחלל את השבת", עמד סבא בקור רוח על דעתו, והכין עצמו בכל נפשו לירייה, אשר תישמע עוד מעט קט.

שניה מקפיאת דם חלפה בחלל. הקצין השיב את הנשק אל חגורתו. הוא חתם בעטו את שם סבי.

"שלא ישלטו בך הגויים", הרי הבטיח לו מורו ורבו

ואז הגיע המסע אל סיביר. ולא ידע אז סבינו כי כל מטר קדימה מבריחו מאימת הנאצים. לא שיער כי כל פסיעה מצילה את נפשו. הקור האיום והמקפיא. עבודת הפרך. חפירת הבורות. סחיבת הקורות.

אחר כך, בעת השחרור, גם הרעב האיום על אדמת הקולחוזים. והרוחות העזות, אשר קשה היה לשאת את עוצמתן. וכצל, וכרקע, כל העת וכל הזמן, קול הגמרא המתנגן.

מראדין אלי סיביר. ומסיביר אלי אדמת ישראל.

בנמל חיפה, על המלגזות

אי שם בפאתיה של שכונת חליסה בחיפה, היו בתי האבן הקטנים כמו זרוקים על האדמה. ביתני חדר, חדרי שירותים משותפים לכל המשפחות. צפיפות איומה. דלות נוראה. שם, באחת הגומחות, התגורר סבא זצ"ל עם רעייתו מרת אסתר תבלט"א ועם חמשת הפעוטות. ודי היה בה בדירת החדר להכיל את המרובה. גם את חמיו וחמותו החולים. אותם פרנס הוא, להם דאג. בהם טיפל ולהם הקצה מקום בדירתו הדלה. ומקום רחב עוד יותר בלבו.

אנשים רעבו לפת לחם, והיו מוכנים לאחוז בכל עבודה מזדמנת, ועל צווארו רבץ עולה של משפחתו, כמו גם החובה להביא לחם לשנים הנוספים אשר התארחו בביתם - חדרם. רחב היה עד מאד המקום אשר בלב, אך לא די היה בו כדי ליצור לחם לאכול ומים לשתות. זה היה הרגע בו ידע הוא כי עליו לצאת לעבוד.

גיסו של סבא, יצחק אונגר, היה אז מראשי מפא"י החיפאית, ואחד ממנהליו הבכירים של נמל חיפה. למרות שהיה רחוק עד מאד משמירת מצוות, העניק כבוד מלכים לגיסו. העריכו בכל לבו. ראה בו שיא השלמות.

ובתוקף הקשיים הללו, הצליח לסדר לסבינו עבודה בנמל חיפה על המלגזות, בעבודה קשה של פריקת סחורות מבטן האוניות אשר עגנו על החוף. לא קלה הייתה המלאכה, והיו גם רגעים קשים עד מאד.

או-אז הייתה ניצבת דמות רבו כמו חיה אל מול העיניים. היה משקיף מבעד למסך הזמן, חולף על פני השנים שחלפו מאז פטירת מורו, וצופה בו כמו היה הוא מולו בהווה.

דמותו השפופה של ה'חפץ חיים' יושב על כסא בחנות המכולת, אותה ניהלה אשתו. ופנקסו בידו. ורושם הוא מספרים קטנים, ומחשב טורים של הוצאות והכנסות. ואם הוא, ענק שבענקים, יכול היה לעסוק במלאכה, מי אני כי אתלונן, היו חולפים להם ההרהורים במוחו של התלמיד הנאמן.

ורק שתהא מלאכתו ביושר ובנאמנות, שב והזהיר עצמו. ושוב עלתה אל מולו דמות דיוקנו של רבו. חזה בו בנוטלו את ערמת הספרים, אשר יועדו למכירה, ובודק ובוחן כל עמוד ועמוד. שמא יש בו אחד קרוע. או אולי דבוק. או שחלילה טעות דפוס נפלה בו. והרי אין לקחת כסף על ספר שאינו מושלם.

רכון על הגמרא

15 פעמים כל הש"ס. 94 שנות מסכת מופלאה. וצלילות הדעת עד הרגע האחרון. גם פקחות עצומה, שרק הלכה והחריפה עם חלוף הזמנים. מחלה קשה קיננה בגופו לאחרונה. רק שהוא לא ידע. איש לא אבה לספר לו. וזכה הוא להיפרד מן העולם, בטרם התחילו הייסורים הקשים יותר. כמעט שלא סבל. וכאשר חש בכאבים, לא היה כמו דבר תורה או חידוש, אשר ישכיחם ממנו כליל. אלו היו ה"כדורים נגד כאבים", אשר נמסכו בדמו. עד כי בערבו של אחד הימים נפל על הארץ ומת מיתת נשיקה.

זכינו אנו, נכדיו, לחיות בצלו של מי שהיה כמו צל להליכותיו של רבו. זכינו להצביע באצבע, ולהורות לבנינו "כזה ראה".

ובליל ח' באדר א', עת השיב את נשמתו הטהורה אל יוצרה, ידענו באחת כי לא נותרו אלא הזיכרונות. והועלו הם על הכתב, לעילוי נשמתו. בהם נאחז בחרדת קודש, ועליהם נצביע. ונאמר לבני דור ההמשך "כזה ראה, וכך היה"!

מחוגי השעון היו מתקתקים בקצב משלהם. חולפים על פני השעות העגולות, הולכים ומתקרבים אל בוקרו של יום. ועדיין שררה בחוץ האפילה. ועדיין, על השולחן אשר בחדר הקטן, היה סבינו רכון על הגמרא. מנורת הלילה הקטנה האירה לו את האותיות הקטנות. פעמים נדמה היה לנו כי לא נע הוא ולא זע. רק הפיכת הדף הפתאומית לימדה על רוח חיים אמיתית, המפעמת בגוף. היו פעמים בהן השכים אי מי מבני הבית וירד ממיטתו להפוגה קלה של אמצעו של הליל. ותמיד ברקע הייתה דמותו של סבא. תמיד יושב, תמיד לומד. איש לא ידע בבירור באיזו מן השעות פסק הוא והלך לישון. ועת שנתעייף, היה הוא מיישר את גבו, נושא את עיניו, האדומות באורח קבע מן העייפות הגדולה, אל תמונת רבו, אשר בקיר שממול. ודומה היה כי לא נתלתה שם אלא כדי לנסוך בו כוחות בשעת הצורך.

כי לא פעם היה הוא מספר על ההתמדה הבלתי נתפסת של ה'חפץ חיים'. גם כאשר התעייף הוא, היה מרכין את ראשו על גבי כרית קטנה, אותה הביאה לו אמו הצדקנית. וכשהיא מונחת על גבו של הספסל הנוקשה, היה מקדיש זמן מועט לשנת חילוץ עצמות. ולא זמן רב. כי גם תוך כדי נים לא נים היה חש הוא בזמן החולף. וחושש לאבדו. ושב עד מהרה לתלמודו. תלמידיו היו עוקבים אחריו, ומספרים זה לזה בבוקרו של יום. ובכל יום. ולזה האילן הגדול היו הם לצל.

ועת הבטנו בו, בסבינו, אשר הביט בתמונת רבו ושאב ממנה כוחות נפש עילאיים, יכולנו להבין. אם זהו התלמיד, עצומה ונשגבה מבינתנו גדלותו של הרב!

מעיינות של אהבה

היה זה בסתם יום של חול. סבא נעמד ליד ארון הספרים שלו, נייר דבק עבה היה בידו. וגם מספרים. ישבנו שם מספר נכדים, ועקבנו אחר המתרחש בפליאה. שהרי נדיר היה לראות את סבינו קם מעם שולחן לימודו.

או-אז הוציא הוא גמרא בלויה, מקומטת מ-15 הפעמים בהם עבר עליה בעליה בעיון. החזיקה בידו, החליק עליה אצבעו, ואחר כך הניח פיסת דבק לכל האורך. וכך עשה עם שאר הגמרות. בזו אחר זו טיפל בהן במעין מסירות מיוחדת. וכמו מעיינות של אהבה זרמו ממבטו כמו גם מידיו, אל כל אחד מן הספרים הישנים.

"סבא, הגיע הזמן לקנות חדשים", זרק אחד הנכדים.

סבא הזדקף, הביט בו במבט עמוק, ולפתע חלף הזיק המוכר. זה אשר החזירו באחת אחורה אל הימים ההם. מבטו היה אז נישא כמו משקיף, דמותו הייתה עמנו, אך רוחו הרחק מכאן. ברגעים הללו ידענו כי עומדים אנו לשמוע על מורו ורבו...

שחר הפציע. ועדיין היה בית המדרש שם בראדין כמעט ריק. שרידי החשיכה פינו אט-אט את מקומם לבוקר העולה. ומן הפתח הגיחה דמותו של מורי ורבי. מרן ה'חפץ חיים' בהליכה כה פשוטה, כל כך מלאה ב"לעשות מעצמו כלום". כל כולו עטוף בענווה. היה אז נעמד בצד החדר, ומברך את ברכות השחר. אחר כך היה כמעט תמיד ניגש אל ארון הספרים. ומסדר. ומיישר. והופך את מי שהונחו בהיפוך. ומעביר יד רכה על הכריכות הקשות. ומעיף מבט כה אוהב. היה נראה אז כמו שמש פשוט. ורק מי שהכירו ידע כי אהבתו העצומה לספרי הלימוד הללו, היא זו שמניעה אותו. לעשות משהו למענם.

ושוב חזר מבטו של סבינו אל תוככי החדר פנימה. ולא שב הוא להסביר דבר. רק חזר אל ארון הספרים. וסידר כל גמרא במקומה המדויק. ושב ובחן האם הניח כל ספר שלא במהופך. ועוד מבט אחרון אוהב, והנה הוא צועד אל שולחנו. ואל הגמרא בה אחז הוא באותה העת. ואל החיים שהיו מלאים כל כולם ב"אהבת תורה"!

אחז הוא בפלך התחינה

בחודשי חייו האחרונים חלה סבינו במחלה קשה. היו שעות ביממה בהן מכאוביו היו קשים מנשוא. או-אז היה הוא נזכר בסיפורים אותם שמע בראדין על שנת תרי"ח. בשנה ההיא תקפה את רבו מחלה, אשר גרמה לעייפות בשרירי המוח. הכל סיפרו על צער עמוק ונורא של ה'חפץ חיים', שכן לא יכול היה להתרכז בלימודו. ולא הועילו הרופאים, גם לא התרופות השונות אשר נרשמו.

או-אז נעמד החפץ חיים בתפילה, ופשוט התחנן לה' כי ישיב לו את כושרו השכלי. כדי שיוכל להמשיך וללמד. לא פעם שמעו מפיו התלמידים את המעשה הזה, תוך שהוא מוסיף ואומר: "מי פילל כי במוחי החלש אוכל עוד לעסוק בתורה".

עת פקדו את סבינו הייסורים הקשים אחז הוא בפלך התחינה. בדיוק כפי שעשה רבו ומורו. היה מדבר אל אלוקיו ומתחנן: "אם נגזרו עלי ייסורים, איני מהרהר חלילה אחר מידותיך. רק טובה אחת עשה עמי, אלוקי. שלא יבואו הם ויפריעוני בזמן הלימוד".

הימים, אשר הגיעו אחר כך, הורו לנו בעקביות מופלאה כי נרצתה משאלתו. מעולם לא פקדו אותו הכאבים בזמני השיעורים בבית המדרש. רק עת יצא מן הפתח, החלו להכות בכל עוצמתם. היה הולך בכביש המוליך אל ביתו ונושא את סבלו בדומייה. והלך הכאב והחריף, הציק בעלותו במדרגות ביתו, הלם בעת שנכנס פנימה. ורק כאשר נתיישב הוא אצל כסאו, פתח הגמרא בידיים אוהבות, עת החל מוחו להתרכז שוב בהוויות אביי ורבא, הלכו ונסתלקו להם הייסורים הקשים. לא עוד.

כמו הסכם חתום בין אלוקיו ובינו. ואולי לא הייתה זו אלא ההתרכזות העצומה בכל מילה ומילה, אשר השכיחה ממנו תבל ומלואה. מעולם לא הצלחנו להחליט בעניין. רק אחת שאפנו אל קרבנו: זו תורה וזה כוחה!

עם חלוף הימים, הלכה והחריפה מחלתו. או אז עמד ונשא בשנית תפילה לאלוקיו, במילים פשוטות אך כאלו הבוקעות היישר מן הלב: "ריבונו של עולם, אנא תן לי לחיות. ואני מבטיח לך כי לא תפסיד ממני. אני כל כך משתדל לא לפגוע באיש. גם שלא לדבר דברי רכילות ובטלה. את רוב שעותי משתדל אני להקדיש ללימוד תורתך הקדושה. אז למה שלא תתן לי עוד מעט של חיים?!"

ואנו, בני משפחתו, אשר שמענוהו בכך, לא יכולנו להסתיר דמעותינו. כי אכן, אין לו להקב"ה בעולמו יהודים רבים אשר כך היא הנהגתם היומיומית. אלא שהגיע גם הרגע בו החליט ריבון העולם שתם הזמן. וקטף את השושנה מן הגן, והעבירה לעולם שכולו טוב.

ביום י"א לחודש שבט, בשנת תקצ"ט, נולד רבי ישראל מאיר הכהן בעיירה הליטאית ז'טל. למעלה מ- 93 שנים לאחר מכן איבד הדור את מנהיגו. נשמתו של מרן ה"החפץ חיים" זצ"ל עלתה השמיימה ביום כ"ג בחודש אלול התרצ"ג, שבוע לפני יום הדין.

את תלמידו, הרב שלום גלאי זצ"ל, בירך באחד הימים כי יזכה להאריך ימים והוסיף ואמר עוד משפט חותך גורלות: שיזכה ויחיה כמספר שנותיו שלו.

שנים ידענו על ברכת אריכות הימים, אלא שלא סופר לנו מעולם דבר הסוד היותר גדול. הדיוק החותך במספר השנים.

חודשים אחדים לפני פטירתו, ביום מן הימים ובעת שמחה משפחתית, תפסנוהו מהורהר ואחוז שרעפים.

אבי, בנו בכורו העז לשאול לפשר העיצבון הפתאומי.

"יענקל'ה, אני חושש משני דברים. מיום המוות ומיום הדין", כך אמר מפורשות.

"והרי ברכה לך מרבך כי תאריך ימים?" תמה הבן.

"תמו השנים", כך אמר וסיפר על הברכה כולה.

ועת שמלאו לו מעט יותר מ-93 שנים, עלה לגנזי מרומים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!