נורא גאים בעצמם. הם פוניבז', שיהיה ברור. כל השאר זה סתם

דברים כהווייתם: את ליל שישי האחרון העברתי בישיבת פוניבז'. הגיע הזמן לבוא ולראות במה מדובר. למרות שזו הישיבה המפורסמת ביותר בדור האחרון, רק כשפתחתי בשיחה אל תוך הלילה עם בחוריה גיליתי כמה אני בור בכל הקשור לחייה הפנימיים ולהיסטוריה העומדת מאחוריה.

בכל רגע נאלצתי לעצור את בני שיחי ולשאול על מה בדיוק הם מדברים. רק לזכור איזה ר"מ חתן אצל איזה ראש ישיבה וכבר איבדת את הידיים והרגליים. הם, מצידם, מורגלים בכך. כולם היו בניה ודובריה. ישיבתם היא מוסד שהשפעתו חורגת מאלף הבחורים שעוסקים בה בהוויות אביי ורבא. חלון הראווה של ה'השקפה' זוכה לביקורים תכופים ותמיד יימצאו המתאימים לדברר ולהסביר.

עד שעה מוקדמת של בוקר עשיתי 'משמר' בין בנייני הישיבה. לרגע לא היה שקט שם. ישיבה ללא הפסקה. המשפטים הבאים באים לבטא את רשמיי האישיים מאותן שעות ספורות. בכדי לכתוב על פוניבז' זקוקים לימים וחודשים. הטעויות, אם כן, על אחריותי בלבד, ואתם מוזמנים למחוק את המיותר. או לשרוף. תלוי לאיזה פלג הנכם משתייכים.

כן, המחלוקת הוזכרה. במבט ראשון היא אינה מורגשת. מכות ומריבות על דירות לא היו באותו לילה. לדבריהם, ברוב הזמן אין אירועים מיוחדים. שני הפלגים מתנהלים להם כשתי ישיבות נפרדות שבמקרה נקלעו לאותם מבנים. הבחורים אינם מכירים אלה את אלה. לאורך כל הלילה לא הצלחתי להבין כיצד הדבר ייתכן מבחינה עובדתית פשוטה.

הדבר, לכאורה, בלתי אפשרי: לומדים באותו בית מדרש, סועדים באותו חדר אוכל, מתגוררים בבניינים סמוכים ומסתובבים באותה רחבה. ועוד פרט מפתיע: לא כתוב להם על החולצה 'מחבל/שונא'. כולם שחור-לבן. איך בכלל מזהים אם לנו אתה או לצרינו. אך מדובר בתלמידי חכמים ולהם טביעת עין. מסתדרים.

להתאבד על הסוגיה

שוחחתי עם שני הצדדים. בנפרד. בזה אחר זה. לא התעניינתי מי התחיל. זהו תפקידה של המשטרה. ניסיתי לתהות על קנקנם ולהיווכח האם יש הבדל בסגנון האופי, ואם כן – מהו.

התבלבלתי לגמרי.

בהבנה השטחית איתה באתי, שהתבססה על כותרות חדשותיות מפוצצות, המחבלים היו שמרנים ומסורתיים. חוששים מכל תזוזה. השונאים הם אלו שבאו לשנות. כשנפגשתי עם כמה 'מחבלים' ציפיתי לראות ישיבעשער'ס מכונסים שרק יחזרו על מנטרות. איפה. חבורת צעירים תוססים, מעמיקים ומטיבים להתנסח.

עמדנו ברחבה, השעה הייתה מאוחרת. עשרות בחורים היו ערים והתדיינו בלהט.

החבורות האלו, בדקתי אותם, אתם יכולים לדעת אם הם משלכם?

"כנראה משלנו", ענו. "בשעה הזו רק אנחנו ערים. השונאים הולכים לישון מוקדם. ישיבה של צולים".

ישיבה של מה? שאלתי.

"צו"לים, צו"לים. צדיק ורע לו. זה הסגנון שם. מצומצמים. לך לישון מוקדם. שלא תהיה עייף. הכל בקטן. שום קשר לפוניבז'".

נורא גאים בעצמם, המחבלים. תחושת ייחודיות. הם פוניבז', שיהיה ברור. כל השאר זה סתם.

מה כבר ההבדל? שאלתי.

"עדיף שתשאל מה הקשר. אצלנו מחנכים להתאבד על הסוגיה. כפשוטו. קשה לך, תחפור יותר. שב עד מאוחר. תעמיק. תחקור. תנסה לגדול. בשביל זה באת למקום הענק הזה. בשביל להיות ילד טוב יכולת ללכת לעוד ישיבות. כאן באים לחשוב בגדול".

מתנגדים לכל שינוי

אין ספק: יש בהם משהו מרשים. ביטחון עצמי הוא דבר מדבק. ולא חסר להם ממנו. רק שבנימת השיחה שמעתי משהו שהזכיר לי יותר פתיחות מאשר שמרנות והסתגרות. כך הם מתארים את עצמם.

דוגמה: התעניינתי איפה יש יותר בחורים מבוגרים, אלטער'ס.

"כנראה שאצלנו. אנשים חושבים נוטים להתחתן יותר מאוחר. אמרנו לך, שם הכול בקטן. לך בתלם".

"ראית את 'זמן פוניבז'? הסרט הדוקומנטרי שצולם אצלם? אז זהו", ניסו להסביר לי. "אוח, הוא תיאר אותם כל-כך מדויק. עדר. ישנים, קמים, עולים, יורדים. כולם יחד. אין ייחודיות. תעשה לפי יכולתך ואתה מסודר".

קל להתבלבל. המהפכנות ניכרת בהם. גם אנטי-ממסדיות. אופוזיציונרים בנשמתם. מפליא שהם אלו שדוגלים בהתנגדות נחרצת לכל שינוי.

"מה אתה מתפלא. ברור שאנחנו מתנגדים לכל שינוי. זה מתוך צמצום? לא הבנת כלום. הפוך. זה מתוך אמונה חזקה בצדקת הדרך. לחשוב בגדול זה ללכת על כל הקופה. אנחנו רחבים, רואים את כל התמונה ויודעים בדיוק את המטרה. יש לנו גאוות יחידה. נמיכות רוח לא תמצא במחוזותינו. מתאבדים על הסוגיה, מתאבדים על ההשקפה. האנטי ממסדיות שלנו נובעת ממודעות ברורה להיכן עלינו לשאוף".

אצלם האחידות שולטת

המחבלים מתנהלים יותר כקבוצה, השונאים כישיבה. כך לפחות התרשמתי.

למחבלים מנהיג ברור: ר' שמואל מרקוביץ. אהוד מאוד על תלמידיו. מאוחדים סביבו. מבחינה מספרית, הפערים לא כה גדולים, אך עדיין הם חשים מיעוט. ולא רע להם עם זה. אדרבה. כיף להיות אידיאליסט נרדף בגיל צעיר.

והשונאים? מצביעים בדיוק על הנקודות הללו. סיימתי עם המחבלים ועברתי אליהם.

הם אומרים שכולכם כבר ישנים, התגריתי. מזל שמצאתי אתכם ערים.

"הכול נכון. רק מעניין מי אלו שקמים בבוקר, לתפילה. לישון מאוחר זה נורא מרשים, השאלה מה קורה אחר-כך. בוא ותבדוק. כל הרוח שלהם זרה לפוניבז'. הם אידיאליסטיים? הם בלגניסטיים. פוניבז' זה אנחנו".

פוניבז' היא ערך. אורח חיים. מקור השראה. כך שניהם רואים את הדברים. הוויכוח ביניהם מסתכם בשאלה: "מאי פוניבז?"', והוא מתנהל כמו פלפול תלמודי בגדרו של שטר. שנים אוחזין בפוניבז', ואין דרך לחלוק. זוהי נקודה אחת.

• למה פוניבז' זה אתם?

" אנחנו לא אמורים להסביר. הם בעצמם מודים במהפכנות הטבועה בהם. אנחנו הישיבה ותמיד היינו. מה יש לדון פה".

ובכל זאת, הם מנסים לתת סימנים ולהוכיח כי 'פוניבז' ההיא' ממשיכה דרכם. "קח למשל את אוכלוסיית הבחורים. חפש ותמצא איפה יש יותר בעלי פאות ארוכות. תמיד פוניבז' התייחדה בכך שלומדים בה לא רק ליטאים. אצלם האחידות שולטת. כולם מזן מאוד מסוים. ברור שמדובר בפלג שיצא מן הכלל".

אז מאי פוניבז'? נמתין לתשבי שיתרץ קושיות ובעיות.

בשולי הדברים...

1. לא חסר מן המשותף. מדובר בישיבה חורגת בנוף. כולם שואפים רחוק. מסתכלים על ה'גדולים' ורוצים להיות כמוהם. בצורה ברורה. אף אחד לא חושש להתיימר.

2. אם ננסה להצביע על תכונה מאוד ייחודית לבני פוניבז', משני הפלגים: תחרותיות. קשה ואכזרית. שניהם לא מכחישים זאת ורואים בכך מעלה. מתוך שלא לשמה בא לשמה וקנאת סופרים תרבה חכמה, כך כולם מדברים. חלקם, המבוגרים יותר, מביעים ביקורת מסוימת על התופעה. אחרים טוענים כי בלעדיה יחסר בכל התמונה.

3. דבר ברור הוא, אך ראוי להדגישו שוב: פוניבז' אינה בית חינוך לתלמידים. היא מנהיגת החרדיות כולה. פני הציבור כפני הישיבה. ברמה היומיומית, מדובר בקהילה לכל דבר. משפחות האזור מכונסים סביבה. בשבתות ובחגים האולם מלא עד אפס מקום. חשוב לזכור זאת כשמדברים על מאבקי השליטה בה.

4. הנעלם הגדול בכל המשוואה הוא היחס לגישה מסוימת ששלטה בישיבה, ובציבור החרדי כולו, משנות המ"מים. המחבלים מאשימים את השונאים בבגידה בעקרונות. השונאים נחלקים לשניים: חלקם מכחישים. לתפיסתם, דור דור ודורשיו. חלקם מאשרים: כן, הייתה הקצנה. כעת מחזירים עטרה ליושנה.

5. גילוי נאות: שמי הראשון הוא מנחם מענדל. ואידך זיל גמור.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!