חשבתי שאתה שונה מאבא טומי, עד שהתחלת לחנך אותי

יאיר, היום הוא היום בו איבדת אותי. בשקט-בשקט בלי שאף אחד ישמע, חוץ מכמה חברים שפויים כמוני בשכונה, היו מקומות בהם הזדהיתי עמך, וקויתי בסתר ליבי שסוף-סוף מישהו יעשה עבורנו את העבודה.

לא שהצבעתי ליש עתיד, כי בכל זאת יש גבול, אבל משהו בך גרם לי לחשוב שאתה לא כמו אבא שלך. אתה אמנם לא אוהב אותנו, אבל אתה גם לא שונא. ואולי באמת הגיע הזמן שנלמד מקצוע מסודר ונתפרנס כמו בני אדם מן היישוב במאה העשרים ואחת.

אני אב למספר ילדים העולה על כמות השנאוצרים הממוצעת ברחוב תל-אביבי, וסטודנט שמנסה לתמרן בין חיי משפחה וגידול ילדים, שתי עבודות ולימודים תובעניים באוניברסיטה.

על אף כל כישורי, לא קבלתי בילדותי את ההשכלה הדרושה על מנת להתמודד עם העולם שבחוץ ועל כך תלונותי במועד אחר. בדיונים משפחתיים עקרים ובאסיפות בית כנסת ספונטניות נזעמות, הגנתי עליך בחצי פה. אמרתי שאולי-אולי אתה לא באמת שונא אותנו כפי שעיתונינו רוצים שנחשוב. אולי באמת אתה בסך הכל רוצה שנלמד קצת מתמטיקה, קצת אנגלית. אולי באמת אתה היחיד שיציל אותנו מעצמנו. מהעוני הנוראי ומהניוול שבא בעקבותיו.

בתקופת הבחירות לימדתי עליך זכות. אהבתי קלקלה את השורה ואמירותיך קבלו מימד של הקצנה בתקופת בחירות ותו לא.

בליל הבחירות, כשהמדגמים והמגישים החלו לרמוז על ההישג שלך, חשתי אמביוולנטי מתמיד. הלב הרגיש תבוסה מוראלית חזקה, אבל השכל אמר שדווקא טוב לחדד עמדות משני הצדדים ולהגיע סוף סוף לפתרון מעשי. כי באמת הציבור החרדי לא יכול להמשיך לנהוג כמיעוט מנותק, ואולי מעמד הביניים שבחר בך אכן עומד לקרוס.

קויתי שביום שאחרי תפעל בענייניות ולכולנו תבוא הישועה. עיתונינו יזעקו חמס, אתה תשחיל להם עוד סטטוס עוקצני - ובסוף נסתדר.

למה, יאיר, למה?

איפשהו בין ריקי כהן מחדרה ודו"חות האוצר שהרדימוך בשלווה, הבנתי שמישהו שפך מדי הרבה פפריקה אל תוך הגולש. והתבשיל הזה הולך ומקדיח מיום ליום. איני יועץ הציבור שלך ואין זה מענייני להבין מה עובר לך בראש אחת לכמה ימים, כשאתה מפטפט עצמך למוות בדף הפייסבוק שלך, ויורה לעצמך במסך שאותו עברת בקסמיך עד לא מזמן.

אך מכלול הסטטוסים, הנאומים, הנהלים, שיטת העבודה, ובעיקר המנגינה ומה שמאחוריה הוכיחו כי רוח האב מנוחתו מציצה עליך מתוך התיק ומנצחת על מחול השדים ההזוי.

אין כאן לא דאגה ולא אהבה, לא דו שיח ולא פשרה. יש כאן ניכור וניתוק, רצון לחנך ולהשפיל ותו לא.

סבלנותי פקעה באופן סופי בסטטוס האומלל שהעלית השבוע.

וכה כתבת: "מחר יכנס לתוקפו הקיצוץ בקצבאות הילדים. זו היתה אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלנו, ועכשיו היא יוצאת אל הפועל. אנחנו נעזור כמובן לכל משפחה נזקקת והקצבנו מאות מיליונים לבטחון תזונתי לילדים, ובמקביל ביטלנו לחלוטין את קצבאות הילדים למשפחות המאיון העליון, אבל מדובר במהלך היסטורי של מעבר מתרבות של קצבאות לתרבות של עבודה.

"במשך שנים על שנים הוכח שוב ושוב שקצבאות הילדים אינן מוציאות את האנשים מעוני, אלא רק מנציחות את העוני. יש רק דבר אחד שמאפשר למשפחות לצאת ממעגל העוני – וזו עבודה. במשפחות שבהן שני ההורים עובדים, העוני צונח אל מתחת ל-5%.

"זה הפירוש של אחריות הורית, זה גם הפירוש של אחריות חברתית. כשאדם מביא ילדים לעולם, הוא זה שאחראי עליהם. לא המדינה אמורה לפרנס אותם, גם לא הורים אחרים.

"אנחנו נעשה הכל כדי לסייע לכל הורה שרוצה לצאת לעבודה - החל מתוכניות השמה וכלה בתמריצים כספיים לכל מי שעובד בשכר נמוך - אבל יש עקרון אחד שאנחנו לא מתכוונים לוותר לגביו: מעמד הביניים הישראלי אינו אמור לממן אנשים שיכולים לעבוד ואינם עובדים".

למה, יאיר, למה?

הממשלה קבלה החלטה לקצץ כי אין מנוס, נניח והסכמנו שאף מחאה כבר לא תשנה את הצעד הכואב. אבל היה חשוב לך לשרבב לשון מתגאה למסכנים שבעוד כמה שעות הקיצוץ פשוט יחתוך להם את הכיס? השפה המתרברבת והאצבע שמהרת לתקוע בעינינו הוכיחו עד כמה אינך מבין את לב העם שבשמו ואליו אתה מדבר.

מעולם לא רעבת לפת לחם או לבגד חדש. מעולם לא נאלצת לבחור בין טיפול שיניים דחוף לנעליים קרועות. בין מנת עוף למלפפון ועגבניה. מי דיבר על נסיעה לחו"ל? מי בכלל דיבר על לנסוע לאן שהוא? יש אנשים שפשוט רעבים לאוכל. אוכל, יאיר, אוכל! לא סושי ולא ויסקי, ואפילו לא סטייק או פיצה.

עכשיו תענה לי, כי היא הנותנת ואתה רוצה לעזור להם לצאת ממעגל העוני הנורא. וזה בסדר, עד פה אנחנו מסכימים. זו טיבה של דמוקרטיה. העם בחר בך, ובסמכותך לפעול כפי ראות עיניך.

אבל קיצוץ כואב - משמעו אנשים שכואבים, שבוכים, ששוברים את הראש החל ממחר איך להפסיק לנשום כדי שלא יעלה להם כסף. קיצוץ כואב - משמעו יום כואב למאות אלפי אנשים. כיקיר האומה חשבתי שתפגין רגישות, גם אם מזוייפת ותרכין ראש ותאמר: "צר לי, ידידי, אין לנו ברירה".

היום הזה כולנו אברכים

שמעתי שכשגפני וליצמן מתישים אותך, מוזס מגיע ללטף בסיפור עם טעם של פעם. אז הנה עוד אחד כזה: בסיומה של חתונה קם בדרן מבין הקהל וביקש מכל הגברים להתחלק לשתי קבוצות. הגברים ששומעים בקול נשותיהם ונותנים להן את זכות הדיבור וההחלטה, יעמדו בצד ימין. ואילו הגברים האמיתיים, שהם בעלי הדיעה בביתם שלהם, יעמדו בצד שמאל. כהרף עין פנו כולם לצד ימין, ובצד שמאל עמד לו גבר אחד מבוייש ונמוך קומה.

"אתה הבוס בבית?" שואל הבדרן, "לא אדוני, אשתי ציוותה עלי לעמוד כאן".

אלחש לך סוד שאולי לא ידעת. או שכן. בתוך הציבור החרדי שאתה כה אוהב לרדת עליו, היו הרבה שהסכימו עמך למחצה לשליש ולרביע. גם אצלנו הבינו שהשכלה היא צורך בלתי נמנע. גם אצלנו סברו שכן, אולי כבר התחלנו קצת לעלות לכם על העצבים.

חדי העין ובעלי הדעה הישרה זיהו את הסדקים ההופכים לבקעים של ממש בסטטוס קוו שכפו הצדדים זה על זה מיום קום המדינה. היתה מוכנות שבשתיקה לעשות דברים בלית ברירה, התהליכים כבר החלו בטרם חשבת בכלל לרוץ לתפקיד ציבורי. לא כולנו אהבנו את תופי המלחמה והלמות הקרב שהרעימו עלינו עיתונינו הממסדיים. חשבנו כי הרטוריקה הזו משרתת מטרה הפוכה משרצינו. ולא אכסה פשעי כי לא אצליח. בהחלט היו פעמים בהם עמדתי לצד חברי ובני משפחתי האברכים רק כי נצטויתי בצו החברה לעמוד לצידם.

לא היום, לא עכשיו.

היום הזה כולנו אברכים, היום הזה כולנו מעדיפים לחזור אל כתלי בית המדרש ולא לתת לך לחנך אותנו מחדש. בהבל פיך דחקת אלפי חרדים מתפרנסים שתמכו ברפורמות כאלו ואחרות בתוככי המחנה לצדו הימני של הקיר.

אם באמת חפץ אתה ברווחתינו, התחל לכבד את ערכינו והתייחס אלינו כשותפים שווי ערך. בדרך שאתה הולך בה עכשיו, לא ירחק היום וגם ספרי 'ילדותינו' ו'כתיב וכתב' יועלו על המוקד בככרות השבת ברחבי הערים החרדיות ושנינו נצא נפסדים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!