הקרב על הקומה השישית בככר ספרא: מי מאיים על ניר ברקת?

את הניסיון הזה של העברת רשמים חיים לקוראים עשיתי בגיחות של פעמיים לעיר הבירה. מלכתחילה ביקשתי לאסוף שני מועמדים לתפקיד הנכסף של ראש העיר בירושלים היישר אל אולפן, כשאני שואלת את השאלות - להם נותר רק לענות את התשובות. הגולשים הם שהיו שופטים. כמה קל זה יכול היה להיות.

אלא שעד מהרה התברר שלא הייתי כלי התקשורת היחיד שחלם חלום דומה ונענה ב'לא, תודה'. אפילו ניסיון לעמת סביב שולחן אחד את האסטרטגים של שני הצדדים, לא הבשיל לכדי מעשה.
משכך, נאלצתי להסתפק באיסוף רשמים וחוויות, בדרך להסקת המסקנות הגורליות: מי טוב יותר ולמי הסיכוי הטוב יותר. גורליות - כי הציבור החרדי הירושלמי לקח הפעם, בדיוק כמו בפעם הקודמת, הימור.

תחשבו על זה שאם היו ממשיכים לרקוד יחד עם ראש העיר המכהן ניר ברקת, יום הבחירות היה הופך להמלצה בלבד. במצב הנוכחי, כשהחרדים מתייצבים בצד שממול, הם יצטרכו ללוות את היום הזה עם הרבה מאוד פרקי תהילים.

המזל, זה שעמד להם גם בקדנציה הקודמת, הוא שניר ברקת אינו הטיפוס הנקמן, זה שיזכור כל דקה את העובדה שבגדו בו ביום בחירה.

ככה בדיוק קרה גם בסיבוב הקודם. זמן קצר לאחר הבחירות כבר פעל בהרמוניה עם כולם. כמעט עם כולם. חלקם אף עובדים איתו בהרמוניה עד עצם היום הזה, גם כאשר בחלל כבר תולה שמו של המתחרה.

כששואלים את ברקת על אותם אלו שלא הצליח 'להסתדר' איתם, הוא מבהיר שהוא בהחלט מוכן להיות חבר נאמן לכל אחד מהם, עם כל אחד שמוכן לשתף פעולה בכבוד. לא כולם הצליחו במשימה.

ה'אלוף' בתחום הוא בהחלט יוסי דייטש, איש סיעת שלומי אמונים ומי שידע להביא הישגים מרשימים לציבור החרדי, רק כי ידע לעבוד בהרמוניה מלאה עם ראש העיר המכהן.

אפילו היום, כשהבוס שלו, ח"כ מאיר פרוש, כבר נתן את ליבו לאחר העונה לשם משה (בעצם, הוא תמיד ידע שרק לא ניר...), מיוסי תשמעו רק מילים טובות על ברקת. לא בדקתי מה הוא אומר בחדרי חדרים ובישיבות חשאיות, אבל בגלוי - רק שבחים.

פגשתי אותו באחד מהמסדרונות בבניין שבככר ספרא ולרגע חשתי כאילו פטיש של חמש קילו הונחת על ראשו, עם הצגת המועמד החלופי, משה ליאון, כנתמך על-ידי הציבור החרדי. אם הוא לא באמת מתכוון לזה, ואומר זאת רק בשביל להמשיך לשרת את הבוחרים - הרי שהוא שחקן מעולה.

אפילו יצחק פינדרוס, שלא ממש 'מת' על ראש העיר הנוכחי, עבד איתו יפה מאוד במשך תקופה ארוכה. לדעת מקורבי ברקת, הנתק בין השניים נועד לצרכי הבחירות הקרבות. פינדרוס, לעומת זאת, יסביר לכם במאה טעמים שהצדק עמו, ומדוע אי-אפשר להמשיך עם ראש העיר הנוכחי, שרוצה לחלן את ירושלים (ועוד נחזור למושג הזה).

מאחר ואני ממש לא מתכוונת לתפקד כשופטת, קחו אתם את הנתונים. תהא דעתכם עליהם אשר תהיה.

זורם, בלי התנשאות

חמש שנים לא נפגש ניר ברקת עם מאיר פרוש, מי שהפסיד לו בסיבוב הקודם. אבל ימים אחדים לאחר מערכת הבחירות הסוערת ההיא, כבר פנה ליועציו החרדים וביקש לכרות שלום. זה ברקת, אולי על זה בונים החרדים. מקסימום יפסידו, הוא מצידו לא ימהר לנקום.

אחד מהנציגים החרדיים הגיע אל פרוש הביתה, ישבו, הסתדרו, וכל שאר פרקי ההיסטוריה המספרים על הצלחותיו של יוסי דייטש בעירייה, הרי הם כתובים על ספר דברי הימים אשר לעיריית ירושלים.

לפני מספר שבועות החליט ברקת ללכת על פגישה היסטורית: הוא עצמו טרח ובא אל חדרו של ח"כ מאיר פרוש בכנסת. ניצוצות של כימיה לא ממש התעופפו שם. אחרי הכול, צריך להכיר את ברקת כדי לדעת שהוא לא הטיפוס שיגיע וישתחווה אפיים ארצה בתחנונים לקבל תמיכה. גם פרוש לא יצא מגדרו מרוב חיבה.

אחרי שהסתיימה הפגישה, ניסיתי למשש את הדופק בקרב מקורבי פרוש. הם לא נשמעו נלהבים. אולי היית צריך לבוא עם הבטחות מעשיות? לקחת צעטאלע של בקשות ולהבטיח לממש? - שאלתי את ברקת.

במפגש איתו, ברקת הפך לפרטנר מעניין לשיחה, שהפכה עד מהרה לסיעור מוחות. מצאתי שאפשר להטיח בו ביקורת 'דוגרי', והוא ממש אינו נרתע. היו קטעים שבהם הסכים עם מה שאמרתי, בנקודות אחרות הסביר את צדקת דרכו. יכולתי להסכים איתו או שלא, אבל לא יכולתי שלא להעריך את גילוי הלב ואת העובדה שלמרות היותו במרומי האולימפוס, כס ראש עיר בבירת מדינת ישראל, התנשאות לא מצאתי אצלו. הוא היה קשוב, ענה על הכול, לא ניסה לטייח. האמת? הופתעתי (לטובה, כמובן).

שלא תבינו לא נכון. זה לא שמשה ליאון לא השיב לשאלותיי (וגם אותו הפצצתי בשאלות לא פשוטות). אבל ליאון הוא עדיין לא ראש עיר. נכון שכיהן בתפקידים רמי מעלה, בין היתר גם כמנכ"ל משרד ראש הממשלה הצעיר ביותר בכל הזמנים. אבל על ליאון ידעתי מראש שהוא טיפוס עממי, דוגרי, ישיר. שיעורי הבית שעשיתי בכיוון של ברקת הניבו תוצאות יותר קרובות לאיש היי-טק. לא האיש אותו דמיינתי כמי שזורם עם עיתונאי לשיחה מרתקת וקולחת. וסליחה מאנשי ההיי-טק שזוהי תדמיתם בעיני. הם גאונים, מבריקים, אבל הם דמויי נפתלי בנט - לא ממש מבינים בפוליטיקה ומנסים לא פעם להפוך אותה למגרש ממוספר וממוחשב. אבל מה לעשות שאנשים הם לא שפת קוד, ופוליטיקאים הם לא רובוט ממוחשב.

נע ישר, על סרגל

יש מצב, הוא הסכים איתי לרגע, שאם הייתה הפגישה עם מאיר פרוש נערכת מחדש, בהחזרה אחורה של הגלגל, היא הייתה מבוצעת באופן שונה.

כשאתה מגיע לקבוצה שאתה חפץ בתמיכתה, אתה חייב להגיע מלא בהבטחות, אני אומרת לו. ככה זה עובד.

יש לי חדשות בשבילך, זה לא חייב להיות ככה, אומר ההיי-טקיסט, שהפך לראש העיר החשובה במדינה. אני בא ממקום אחר, אני לא שייך לאף מפלגה, אני בלתי תלוי - הוא ממשיך, כשאל החדר נכנסת מחלקת הקפה, אישה עטוית שביס, כנראה תושבת מזרח העיר.

תפקיד כזה, למשל, ועוד ג'ובים אחרים ומגוונים, למה שלא תחלק למי שאתה חפץ ביקרו ובתמיכתו? לא חלילה שיש לי משהו נגד מינוי תושבי מזרח ירושלים לתפקיד. זו הייתה רק דוגמה, כדי להסביר את הרעיון. בתגובה, הוא מספר שכאשר שנכנס לתפקיד מצא בעירייה אישה אלמנה, מבוגרת מאוד, שנותרה עוד כמינוי של ראש העיר הקודם. התעקשתי, הוא אומר, שאותה אני לא מחליף.

זה ניר ברקת. ברוכים הבאים למערכת ההיכרות עם האיש. הוא נע ישר, על גבי סרגל וירטואלי ממנו לא יזוז ימין או שמאל. כשהגיע לצבא, בקריירה הראשונה שלו, שקדמה לעולם הסטארט-אפים, החליט לשנות את הנוהג לפיו חייבים לטרטר חיילים כדי להפוך אותם לבני אדם. הוא גם צדק. החיילים תחת פיקודו לא יצאו טובים פחות. להפך, טובים יותר.

זה לא שהוא לא חילק ונתן במהלך הקדנציה. הוא בהחלט נתן גם נתן, ותשאלו (בחדר סודי, שלא לציטוט, שאיש לא ישמע) את נבחרי הציבור החרדיים - האם קיבלו או לא. אבל כשהוא מחליט שבקשה מסוימת היא קומבינה, יפלו השמים לארץ והוא לא יזוז מילימטר.

"הרבה מאוד קבלנים תרמו ועומדים מאחורי בחירתו של ליאון", הסביר פעם גורם בכיר בליכוד בירושלים. "ולמה? כי הרבה מאוד ברזים נסגרו להם בשנים האחרונות. אצל ברקת הם הפסיקו לחגוג".

מאחר וליאון עוד לא עמד מול הצורך לאפשר קומבינות, קשה לדעת כיצד ינהג. נכון לעכשיו, ליברמן מקפיד על קוצו של יוד בכל הנוגע לניהול תרומות וניהול תקציב הקמפיין.

צריך לעשות פשרות כואבות

לכל איש ציבור יש שלוש משפחות, הרצה בפניי ברקת את השקפת עולמו, בנושא המכונה 'קומבינה'. 1. הפרסונה - אגו, כוח, הגשמה עצמית, מימוש פוטנציאל, פרנוסה למי שרוצה. 2. הקרובים לך - המגזר שלך, המפלגה שלך, השכונה שלך, אתה דומה לי - תייצג אותי. 3. לעשות מה שנכון - אתה בתפקיד.

אני מאוד אוהבת את המשפחה השלישית, אני אומרת לו, אבל כמה ראשי ערים ששרדו אתה מכיר ממשפחה 3?

לדעתו, ראש עיר בירושלים חייב להתעלות למספר 3. אבל, הוא ממהר להוסיף, הוא יודע להסתדר גם עם הקבוצה הממוספרת כ-2. הוא מבין בהחלט שבשביל הדו-קיום בעיר מורכבת ושברירית כמו ירושלים, צריך לעשות פשרות כואבות.

הוא ממש לא מוכן לקבל את אנשי הקבוצה הראשונה. הוא סולד מהם, אין מצב שהוא יחונך ליישור קו איתם. תשכחו מזה. ומאחר ולא פעם נבחרי ציבור (חרדים) בונים את כל השקעתם הפוליטית סביב 'פרנוסה', ולמענה מותר לבצע כל 'קומבינה', הרי שברקת בהחלט אינו הכתובת.

אבל זה לא רק זה.

כשהכנתי את עצמי לפגישות עם השניים, ניסיתי להבין אצל קודקודי 'דגל התורה' מה באמת גרם להם להניח את תמיכתם בסל של משה ליאון. אחרי הכול, רק יגידו שהם תומכים בברקת - ויום הבחירות מיותר.

התשובה שלהם הייתה חד-משמעית. בכל ליבם הם מאמינים שברקת "חילן" את ירושלים. כך בדיוק. סיפרתי זאת לברקת, ציפיתי לראות מה תהיה תגובתו, שיערתי שהיא תנוע בין לסיים במהירות את הפגישה לבין להגיב בכעס. הוא הפתיע כשבחר בדרך השלישית - תשובה גלוית לב, הכול פתוח ועל השולחן.

נתחיל מהסוף. אחרי הכול, הוא לא חרדי. אי-אפשר לצפות ממנו לחשיבה ברוח חרדית. במובן הזה משה ליאון הרבה יותר מסורתי, דתי, לאומי - אין ספק. אבל אם חושב מישהו מקרב תומכיו החרדיים שהוא עומד להפוך לאיש ההשקפה ונושא פח השמן הטהור, שירקוד לפי החליל החרדי - טעות בידו.

להיות ראש עיר בירושלים, עיר מעורבת של חרדים-חילונים-ערבים, מחייב הרבה מאוד ממלכתיות, הרבה מאוד הליכה בין הטיפות. לא רק החרדים תומכים בליאון, גם ליברמן עובד עבורו שעות נוספות. וממש לא בשביל להכשיר את כל מטבחי הירושלמים בחמש השנים הקרובות, גם לא בשביל לנעול כל פינת בילוי בשבת.

השאלה היא, מי יהיה טוב יותר מהבחינה החרדית. טוב יותר היא מילת המפתח. לא מצוין ומושלם.

'מצודת דוד' מול העירייה

מאחר ולהושיב אותם זה לצד זה, אפילו רק לצורך צילום, היא משימה קשה, הרי שאת השיחות איתם נאלצתי לבצע בנפרד, ומתוך ניסיון לתת לכל אחד מהם במה שווה להבעת דעותיו ועמדותיו.

נקודת הפתיחה של שני האישים לא יכולה באמת להיות שווה. אחרי הכול, ניר ברקת הוא ראש עיר מכהן, עם עמדת כוח רבת-עוצמה. משה ליאון הוא אמנם בעל רקורד מרשים בעברו, אבל בכל הנוגע לעיר ירושלים - ראש עיר הוא עדיין לא. אפילו טכנית, מקום המפגש, לא שיחק 'שווה'. בעוד שברקת קובע את פגישותיו עם עיתונאים בלשכתו המפוארת שבקומה השישית בבניין העירייה ("אשתי היא שקנתה את הריהוט, השתדלתי שלא לקחת פרוטה מכספי העירייה"), עורך ליאון את פגישותיו במטה שבכניסה לעיר או באחד מהמלונות. אני פגשתי אותו ב'מצודת דוד', ועד מהרה גיליתי כי חוץ ממני ממתינים לו לפגישות עתידיות עוד כמה וכמה אישים, חלקם חרדים.

לברקת יש תקציב בחירות ענק. בפעם הקודמת הוא חרג ממנו, ספג דו"ח ממבקר המדינה ושילם קנס. בקטנה עבורו. לליאון ממש לא. אפילו דובר למגזר החרדי עדיין לא שכר. לברקת יש שניים פול-טיים, אלו המלווים אותו כבר שנים.

אבל איך אמר ליאון כששאלתי אותו בדבר סיכוייו להיבחר? "הכול מאת הקב"ה, רק אצלו יש מאה אחוז, אני אחוז אחד לפני הקב"ה, אף פעם אין וודאות".

הוא, כמובן, צודק. אם רוצה אלוקים בבחירתו, לא קמפיין ססגוני ומושקע של הצד השני ימנע זאת. מצד שני, לעמוד מהצד ולראות את היריב משקיע ופועל, כשידיך קשורות בלי משאבים, זה לא ממש נעים ונחמד.

אבל זה מה יש, ולא תמיד נקבעות התוצאות על פי ההשקעה. רק לדוגמה, את הבחירות האחרונות ניצחה יהדות התורה (7 מנדטים לעומת 5) למרות שהשקיעה הרבה-הרבה פחות מהתנועה האחות ש"ס (11 מתוך 11) ולמרות שהחלה לעבוד רגע לפני הרגע האחרון.

משה ליאון נבחר בקפידה, מתוך הערכת סיכונים מחושבת. הוא לא חרדי, לכן הוא אינו מאיים על החילונים המאוכזבים מברקת. הוא דתי-לאומי, מסורתי, ספרדי - ולכן יידע למשוך קהלים כמו ליכודניקים, אותם אלה שלא יוותרו על קידוש בשבת.

והוא גם לא צריך הרבה מהם. מאחר והוא מביא כבונקר, וכמעט בלי מאמץ, את הבלוק החרדי, הוא צריך לדאוג לעוד כ-30 אלף קולות חילוניים ו/או דתיים-לאומיים. וזהו. זה מספיק לו כדי לנצח את הבחירות.

במי יתמכו חסידי גור

יש בחירות, אני מזכירה לברקת בפתח שיחתנו, ראיתי שלטים בדרכי לכאן. בהמשך אני מציגה את הטענה החרדית הקלאסית המוטחת לעברו: חילון ירושלים.

זו הפעם הראשונה בה הוא נראה כמי שנפגע עמוקות.

אני? חילנתי את ירושלים? - הוא מתקשה להאמין למשמע אוזניו. לדעתו, ועושה רושם שהוא מאמין בזה בכל ליבו, הוא היה טוב לחרדים. הוא קידם עבורם את איכות החיים, העביר תקציבים לחינוך, פיתח את הרחובות המוזנחים. גם העסקנים החרדיים יודו שהייתה להם קדנציה טובה. מי שביקש חברות אמיתית קיבל כבוד מלכים ודלת פתוחה.

מי שנגדו הם רק קומץ עסקנים אינטרסנטים, שלא באמת מספרים את האמת מדוע הם נגדו. עסקני ליכוד כאלו ואחרים, מאכערים חרדיים. גם ליברמן פועל נגדו לא מסיבות ענייניות, הוא בטוח.

הוא אפילו מבטיח שלא ינסה להשיק קמפיין אנטי-חרדי בסגנון הפחדת הציבור החילוני ממה שצפוי להם מהחרדים. כן, יש יועצים שמייעצים לו ללכת על הקו, אבל הוא אישית ממש לא מאמין בזה.

כשאני מנסה לשחק במספרים ולהסביר לו שניצחונו אינו מובטח, הוא מציג בפני נתונים אחרים. הוא, אגב, עוד בטוח שיש קבוצות חרדיות שייצאו מהכלל ויתמכו בו. אחת מהן - חסידי גור, שלדעת אנשי ברקת עוד לא אמרו את המילה האחרונה.

ניסיון לברר את הנושא, העמיד אותי בפני חומה של טשטוש שאותה התקשיתי להבקיע. מחד, ברקת העניק להם כל מה שביקשו, וייתן עוד הרבה יותר מכך. מאידך, ליצמן נתן את מילתו למשה ליאון ולליברמן. הייתכן להפר חברות איתנה עם יו"ר ישראל ביתנו, ולצעוד לדרך לא פשוטה של מלחמה פנים-חרדית דמוית מה שעברו בפעם הקודמת, רק כדי לתמוך בראש עיר חילוני?

משה ליאון בטוח שזה לא יקרה. ברקת מקווה שיצליח לקטוף את פירות השקעתו בחסידות, שצעדה איתו תקופה ארוכה. לא, זה לא יקרה אם לא יצטרפו אליהם עוד חסידויות, אבל אחרי שיקוששו תמיכה חסידית מקרב חצרות קטנות ופחות מוכרות, הם יעיזו להקרין שידור חוזר.

אם זה יקרה, משוכנעים במחנה ברקת, לליאון כבר אין תמיכה מאסיבית חרדית, והוא צריך להשיג תמיכה חילונית נרחבת הרבה יותר.

במטה ליאון משוכנעים שמדובר בספינים, שאין מצב, ושהחרדים אצלם ואיתם - יהיה אשר יהיה. "אחרי הכול ליברמן אינו טירון פוליטי, תסמכי עליו שהוא עשה את כל הבדיקות ואת כל החישובים לפני", הם אומרים. אני מסכימה.

השאלה היא אם ליברמן מכיר עד הסוף ולעומק את הלך הרוח הפנים-חרדי, את כדור השלג של הסכסוכים הפנימיים שתחילתם באלעד, המשכם בבית שמש, מודיעין עילית, בני-ברק, ומי יודע איפה עוד. כל אלו ועוד משליכים 'על הכול', וכל תזוזה בכיוון כזה או אחר יכולה-עלולה, לשנות דברים.

"בבחירות הללו, כל הארץ חזית אחת", אומר בכיר במחנה שלומי אמונים, כשביקש להסביר שתוכניות הפעולה הן לא נקודתיות, שכל תוכנית לוקחת בחשבון את גרורותיה לתוכנית נוספת, וכך הלאה. מי יכול לעקוב. בטח לא חילוני שהיכרותו עם המגזר היא במפגשים במסדרונות הכנסת, משפחתיים או חבריים (במסעדת גורמה כזו או אחרת).

כשדרעי חשף את הקלפים

על הספות השוקעות בלובי של 'מצודת דוד', אני מנסה לנתח עם ליאון את סיכוייו. הוא לגמרי בטוח בעצמו, אפילו מתקשה להבין למה אני לא ממש.

לרגע אני עוזבת את שאלת המספרים. נניח שהם לטובתך, החרדים איתך, החילונים - לפחות כמה עשרות אלפים יצביעו עבורך. אבל, מה במקרה שמשהו ישתבש. מילה לא נכונה, אמירה כושלת או מכשילה, מה במקרה כזה? האם אתה לא חושש שההרפתקה הזו תיראה לך במבט לאחור כמסוכנת מדי?

קצת קשה לו עם השאלה. אולי בגלל שבמהלך שנות חייו לא ממש יצא לו להתחכך עם עיתונאים ולהתרגל לסגנון השאלות הישירות שמטיחים בפרצופך. כרואה חשבון, עבד עם ניירת ומספרים. במשרדים השונים, גם כשעבד מול בני אדם, לא היה זה עם כאלו שנוברים ומחטטים בפצעים, כמו גם בסיכונים.

לוקח לו זמן להתעשת. אבל כשהוא מחליט לענות, הוא עושה זאת הכי ישיר שיש. הוא רואה חשבון במקצועו, בהחלט אדם שמרן. לפני שהכריז על ריצה, עשה את כל החישובים והגיע למסקנה שיש סיכוי גבוה מאוד שיזכה.

אני מסכימה איתו שמדובר בסיכוי גבוה, אבל מזכירה לו שעדיין נותר האחוז האחר. הוא שב ומדגיש ש"הכול מאת הקב"ה", "כשפרוש רץ הוא חשב שינצח במאה אחוז?" - הוא מתקשה להבין.
אני מזכירה לו שפרוש, ביום שאחרי ההפסד, חזר לכנסת ולפעילות השוטפת. הוא ימצא את עצמו מתגורר פתאום בירושלים, עם ילדים אותם העביר למוסדות לימוד חדשים, ואולי אפילו כחבר אופוזיציה.

הוא, בגיל שלו, כך הוא אומר לי, יכול להרשות לעצמו לקבל החלטות שכאלו. וגם אם לא ייקח את הבחירות - לא קרה כלום.

מקסימום תחזור לגבעתיים? - אני מגששת.

לא, מה פתאום, הוא נשאר בירושלים. ובכלל, זה לא עונש לעבור להתגורר בירושלים. אנשים חולמים על זה.

אנשי ברקת ניסו בתחילה להטיח בו את 'ההאשמה' הכבידה, לפיה הוא אינו תושב העיר, הגיע כמו תייר מגבעתיים, וכדי לכהן כראש עיר לירושלמים חייבים להיות ירושלמי. איכשהו, זה לא תפס. ואז הם עברו לניסיון הבא, שתפס גם תפס. לצערו של ליאון.

היה זה יו"ר ש"ס אריה דרעי שהפיל את ליאון במו-פיו. מאז ועד היום הוא טורח ומתאמץ לשוב ולהבהיר ש-מה פתאום, לא בטוח שיתמוך בליאון. כן, הוא רוצה אותו, הוא תמך בו, אבל מי אמר שש"ס תתמוך?

הבנתם את זה? אני לא. מדובר בהתפתלות של מילים, שלא ממש מצליחה לשכנע.

היה זה למחרת יום הבחירות לרבנות הראשית, האווירה אצל דרעי בלשכה הייתה של אופוריה, ובלהט הניצחון הרשה לעצמו לפטפט את עצמו לדעת. כן, אני תומך בליאון, הכריז. מאז הוא יכול לזעוק במגפון ימים ולילות שלא. כל פעוט ב'חדר' יודע שדרעי וליברמן תומכים בליאון.

וזו, בעצם, הצרה הגדולה ביותר של ליאון. החרדים נוהגים בחכמה, דגל התורה לא הכריזה עד כה על שום מועמד, שוב ושוב מקרקרים כולם את השמות החרדיים הקלאסיים דוגמת אורי לופוליאנסקי, שהוא "נציג חרדי אמיתי".

רק דרעי חשף את הקלפים. עכשיו מאוחר מדי לנסות ולהסתירם.

מאמץ לרכוש לבבות

איפה, בעצם, טמונה הבעיה? בעיקר בציבור הדתי-לאומי, אותם אלה שרק הזכרת שמו של דרעי מרחיקה אותם אוטומטית מהמועמד. ליאון בטוח שגם בלעדיהם הוא מנצח, אבל עושה כל מאמץ כדי לרכוש את ליבם. הוא שב ונפגש עם רבני הציבור הציוני-לאומי, מנסה לקבל את תמיכתם, מסמן 'וי' ענק על כל אמירה פרו-ליאונית אותה הוא מצליח לקושש. אבל, זה בהחלט לא פשוט.

לא שהציבור הדתי-לאומי נשמע לרבניו כאילו היו אדמו"רים. זה לא המצב, למזלו של ליאון. גם אם יחתמו כל הרבנים הדתיים-לאומיים עבור ברקת, עדיין יתכן שהציבור עצמו יצביע מאחורי הפרגוד לליאון. אילולי דרעי היה מסתתר שם.

דרעי מפחיד גם חילונים. הסרטונים בהם נראים ליברמן ודרעי כמפעילים איזו קומבינה על העיר, מרתיעים ציבורים רחבים. השאלה אם גם את אותם 30 אלף שליאון צריך בשביל לנצח. לכן, עדיף היה לו, אילו היה דרעי גוזר על עצמו שתיקה. עד אחרי הבחירות. לפחות.

ולמרות הכול, ליאון ממש אינו מתייאש. לדעתו, הירושלמים חכמים מספיק כדי להבין שאולי הפיקו עבורם מופעי תרבות, ערי קרח, פעולות פנאי, הווי ובידור – אבל את הציבור היותר מבוגר זה לא קונה. אצלם מסתכלים על הנתונים, על הירידה בחינוך, על ההגירה השלילית שעדיין קיימת בעיר - וירצו לנסות משהו חדש.

יש כלל, אני אומרת לו, שראש עיר מכהן קצת קשה להזיז ממקומו.

זה נכון, הוא מסכים, אבל לא אני ייסדתי את המושג של הדחת ראש עיר מכהן וכבר היו דברים מעולם. ושוב אנחנו חוזרים לשאלת הסיכוי מול סיכון.

אני חושב שירושלים זקוקה לשינוי, אומר ליאון, שהגיע ממרכז הארץ, אבל עשה הרבה שיעורי בית במהלך השבועות האחרונים. מאמין שהתושבים יעניקו לו את הצ'אנס.

רק בעוד כחודשיים נדע את התשובה.

מי יתן וכמה לחרדים

הם טיפוסים כל-כך שונים. ברקת שכלתני, בעל ניסיון, מי שכבר למד ישר והפוך את נבכי העולם החרדי. האיש שלא ממש יודע לעגל פינות, אבל השכיל לקחת לצידו יועצים חכמים וגם להאזין לאמירותיהם - לעומת ליאון, האיש בעל הלב החם ליהדות, העממי, החביב, הסחבק. שניהם אנשי מספרים ממוחשבים, אבל שניהם כה שונים.

למען האמת, שניהם יכולים להיות ראשי עיר מצוינים לירושלים. אם תשאלו אותי, גם עבור הציבור החרדי. אז נכון שברקת אינו מתכוון להשליך החוצה את החילונים, גם לא לשלוח אותם לבלות בתל-אביב בסופשבוע. אבל אל תשלו את עצמכם שזה מה שליאון-את-ליברמן מתעתדים לבצע.

כשהעירו לברקת על חילול שבת במקום כזה או אחר, הוא מיהר להרים טלפון לאיש מהמשמרת החרדית המתאימה ולברר מה עושים. גם אם לא ממש הבין, אולי רק כי ידע שיש לו אזרחים חרדים לנהל ולכבד. ליאון יידע בהחלט שבת מהי ומה צריך לעשות, אבל גם הוא לא ינעל את העיר.

אז נכון, ברקת לא נתן לחרדים את כל מה שביקשו, וליאון, כך נראה, ייתן קצת יותר. אולי יעטוף את נתינותיו גם בחיוך רחב יותר. רק שאם לא יזכה, לא בטוח שברקת ייתן את מה שנתן בקדנציה הקודמת. הוא לא ינקום, אבל האכזבה מכך שלא הכירו לו טובה על מה שנתן ועל המאמץ תחלחל בליבו. ללא ספק.

הדבר האחרון שהייתי רוצה בו, הוא לפגוש את המפסיד יום לאחר הבחירות, הייתה המחשבה הראשונה שחלפה במוחי רגע לאחר שעזבתי את לשכתו של ברקת, כמו גם לאחר שקמתי מהספות הנוחות והמרופדות של הלובי.

כל אחד מהם כל-כך מאמין בעצמו, בטוח בסיכוייו - שקשה יהיה לעמוד מול המאוכזב שבהם.
אבל בבחירות, ממש כמו בבחירות, יהיה אחד כזה.

או משה או ניר. או ניר או משה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!