חושך מצרים: העקבות הנעלמים של יהודי הנילוס

שלושת אלפי שנים הייתה ההיסטוריה של העם העברי שלובה בהיסטוריה של ארץ מצרים. לכאן נדד אברהם, לכאן ירדו יעקב ובניו, ולכאן שבו שוב ושוב בני ישראל במהלך נדודיהם, ירדו מצריימה ועלו ממנה. עתה, בימים אלה ממש, שרה הקהילה היהודית במצרים את שירת הברבור - והקהילה הקטנה והגוססת הולכת ונעלמת.

כיום, בלב מהומת מצרים הלכו לאיבוד קולותיהם של יהודי קהיר - ולא בכדי. כי כיום לא נותר ולו יהודי מקומי אחד לרפואה ברחבי העיר בת מיליוני התושבים. כל מה שנותר מקהילת יהודי קהיר, קהילה מהעתיקות בעולם, היא חבורה קטנה של נשים קשישות, הנשואות ברובן למוסלמים.

שנים ארוכות שהקהילה הונהגה בידי אשת הברזל של הקהילה, הגברת כרמן ויינשטיין, אשת עסקים קשישה, אשר נלחמה לשימור הקהילה ונכסיה וניהלה את ענייניה ביד ברזל, עד שהלכה לעולמה. כיום עומדת בראש הקהילה עוד אחת מאחרונות יהודיות קהיר.

רגע לפני שירד המסך על אלפי שנות יהדות הנילוס - 'בחדרי חרדים' מזמין את הגולשים לסיור בשישה אתרים לאורך הנילוס ולאורך ההיסטוריה של בני ישראל במצרים.

1. גן העדן של גושן

מהרגע שאתה חוצה את מדבר סיני ועובר את תעלת סואץ, משתנה הנוף הצהוב של המדבר פתאום לארץ של ירוק בהיר ועז.

שם עמקי מצרים ושדות נרחבים, עצי דקל גבוהים ופרדסים נושאי פרי. והארץ יאורים-יאורים ותעלות מים וצמחי סוף וגומא צפופים לגדותיהם ולהקות ציפורים נישאות מעליהם וברווזים דואים שם, ואנפות וחסידות ובזים. השמים הכחולים שוקקים חיים. והאדמה גם היא רוחשת ומוכתמת באדום של פלחים כפופים בשדות, בבקר שרועה באחו, והולכי דרך נושאים את פרי שדותיהם.

זו ארץ גושן, בדלתה של הנילוס, אליה ירדו אבותינו, והשתקעו בה בטוב הארץ. ליבה של הארץ היא צוען - עליה אמרו חכמינו: אין לך מעולה בכל הארצות מארץ מצרים ואין לך מעולה בכל ארץ מצרים יותר מצוען.

עד היום שוכנת העיר צוען חרבה למחצה ליד כפר קטן וחרב למחצה. כאן גם התגלו שרידי העיר רעמסס ופיתום אותן בנו אבותינו. ערים של לבנים וחימר יבש שנותרו קבורות באדמה שלושת אלפי שנה.

2. היו ימים באלכסנדריה

על חוף הים התיכון יושבת העיר אלכסנדריה, אותה ייסד אלכסנדר הגדול. היו ימים והיא הייתה העיר היהודית הגדולה בתבל. היו ימים והיא שיכנה בתוכה את בית הכנסת הגדול ביותר בעולם.

עד לפני חמישים שנה הייתה עדיין קהילה יהודית גדולה בעיר, ופעלו בה ששה-עשר בתי כנסת עבור כארבעים אלף יהודים. כיום נותר בעצם בית כנסת אחד - בית כנסת 'אליהו הנביא', שהיה גם המרכז הקהילתי של יהודי העיר.

מתחם הקהילה שמור על-ידי אבטחה כבדה, ומאחורי שערים שחורים גדולים ניצב בית הכנסת, עם גרמי מדרגות השיש המובילים אליו. לידו בניין משרדי הקהילה, לשכת בית הדין הרבני של אלכסנדריה, בניין בית הספר היהודי, וחצר גדולה.

כולם ממתינים לקהל שיבוא בשעריו, אבל כשאני נכנסתי אליו - הייתי המבקר היחיד באותו יום. בעצם, כפי שהתברר לי, המבקר היחיד באותו חודש. יש מעט מאוד יהודים באלכסנדריה. נשיא הקהילה המיתולוגי של העיר היה רופא השיניים, ד"ר מקס סלאמה, שנפטר לאחרונה ואת מקומו ממלא היהודי הצעיר ביותר במצרים - ויקטור באלאסיאנו, בן השבעים.

הוא אחראי על המבנה ובעבר התעקש לקיים כאן מניין ביום כיפור בעזרת מבקרים מחו"ל. השנה, כפי הנראה, אין סיכויים גם לכך.

גם ביום הכיפורים בניין הקהילה, שהייתה פעם הגדולה בתבל, ישאר שומם.

3. קרב ירושה בתל היהודים

נהר מצרים הזורם לאורך המדבר נראה כמו זרוע ארוכה הנפרשת בסופה לאצבעות. כך זורם הנילוס צר וארוך עד שהוא מתפשט לרוחב הדלתה. בשורש כף היד, במקום בו מתחיל הנילוס להתרחב, עומד לו תל גבוה הנושא שם מעורר תהייה: תל היהודים.

מה עושים פה היהודים על התל?

ובכן, סיפורים על קרבות ירושה בין בנים אינם דבר חדש, כבר היו דברים מעולם שאב גדול שהלך לעולמו והותיר אחריו שני אחים ניצים על השטעלע. במקרה הזה מדובר בשמעון הצדיק משיירי אנשי כנסת הגדולה וכהן גדול, שלאחר מותו נאבקו שני בניו - חוניו ושמעי - על מי שימשיך אחריו ככהן גדול. בסופו של דבר זכה שמעי בכהונה, וחוניו נמלט למצרים והקים מקדש ומזבח כאן על התל.

במשך מאות שנים, כל תקופת בית שני, פעל מקדש חוניו. עד שנסגרו שעריו לאחר חורבן ירושלים. גורלו של המקדש טבע בתהום הנשיה, אך השם על התל נותר לזכרון: תל היהודים.

לפני כמאה שנה התגלו חורבות המקדש. כשאנו מטפסים למעלה ומביטים דרומה אנו יכולים לראות מרחוק את מגדליה הגבוהים של קהיר, את צריחיה ומסגדיה.

4. הרמב"ם בשוק קהיר

קהיר היא העיר הגדולה ביותר במצרים. בעצם, במזרח התיכון כולו. יותר מ-17 מיליון איש גרים בשיטחה. במרכזה כיכר תחריר המפורסמת - כיכר ענקית שלוקח לפחות עשרים דקות לחצות אותה, מצד לצד. הכיכר הפכה למרכז ההפגנות של הצעירים המצרים.

לא הרחק מהכיכר עומד לו בית הכנסת הגדול והמודרני של מצרים 'שערי השמים', מוקף כוחות צבא כבדים. לא ברור בימים אלה על מה הם אמורים להגן. נפש חיה לא דורכת במקום. תומכי האחים המוסלמים מעדיפים להתרכז בצילן של מסגדים, ובאזור הישן של קהיר ושווקיה. שם, בלב השוק, שכנה 'חארת אל יהוד' - שכונת היהודים, אשר שלטו על מרבית דוכני השוק הסואן.

עד היום פזורים בין דוכני השוק שורה של בתי כנסת יהודים, שוממים וחרבים. המפורסמים שבהם - בית הכנסת של הרב חיים כפוסי ובית כנסת הרמב"ם, שעבר שיפוץ לא מזמן בתקווה שיבואו תיירים לבקרו.

אך מי יסכן את נפשו בשביל להציץ בבית הכנסת בו התפלל הרמב"ם? היהדות גוססת. התיירות? מתה.

5. תיבת משה בפוסטאט

פוּסְטָאט הייתה העיר החשובה ביותר במצרים משך כ-450 שנה, מאז הכיבוש הערבי של המדינה והיא הייתה הגרעין ממנה קמה לבסוף קהיר הסמוכה.

הקהילה היהודית במקום שגשגה כמעט מיום הקמת העיר, וברחוב המרכזי - רחוב אל-מצאצה – של העיר התגורר הרמב"ם, ששימש כרופא בחצרו של שליט מצרים, ונסע כל יום מכאן לקהיר, מקום מושבו של השליט.

בית כנסת של העיר, בן-עזרא, הוא אחד העתיקים והמרתקים ביותר, ובו נמצאה 'הגניזה הקהירית' המפורסמת. בית הכנסת מוזהב, מעוטר ומופלא, ומאחורי הבימה מצבת שיש עליה רשום באותיות זהב: "כאן מקום תיבת משה רבינו". זו אכן הייתה המסורת של יהודי קהיר, שכאן הונח משה רבנו בין קני הסוף.

העיר שוכנת על הגדה המזרחית של הנילוס. ממול, ממערב לנילוס, הקימו המצרים את הפרמידות וסיתתו את הספינקס שישמור עליהם.

מראה הפירמידות מדהים את הנפש, כמו הרי ענק שסותתו ביד ענקים למשולש מדויק שהיום מתנשא גבוה ומשקיף על העיר.

6. חיילים יהודים באי הפילים

דרך ארוכה, ארוכה מאוד, יש לעשות על הנילוס, עד לעיר אסואן שבדרום מצרים. העיר הייתה שנים ארוכות עיר גבול בין מצריים לכוש, ולאפריקה הפנימית, היום היא גבולה של מצרים המודרנית וממנה והלאה מעוזם של האחים המוסלמים. בעבר היה המקום רווי תיירות והיום הוא שומם לגמרי.

מול העיר, בלב הנילוס, שוכן אי הפילים, או בשמו העתיק 'יב'. מה ליהודים ולאי הנידח שעל הגבול הקדום?

ובכן, היו ימים בשלהי בית ראשון, ויהודים נחשבו ללוחמים מוכשרים ועזי נפש, והשלטון המצרי שכר חיילים יהודים להתיישב באי ולקיים שם מושבה צבאית.

מושבת שכירי החרב התקיימה בסוף תקופת בית ראשון ובתקופת ממלכת פרס מאות שנים, ואף הקימו להם מקדש שמזבחו מופנה לירושלים. במקדש הקפידו בעיקר מאוד לשחוט את הפסח, עד שהמצרים המקומיים זעמו על כך והחריבו את המקדש היהודי.

דבר לא נותר מהקהילה היהודית, אך במוזיאון שבמקום מוצגים פפירוסים ומגילות קלף עם מכתבים ותעודות כתובים בארמית, ובהם היהודים מספרים על חייהם מאותם הימים.

מגילות קלף ופפירוסים. זה כל מה שנותר להזכיר שפעם חיו כאן יהודים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!