80 שנה לרצח יהודי ורשה: הגיבורים וחסידי אומות העולם

החיים היו גיהנום עבור היהודים בבירת פולין, ורשה, לפני 80 שנה. מאז פלישת גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939, הם היו נתונים לרדיפה מתמדת של הכובשים, ומנובמבר 1940 ואילך הם היו מוגבלים בגטו ורשה בצפון מערב העיר. עד 450,000 גברים, נשים וילדים חיו דחוסים מאחורי החומות הגבוהות של הגטו. כ-100,000 בני אדם מתו מרעב או ממחלות, או נהרגו בהוצאות להורג שונות.

יציאה מהמחוז החתום ללא רשות הייתה עונש מוות, וכך גם מתן כל סוג של עזרה חיצונית לתושבי הגטו. השומרים היו יורים בילדים קטנים שהבריחו מזון או פחם. גופות כחושות שמונחות לצד הדרך הפכו לחלק מחיי היומיום.

כמעט שליש מאוכלוסיית הבירה הפולנית הייתה מורכבת מיהודים לפני מלחמת העולם השנייה. הם היו חלק בלתי נפרד מהעיר במשך מאות שנים. ב-22 ביולי 1942 החל המפנה.

ביום זה, אדם צ'רניאקוב, מהנדס ופוליטיקאי מקומי, שהנאצים אילצו להיות ראש המועצה היהודית של גטו ורשה, כתב ביומנו את הדברים הבאים: "בשעה 10 הופיע שטורמבאנפיהרר, נאמר לנו שכל היהודים, ללא הבדל מין וגיל - למעט חריגים מסוימים - אמורים להיות מגורשים למזרח". מדי יום הייתה אמור היה צ'רניאקוב להכין 6,000 איש מהגטו לגירוש. האס אס הגדיל מאוחר יותר את היעד היומי הזה ל-10,000.

ב-23 ביולי כתב צ'רניאקוב מכתב פרידה לאשתו: "הם דורשים ממני להרוג את ילדי עמי במו ידי. אין לי מה לעשות מלבד למות". הוא סיים את חייו עם קפסולת ציאניד - אבל מותו לא עשה דבר כדי לעצור את ההשמדה.

הנאצים ביצעו את הגירושים באכזריות, כדי לקטוע כל ניסיון התנגדות. כל בית היה מוקף, יושביו הוכו כשהם גורשו החוצה לחצר, ולאחר מכן נלקחו אל מה שנקרא האומשלאגפלאץ "נקודת איסוף" בתחנה.

אנשים נלקחו למחנה ההשמדה טרבלינקה במשאיות בקר. לאחר מסע ארוך ואומלל, הם הגיעו בדרך כלל רק כדי להיהרג בתאי הגזים באותו יום. הגרמנים הסוו את המבצע שלהם, "גרוסאקציה" ורשה, כ"יישוב מחדש במזרח", אך עד מהרה הבינו רבים שהם נשלחים אל מותם.

בתחילת אוגוסט הגיע לנקודת האיסוף יאנוש קורצ'אק, רופא יהודי, מורה ומנהל בית יתומים, יחד עם הילדים שבטיפולו. הייתה לו הזדמנות לברוח מהגטו, אך סירב לנטוש את הילדים שהופקדו בידיו. כדי להפיג את חששותיהם, הוא אמר להם שהם יוצאים ל"טיול בכפר" - והלך איתם לתא הגזים, כמו גם סטפניה וילצ'ינסקה, מורה יהודיה שעזרה בבית היתומים.

עדינה בלאדי-שוויגר, אחות פולניה חסידת אומות העולם שעזרה רבות לילדים היהודיים בחרה בדרך אחרת, כשהגרמנים החלו לחסל את בית החולים, לירות בחולים ולזרוק אותם מן החלונות, היא ואחת האחיות השקו במורפיום את הילדים המעטים שעוד נותרו בחיים, כדי לחסוך מהם את הסבל שבמוות, היא נתנה לכמה מהמטופלים הצעירים שלה מורפיום, והרגה אותם לפני שהספיקו ליפול לידי הנאצים.

לפי מקורות גרמניים, יותר מ-250,000 יהודים גורשו לטרבלינקה תוך חודשיים בלבד, מקורות יהודיים אומרים שהמספר היה קרוב יותר ל-300,000. כמה אלפי אנשים שהיו זקנים מדי או חולים מכדי לנסוע נלקחו לבית הקברות היהודי של ורשה ונורו שם למוות.

כ-35,000 יהודים נותרו בחיים, ונשלחו לעבוד במפעלים. בין 20,000 ל-25,000 בני אדם נמלטו מגירוש, והמשיכו לחיות באופן לא חוקי במה שנותר מהגטו. באפריל 1943 נקבעו הגירוש של הנשארים, מה שעורר את מרד גטו ורשה, שבו נהרגו 13,000 יהודים. אלה שנותרו נשלחו לטרבלינקה ולמחנות אחרים. כפי שכתב עד ראייה בזמנו: "ורשה היהודית חדלה מלהתקיים". הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה נמחקה.

רצח יהודי ורשה היה רק חלק מהתוכנית הגדולה, בשם הקוד "מבצע ריינהרדט", להשמדת כל היהודים בפולין הכבושה. כבר ב-13 באוקטובר 1941 הנחה היינריך הימלר את אודילו גלובוקניק, ראש האס אס והמשטרה באזור לובלין, לרצוח את היהודים באזור שליטתו, בדרום פולין הכבושה. גלובוקניק החל מיד לבנות את הראשון מבין כמה מחנות ההשמדה - בלז'ץ. מאוחר יותר, נבנו שניים נוספים - סוביבור וטרבלינקה - שם מתו הקורבנות בגז מיד עם הגעתם. משנת 1943 ואילך שימש מיידנק ליד לובלין גם כמחנה השמדה.

ההרג נמשך עד נובמבר 1943, אז פורקו מחנות אלו והוסוו, והאסירים האחרונים שנותרו נורו. חוקר השואה סטפן להנשטדט מעריך כי המספר הכולל של קורבנות מבצע ריינהרדט היה לפחות 1.8 מיליון, אולי אפילו שני מיליון. ההשמדה הנאצית של יהודי אירופה, שלימים נודעה בשם השואה, נמשכה עד 1945. בסך הכל נהרגו שישה מיליון יהודים.

רק כ-150 אנשים בסך הכל שרדו את בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה, במשך שנים רבות, מחנות ההשמדה הללו כמעט נשכחו, המחנה באושוויץ-בירקנאו הפך לסמל העיקרי של השואה. רק בהדרגה חזרו אתרי מבצע ריינהרדט לתודעה, אך רק ב-1988 הוקמה אנדרטה ב"אומשלגפלאץ" לשעבר שבה נאספו יהודי ורשה לצורך גירוש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!