133 שנים להולדתו האדמו"ר מפיאסצנה הי"ד

האדמו"ר מפיאסצנה נולד כקלונימוס קלמיש שפירא בי"ד תמוז תרמ"ט, 1889 בעיירה גרודזיסק מזובייצקי הפולנית, נצר למשפחה חסידית מיוחסת. כשהיה בן שלוש התייתם מאביו האדמו"ר, ובשנת 1909 – כשמלאו לו עשרים הוכתר כאדמו"ר פיאסצנה, וכעבור ארבע שנים התמנה אף כרב העיירה. בתפקיד זה עשה גדולות, כיהן במהלך שתי מלחמות העולם והטביע את חותמו כאחד הרבנים החסידיים החשובים בתקופה זו, על אף גילו הצעיר.

חסידיו שהתאספו סביבו מתארים את היחס החם שרחש להם, ויש המייחסים זאת לעובדה שהוא עצמו גדל ללא אבא, ולכן רצה לשמש כעין אב לתלמידיו. מכתבים מתקופה זו מעידים על התעניינותו של האדמו"ר גם בבריאותם של חסידיו, במצב ביתם ובהיבטים פיזיים שונים של חייהם. כך למשל רבים פנו אליו במהלך שנות כהונתו והציגו בפניו מצוקות רפואיות וממכתבים שנותרו ניתן לראות כי האדמו"ר מפיאסצנה הפנה אותם לרופא, ובאותיות לטיניות אף כתב את שם התרופה הדרושה.

אך בייחוד נזכר האדמו"ר מפיאסצנה בשל משנתו החינוכית החשובה והמשפיעה: בשנת 1932 חיבר את הקונטרס "חובת התלמידים" בו הוא הסביר את חובתו של הנער-התלמיד כלפי העם היהודי ואת חשיבותו הרבה לקיומו. זהו ספר רב ערך בשל העובדה שהוא פונה לנער עצמו ומכשיר אותו לקראת עתידו. בפתחו כתב האדמו"ר מפיאסצנה: "אשריך נער ישראל ואשרי חלקך, את התורה אור ד' ללמוד זכית, ולהיות בן שעשועו בן רחומו, עלית. מלאכי עליון יקנאוך אף יקירוך. ושרפי אל עליך יתמהו ואותך יכבדו. השמים וצבאם הארץ ומלואה עליך ישמחו ולפניך יכנעו. וזה אל זה שואלים, מי הוא הנער אשר עמודי אש קודש מפיו מתבערים, ואדון עולמים רם על כל רמים בפני המון צבאיו ורבבות קדושיו, בו מתפאר ואתו שמח".

האדמו"ר והכד בו נמצאו כתביו וחובת התלמידים: צילום מתוך ויקיפדיה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת גרמניה הנאצית לפולין בשנת 1939, חווה האדמו"ר אובדן אישי קשה מנשוא: בנו היחיד, רבי אלימלך, נהרג מהפצצות על ורשה, אמו מתה עליו ואף כלתו ואם כלתו. האדמו"ר הבין שאם ייפול למרה שחורה בעקבות הרעות שבאו עליו, לא רק שיחרוץ את גורלו לכליה, אלא אף את גורלם של חסידיו הרבים. הוא הדחיק את הקושי שלו לטובת קהילתו, והמשיך להנהיג אותה, לייעץ לחסידיו ולעמוד לצידם בזמן שעולמם נחרב.

מתוקף מעמדו וחשיבותו הוצעו לאדמו"ר הצעות שונות להצלתו והברחתו ארצה. אחת העדויות מתארת עד כמה מעשיות ומיידיות היו ההצעות האלו, ולפיה כבר היו מוכנות שתי מכוניות לקבלת האדמו"ר ולהברחתו. האדמו"ר סירב לעזוב את אנשיו והשיב בשלילה לכל אחת מן הצעות ההברחה שקיבל, ואמר: "אינני מפקיר את החזית, אינני יכול לעזוב את חסידי בזמן כה קשה".

לאחר כינוס היהודים לגטו ורשה עבד האדמו"ר בייצור נעליים לנאצים, ובו בזמן דרש את דרשותיו לחסידיו שהתקבצו סביבו גם בשעת עבודתו. בשיחות הוא חיזק את רוחם של חסידיו, מה שהיה דבר קריטי מאין כמוהו בשעתה הקשה ביותר שלהם, ושל האנושות כולה.

שיחותיו נאספו ותועדו בידי אחד מחסידיו, והלה העביר אותן לאדמו"ר. האדמו"ר רצה לשמר את שיחותיו וחידושיו לדורות הבאים, ובמידה רבה ידע כי לא ישרוד עוד כדי להעביר את דברי החיזוק הללו בעצמו (הזמנים היו זמני השילוחים למחנה ההשמדה טרבלינקה). באותם ימים פעל בגטו וורשה הארכיון המחתרתי "עונג שבת", שמנהיגו היה ההיסטוריון היהודי עמנואל רנגלבלום. בארכיון עצמו נכתב כך:

"הכל צריך להיות מתועד בלי להשמיט עובדה אחת. וכשיגיע הזמן – והוא יגיע – יקרא וידע העולם מה עשו הרוצחים". חשיבותו ההיסטורית והרוחנית של ארכיון זה עצומה. הוא משמש כתיעוד נדיר של היום-יום היהודי בגטו ורשה, וקיומו נחוץ מאד לביסוס זיכרון השואה. האדמו"ר מפיאסצנה העביר את דרשותיו לידי רנגלבלום ואנשיו, והם הטמינום בכדי חלב, במטרה שיימצאו לאחר המלחמה.

שנים ספורות לאחר המלחמה נמצאו בחורבות ורשה כדי החלב ובתוכם דרשותיו של האדמו"ר. חסידי פיאסצנה הוציאו את הדרשות לאור ב-1960, בספר בשם "אש קודש", שמרגש עד היום את הלומדים בו. האדמו"ר מפיאסצנה, נרצח במחנה עבודה באזור לובלין בשנת 1943. הוא השאיר את חותמו בהיסטוריה היהודית ודרכו היא נר לרגלי רבים עד היום

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!