משחק הכיסאות • פקחו עיניים ותעמדו על הרגליים

צהריים קייצי חם. אני מתנהל באיטיות לתחנת האוטובוס הקרובה. אגלי זיעה ניגרים. דרך שלוקחת לי בימים כתיקונם שלוש דקות בהליכה מהירה, ושבע דקות בהליכה איטית בקירוב, נוטלת ממני כעת רבע שעה לפחות של צעדים מדדים, עקב בצד אגודל.

נו טוב, ברוך השם. לא מתלוננים. בפרט כשהגורם להתארכות הצעידה הוא מצב טרום לידה של רעייתי בשעה טובה. ההליכה כבר קשה עליה. אנחנו פוסעים לאיטנו, נעצרים מדי פעם לאתנחתא קלה. סוף-סוף הגענו אל מבנה התחנה.

המיקום: פאתי בני ברק. תוכלו לבחור איזה רחוב שתרצו, כי הסיטואציה המתרקמת כאן חזרה על עצמה אינספור פעמים. צבעו האפרפר של הספסל לא נראה, מפאת הצפיפות של היושבים עליו. ילדי חמד מסולסלי פיאות, נערות סמינר עסוקות בלהג בלתי פוסק, או ארבעימניקים למיניהם שגוון הכסף כבר מתחיל לבצבץ בזקנם.

מקום בשביל רעייתי – אין בנמצא. אנחנו נכנסים לתוך התחנה, היא נשענת באפיסת כוחות על הדופן השקופה. ואני ממתין בהבנה כי בשניות הקרובות מישהו יקום ויציע לה את מקומו.

כלום. שום בקשה שכזו לא נרשמת באזור. הנוכחים תולים בנו עינים עגולות וממשיכים בשלהם.

אני מנסה לרמוז. בכל זאת, לא נעים לבקש במפגיע ממישהו לפנות את מושבו לטובת אשתי. אז אני שואל אותה בטון לא שקט: יש לך כוח לעמוד? איך את מרגישה? והיא עונה חלושות שממש אין לה כוח. והיא עייפה מאוד.

אפס. גם חילופי הדברים שבינינו לא משפיעים. לא נותר לי אלא לבקש בבירור מהיושבים בתחנה, אם יש את נפשו של מי מהם לטרוח ולעמוד, כדי שאוכל להקל במעט על רעייתי והיא תשב במקומו. בקשתי נענתה. סוף סוף מישהו הבין את אשר היה עליו לעשות מעצמו, מיהר להתייצב על עומדו ואשתי מצאה לה מעט מנוחה. לא הרבה. כי תיכף נשמעה נהמת האוטובוס המתקרב והיה עלינו לקום ולעלות בשעריו.

בתוך האוטובוס הבני ברקי, חזרה על עצמה אותה מעשיה. אנחנו מתקדמים לאיטנו בין מושבים עמוסים, עגלות לרוב, ילדים שתופסים בנוחות כסאות שלמים, ילדות קטנות או גדולות יותר, תושבי בניב רק ממלאים לעייפה את התחבורה הציבורית, אולם אף אחד מהם לא מעלה על קצה דעתו, שמא ראוי לו להעניק זכות קדימה לאישה במצב מיוחד. הלכנו והתקדמנו בתוך לתוככי האוטובוס, כשאשתי משתדלת להחזיק בעמודים שלא תיפול חלילה. לבסוף הבחינה בה אחת הנוסעות ומיהרה להציע לה את מקומה.

"בואי, את חייבת לשבת"

מדי יום רעייתי ואני מעבירים בנאמנות את כרטיס הרב קו על קווי התחבורה הציבורית המובילים אותנו למקומות עבודתנו מחוצה לעיר הקודש והחסידות. מיד כשיוצאים מגבולות בני ברק, הנוף האנושי משתנה באוטובוס פנימה. מייצגי המגזר החרדי הולכים ומתמעטים, ואת הכסאות ממלאים תושבי הערים החילוניות שהאוטובוס חולף בתחום מושבם.

צר לי לקבוע עובדות אלה בקול, אולם לא נתקלנו אף בפעם אחת בודדת, בה נאלצה רעייתי לנסוע בעמידה במקומות אלה.

מיד כשעלתה על האוטובוס, עוד טרם שילמה לנהג את דמי הנסיעה, כבר נמצא בקביעות נוסע או נוסעת שמיהרו לפנות את מקום מושבם ולהציעו בעבורה. לעיתים אף היו אלה אנשים בגיל העמידה.

"בואי, את חייבת לשבת", היו מסבירים ברורות ומסרבים להתיישב בשנית עד אשר תשב אשתי בנוחות.

באם נאלצה היא לחלק את זמן הנסיעה חזור לשני אוטובוסים, הרי שהדרך הייתה אורכת כך. בחזור מן העבודה, היה מתפנה לה מקום מיידי בתחנת האוטובוס, ולאחר מכן באוטובוס עצמו. וכאשר ירדה בתחנה בכניסה לבני ברק, הרי שברוב הפעמים היה עליה לעמוד בשמש הקופחת עד אשר יגיע האוטובוס, וגם שם לפלס דרכה בקושי רב עד למציאת מקום פנוי, אם בכלל.

"נו, מה אפשר לעשות?"

ובכן, אינני מבקש להכליל. אין בי כל רצון או טעם לתייג את הציבור שלנו או לשים תווית בלתי מחמיאה. אבל העובדות מדברות בעד עצמן. במגזר החרדי שורר חוסר מודעות עצום בנושא זה. המוני אנשים, נשים וטף, לא הודרכו מעולם, כך נראה, לקום בפני אישה הרה ולהציע לה מקום לשבת.

כשרעייתי התלונננה בפני חברותיה אודות התופעה, פטרו אותה כולן באותה התשובה: "נו, מה אפשר לעשות? הרי במגזר החרדי תופעת הילודה מוכרת ורווחת. איש אינו מתרגש כאשר מתקרבת אישה לפני לידה. הרי במשפחתו, ובסביבת מכריו, לפחות עוד חמש- שש נשים נמצאות במצב דומה. אז הנה עוד אחת. הכל ברור, מוכר וידוע. זו כבר לא אישה במצב מיוחד אלא רגיל. מי זוכר שיש לקום בכלל...

ואילו במגזר הכללי, כאשר משפחות רבות מונות אבא-אמא-ילד- כלב, הרי שאישה הרה העולה לאוטובוס מעוררת התרגשות והערכה רבה. מיד יקומו ויתנו לה מקום לשבת. יתנו כבוד. זהו
איפוא הגורם להבדלים שבין המגזרים."

צר לי, אך אינני מוכן לקבל סברה זו. הרי גם תוחלת החיים הולכת וגדלה, וישישים רבים ממלאים את האוטובוסים בחוצות הערים החרדיות. נו אז מה, מפני ריבוי המאיישים את גיל העמידה, לא נכבד את שיבתם ולא נקום להם? התירוץ מגוחך למדי. עלוב למשמע אוזניים.

רבותי, הגיעה העת לפקוח עיניים ולעמוד על הרגליים. אם עד עתה לא נהגנו כך, אפשר וחובה לשנות. יש לשבר את אוזנם של ילדינו, כי יש לקום לאנשים מבוגרים ולנשים לפני לידה כאחד. דין קדימה לשני המצבים. ואם לא נחנך אותם להליכות נימוסין אלה מקטנות, הרי שגם בבגרותם לא ידעו ולא ילמדו לעשות כן. אני קורא לפתוח בקמפיין עידוד המודעות למגזר החרדי: קמים מיד – לאישה במצב מיוחד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!