המהפך של מנהיג 'המתמידים': חרטה או טקטיקה?

חרטה או טקטיקה? נמלך בדעתו או מתאים את סגנונו על פי רוח השואל והבמה כמו היה מדובר במס שפתיים?

בשאלה זו התחבטו אנשי קהילת המתמידים וחסידי חב"ד, נוכח ראיון שהעניק הגאון רבי נתן יהודה לייב מינצברג, ראש קהילת המתמידים, לביטאון 'כפר חב"ד'.

הרב מינצברג נשאל, בין היתר, אודות משפטים וציטוטים רבים שיוחסו לו, בהם תקף את האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, את דרכו ואת משנתו - והשיב למראיין, כי רבים מתוך הדברים הוצאו מהקשרם, חלקם בדיות, ומקצתם כלל לא הובנו כהלכה. במילים פשוטות: 'לא אמרתי ומה שאמרתי שובש ולא יצא מפי בסגנון שהוצג'.

אבל מריפרף באחד הקבצים שיצאו מבית מדרשה של קהילת המתמידים - 'על התורה ועל התמורה', ניתן למצוא בראשיתו פרק המכונה 'במקום הקדמה', ובו דברים שאמר הגרי"ל בכינוס אברכים לפני שנים אחדות, במהלכם מתח ביקורת נוקבת ויצא בקצף רב על חסידות חב"ד ומנהיגה, האדמו"ר מלובאוויטש זצ"ל.

גם בארכיון קהילת המתמידים שמורות הקלטות רבות, מפי מנהיג הקהילה, בהן הוא נשמע מצליף בשבט חובלים, על כל הקדוש והיקר לחסידות חב"ד ומורה דרכה.

אז מה קרה פתאום, שהגרי"ל שינה עורו וטעמו וריכך את עמדתו הנוקשה, עד כדי טענה ש'הדברים הוצאו מהקשרם ואינם נכונים'? האם הוא שינה את דעתו ובאמת ניחם על השקפתו הישנה או שמא הוא מזגזג על פי הרוח הנושבת באותה עת?

'בחדרי חרדים' פנה לגרי"ל וביקש את תגובתו לדילמה. הגרי"ל סרב להתייחס לתוכן הדברים והשיב לאקונית:

"מה שאמרתי בעבר, נשאר נחלת העבר. היום המצב שונה".

• מה זאת אומרת: אדם אובייקטיבי הצופה מהצד בשני המאמרים, רוצה לדעת מהי ההשקפה הנכונה, שבה דוגל ראש הישיבה - הראשונה או האחרונה?

"זו לא גמרא שיש להבין אותה. אינני אחראי למחשבותיו של איש. העתים השתנו. גם התכנים השתנו. יש השקפה התקפה לזמן מסוים ואחר היא משתנה על פי רוח הזמן והנסיבות. אין בכך סתירה".

מחק את ההיסטוריה?

בקרב 'קהילת המתמידים' התקבלו הדברים שנאמרו בראיון לביטאון 'כפר חב"ד', בתדהמה ובהפתעה מוחלטת, אחד הבכירים בקהילה טוען, כי קשה לקבל את העובדה שרבם מחק את כל ההיסטוריה, שינה פאזה והחליט לאמץ אל חיקו את חב"ד.

• אז איך בכל זאת מסבירים זאת את הפארסה הזו?

"האם כאשר הגרי"ח זוננפלד זצ"ל יצא נגד משנתו של הגראי"ה קוק ז"ל, זה אומר שהוא ביטל את ישותו? בוודאי שלא. אי-אפשר להפחית כמלוא נימה משגב אישיותו. עובדה, שהם שתפו פעולה בנושאים שונים שעל הפרק וגם יצאו למסע הרבנים, כתף אל כתף. עם זאת, הגרי"ח סבר, כי הוא טועה בהשקפה בכל הכרוך ביחס לציונות.

"גם הגרא"מ שך זצ"ל שחלק בשעתו על האדמו"ר, לא זלזל חלילה בגדולתו, הוא מעולם לא פקפק כי האדמו"ר גדול בתורה ובעבודת ה', הוא גם לא יכול היה לבטל את מפעלי השליחות האדירים בכל קצוות תבל, וכי אין ספק שכוונתו הייתה לשם שמים. אבל הגרא"מ ראה זאת בפרספקטיבה אחרת וסבר שדרכה של חב"ד בתחומים מסוימים, לא עולה בקנה אחד עם השקפת עולמו (של הגרא"מ) ולכן תקף אותה.

"גם הגרי"ל מעולם לא גימד חלילה את דמותו של האדמו"ר. אבל בהחלט הייתה לו ביקורת על הנהגות ותופעות שפשו בחסידות ואשר חלקן זכו לגושפנקא, על פי החסידים, מפי האדמו"ר. רובן בעידודו ומקצתן, על ידי הסכמה שבשתיקה ולכך התייחס בדרשותיו החוצבות".

גורמים אחרים ב'מתמידים' טוענים, כי מי שמכיר את מנהיג הקהילה, יודע כי הוא ניחן במזג רך ושופע טוב לב, ולעתים הוא מוכן להשמיע, את מה שהאדם שמולו רוצה לשמוע. במקרה דנן, כך לדבריהם, לא מצא כל דופי או מניעה להתראיין, וכדי שלא לפגוע באיש ובבימה, השמיע את הדברים הערבים לאוזנו של איש שיחו, אך זו איננה בהכרח דעתו.

מ'ישיבת ערב' לקהילה

מי היא קהילת המתמידים, מה גדולה והיקפה ומהו משקלו ומעמדו של הגרי"ל מינצברג בהנהגת הקהילה?

מבדיקה שערך 'בחדרי חרדים' עולה, כי הקהילה, הידועה גם בשמה 'קהל עדת ירושלים', מונה כ-800 משפחות, המתגוררות בירושלים, ביתר עלית, בית שמש ומודיעין עילית - ובקרוב גם ב'הר יונה' שבנצרת עלית. לרשותם כתריסר בתי כנסת, מספר ישיבות קטנות וגדולות וגם תלמוד תורה (בבית שמש, בשם 'צאן קדשים').

תחילת דרכה של 'ישיבת המתמידים' בשנת תש"ח. באותה תקופה, הסדרים בישיבות השונות הסתיימו לקראת הערב ורבים מהתלמידים הסתובבו בלילות באפס מעש. בנוסף, התרבה הנוער הנושר, שלא הצליח לעמוד בפני הפיתויים הציעה החילוניות, והם פזלו לעבר ההווי והתרבות הקלוקלת.

או-אז הוחלט על-ידי מספר עסקנים ירושלמים, לפתוח ישיבת ערב לתלמידי הישיבות. הוצעו להם טיולים ופרסים בתמורה לשעתיים של לימוד. הבחורים נענו לאתגר ומילאו את שערי בית הכנסת שבו התקיימו הלימודים.

חלפו שנים, חדשים תפסו את מקומם של הוותיקים, התלמידים בגרו אך עדיין שמרו על גיבוש חברתי. בשלב מסויים ביקש הגאון רבי אשר לוסטיגמן, מחשובי המשגיחים בבעלזא, שהיה חבר בהנהלת המתמידים, לפתוח בית כנסת עבור יוצאי ה'ישיבה'. דווקא הרב לייבל מינצברג, שכבר נמנה אז עם רבני הישיבה - התנגד. הוא טען שהמתמידים אינם 'קהילה' ולא 'חסידות' ואין להם צורך בבית כנסת סקטוריאלי. אבל איכשהו, בסוף התארגן מניין, ובית כנסת ראשון בבתי וורשה הפך להיות פעיל.

במרוצת הזמן, הלכה והתרחבה הקהילה עד שהוחלט למנות את ההגראי"ל לרב ומנהיג, בשל דמותו הדומיננטית, אישיותו המיוחדת, ידענותו המופלגת בתורה, ומשנתו הבהירה בענייני השעה.

גם כאשר נוסדו מספר בתי כנסת, המשיך הגרי"ל להתפלל בבתי הכנסת הסמוכים למקום מגוריו. רק כאשר עבר להתגורר ברחוב מנחת יצחק בירושלים, וכאשר הוקם מרכז הקהילה בסמוך לביתו, החל לקבוע תפילותיו במקום, בבחינת 'ההכרח לא יגונה'.

חקירת משטרה ופרישה

הגרי"ל נוהג בפשטות בכל הליכותיו. הוא איננו יושב בכותל המזרח, בשום אופן. הוא מסתפק בישיבה על הספסל הראשון שבו יושבים זקני העדה. גם בבתי הכנסת של הקהילה ברחבי הארץ, הוא שומר על מרחק מהמזרח ומתנזר מגינוני כבוד למיניהם. עד לאחרונה, גם נהג לנסוע באוטובוסים ולא ראה בכך פחיתות כבוד. כאשר חסידיו דחקו בו לנסוע במונית, טען ש"חבל על הכסף, אני מסתפק בנסיעה באוטובוס".

לפני שנתיים, התחוללה רעידת אדמה בקרב הקהילה, כאשר במשרדי הישיבה נתפסו על ידי המשטרה תעודות זהות שנחשדו כמזויפות. הסיפור, שעורר רעש תקשורתי, גרם לזעזוע בקהילה. חתנו של הגרי"ל, הרב מתתיהו הירשמן, שניהל את מוסדות הקהילה, עמד אז בעין הסערה והקולר נתלה בו.

הגרי"ל ביקש ממנו לפנות את מקומו, כדי להסיט מהם את הזרקורים, להשיב את השקט על כנו ולהחזיר את הישיבה לפסיה הראויים.

אולם הרב הירשמן ניסה להתנגד לכך. לאחר תקופה מסוימת, החליטה הנהלת הקהילה להזיז את הרב הירשמן ממקומו. המהלך הדרמטי הוביל למחלוקת קשה, שהפכה ליחסים קרירים ולבסוף גם יצרה נתק מוחלט בין הגרי"ל ומשפחת הירשמן. כאות מחאה על הדחתו, פרשו אז גם ראש הישיבה הגאון רבי חיים מן ההר ומספר ר"מים מהישיבה, שסברו כי הקהילה הייתה צריכה להעניק רוח גבית לרב הירשמן ולא להפנות לו עורף. בפרט שהוא היה זה, שתחת ניהולו ושרביטו שגשגה הקהילה והגיעה למעמדה המכונן. כיום מנהלים את הישיבה הגדולה, הרבנים חיים יוסף גפנר ואהרן תפילינסקי, ואילו את הישיבה הקטנה מנהל הרב יוחנן ערנטל.

בנוסף, פרשה קבוצה קטנה מהקהילה, המכנה עצמה 'תפארת ירושלים', בראשות רבי שלמה מינצברג. קהילה נוספת שפרשה מכנה עצמה 'אנשי ירושלים'. הקהילה גם ידעה עליות ומורדות ביחסיה עם 'העדה החרדית', כאשר נטען כי היא נהנית ממנעמי השלטון הציוני, ומקבלת מגרשים חינם מעירית ירושלים לטובת מוסדותיה. עד היום, היחסים עם 'העדה החרדית', מוגדרים כמעורבים.

כיום, מעמדו של הגרי"ל איתן ועל פיו יישק כל דבר בקהילה, אם כי מתנגדיו ניצלו את הראיון שהעניק כדי להפיץ פשקוולים בגנותו. הוא נוהג בעממיות, ואת הליכותיו מאפיינת הפשטות. הוא מדבר עם כל חבר בקהילה, תלמיד או אברך בגובה העיניים. אין שעות קבלת קהל ומי שמחפש אותו בטלפון, איננו צריך לעבור סוללת גבאים.

הוא זמין לכל, ותדיר מייעץ בנועם ובחן לכל שואליו.

שילוב תורת ליטא וחסידות

להגרי"ל מינצברג גם דרך ייחודית בהנחלת הש"ס והסברת התנ"ך. הוא נוהג למסור שיעורים לבחורים ולאברכים. השיעור לאברכים נמסר בכל ליל שישי והוא נסוב על חומש ורש"י, במסגרתו הוא גם מרצה את ה'דוקטרינה' שלו והשקפתו בנושאים שעל הפרק.

תפישת עולמה והקונספציה של הגרי"ל והמתמידים, משלבות בין תורת ליטא למשנת החסידות. מחד, הם צועדים על פי תורת הגר"א מווילנא, הגר"ח מוולוזין, שושלת בריסק וגדולי ליטא זצ"ל, ומאידך הגרי"ל מזכיר במשאותיו את תורת החסידות, בהם הבעל שם טוב, בעל ה'נועם אלימלך' מליזענסק, בעל ה'תניא', ה'קדושת לוי' מברדיטשוב, ה'פרי צדיק' (מאת הרה"ק רבי צדוק הכהן) מלובלין זצ"ל ועוד. יש כאן תמהיל ומיזוג, שזכויותיהם שמורות לו בלבד...

האידאולוגיה של הגרי"ל דוגלת בצורך של האדם ליהנות מהעולם שברא הקב"ה בדברים המותרים והראויים, לצד חיי הרוחניות. תורניות לצד פתיחות.

"ה' לא ברא תבל ומלואו כדי שנביט מהם מהצד", אומרים ב'מתמידים'.

את שיטתו הוא מבסס על מקורות בחז"ל, כמו למשל דברי הירושלמי הידוע הכותב כי 'עתיד אדם לתת את הדין על שראתה עינו מיני מגדים ולא אכל' וכיוצא בזה. סיגופים אינם נמצאים בלקסיקון של הגרי"ל. מותרות לא קיימות בקלאסיקה של 'המתמידים', שכן הכל, פחות יותר, בגדר המותר, כל עוד שזה אינו נוגד את התורה.

"האדם איננו צריך לצער את עצמו. השם יתברך איננו רע... הוא טוב והיטיב עם בריותיו ועלינו להוקיר לו טובה", נוהג הגרי"ל לומר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!