חסיד אומות העולם אוקראיני שנמלט מהכיבוש הרוסי הלך לעולמו
הלך לעולמו בגיל 94 אולכסנדר סלובדיאניק, חסיד אומות העולם, המוכר רשמית על ידי יד ושם. המנוח נמלט מהכיבוש הרוסי בעיר חרסון הכבושה. "לפני חודש ביקרתי אותו, הקהילה שלנו עזרה למשפחתו בדיור, ועכשיו הוא עזב אותנו פתאום, לבו לא עמד בייסורי הגלות"
- יענקי פרבר
- ה' תמוז התשפ"ב
אולכסנדר סלובדיאניק בן 94, חסיד אומות העולם המוכר על ידי יד ושם, הלך אתמול (ראשון) לעולמו. במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא ואביו הצילו ממוות ילד יהודי ואימו מציפורני הנאצים, כך כתב רבה הראשי של אוקראינה, הרב משה אסמן. לאחר המלחמה הוא הקים משפחה גדולה, אך הוא ומשפחתו נאלצו בתחילת המלחמה לברוח מביתם מפני הצבא הרוסי.
הרב משה אסמן כתב, כי "ממש לפני חודש ביקרתי אותו, הקהילה שלנו עזרה למשפחתו בדיור, ועכשיו הוא עזב אותנו פתאום, לבו לא עמד בייסורי הגלות". הרב אסמן אמר כי "לפני שעזב את חרסון, אלכסנדר קיבל הודעה ממשפחתו שלאחר ניצחון אוקראינה הוא ייקבר במולדתו באזור חרסון". בינתיים חרסון כבושה על ידי הרוסים, כך שלעת עתה הוא ייקבר בעיירה לובני שבמחוז פולטבה שם התגורר מאז המלחמה. כך פרסם בעמוד הפייסבוק שלו שמעון ברימן, עיתונאי ישראלי, היסטוריון, מומחה לאוקראינה.
על פי דיווחים בתקשורת האוקראינית, אולכסנדר עבר התמוטטות עצבים לאחר חודשים של מלחמה, התקפות רקטות על ערים אוקראיניות, בריחה מארטילריה וטנקים רוסיים, ומעבר מדירה לדירה.
הוא הלך לעולמו בשנתו. למרות שהוא לא נפגע מפגזים ורקטות של האויב, הלחץ של המלחמה והנסיעות גבו מחיר מבריאותו. קרובי משפחתו הם כעת פליטים חסרי בית ללא אמצעי קיום.
בתו וחתנו סיפרו כי לפני מותו הם הבטיחו לו שהם יקברו מחדש את גופתו בכפר הולדתו באזור חרסון, על גדות הנהר הדנייפר, מיד לאחר ניצחון אוקראינה ושחרור אזור חרסון מהפולשים. שם כבר קבורה אימו של אלכסנדר, מטריונה סלוביאניק, המוכרת גם כחסידת אומות העולם על ידי יד ושם, על כך שהצילה יהודים בשואה.
העיתונאי שמעון ברימן סיפר כי כשהיה נער יחד עם הוריו, הם הצילו את חייהם של דוד ודורה גרשנגורן. המשפחה האוקראינית החביאה כמה יהודים חסרי בית בביתם בברשד, שמונים שנה מאוחר יותר, הנער חסיד אומות העולם שכבר הפך לקשיש חסר בית, פנה ליהודים בבקשת עזרה.
הקשיש ומשפחתו בילו את החודש הראשון של הפלישה הרוסית לאוקראינה, שהחלה בסוף פברואר 2022, במרתף קר ללא מים, גז וחשמל. טנקים רוסיים נסעו ברחובות וירו לכל הכיוונים. אז כבר נהרסו 40 אחוז מהמבנים בכפר השלו שלו. היום, הרבה לתוך החודש הרביעי למלחמה, כמעט בלתי אפשרי לדמיין את רמת ההרס בכפר הזה.
בבריחה מהכפר שלו שנכבש על ידי רוסים, נאלץ אלכסנדר להשאיר מאחור כמעט את כל חפציו, אך הוא הצליח לקחת את תעודת הכבוד והמדליה שהונפק על ידי יד ושם.
ברימן כתב: איתרתי את משפחת בפולטבה, לשם הגיעו פליטי מלחמה, תיארתי את בעיותיהם להרב משה ראובן אסמן, רבה הראשי של אוקראינה, והוא יצא מיד לפגוש את חסידי אומות העולם ולהציע להם סיוע. הדירה ששכר עבורם הרב אסמן למשך חמישה חודשים הייתה מקום מגוריהם הזמני השלישי מאז בריחתם מהצבא הרוסי.
אולכסנדר אמר בימים האחרונים: "הם (היהודים), המסכנים, חוו כל כך הרבה סבל תחת הגרמנים. היום אנחנו חווים את אותם חיים כמו היהודים, מה שקורה באוקראינה עכשיו, אני מאוד מצטער בשביל האנשים, אני זועם על רוסיה המלחמה הזאת שגרועה יותר מהאחרת".
אביו, אולקסי סלובודיאניק, היה חבר בארגון חשאי ועבד במסעדה, שם ציתת לשיחות של הכובשים הנאצים, העביר מידע חשוב למחתרת והדפיס עלונים עם מידע חשוב, בשנת 1942 אולקסי הבחין בנער יהודי רעב שטיפס דרך התיל של המחנה בחיפוש אחר מזון. הילד הזה היה דוד גרשנגורן בן העשר.
אולקסי הביא את הילד לבית המרחץ, האכיל אותו במטבח המסעדה, ואז הביא אותו איתו הביתה. הוא סיפר לבנו, שהביא לו אח קטן ושעכשיו הם יחיו יחד. אולקסי ואשתו, מוטנה, עשו הכל כדי שגרשנגורן ירגיש בבית, ואולכנסנדר הילד לימד אותו אוקראינית.
הסלובודיאניקים, אב ובנו, הביאו בחשאי אוכל למחנה עבור אימו של דוד, ואחר כך עזרו לה לצאת מהמחנה לבושה בבגדי איכרים אוקראינים. במשך חודש היא גרה בחשאי בביתם של הסלובודיאניקים. בסופו של דבר, היא הובאה לקרוביה בכפר מרוחק.
אביו הצטרף לפרטיזנים, נפצע, ומת מפצעיו מאוחר יותר. למרות אובדנה הנורא, האמא מוטרנה המשיכה לטפל בדוד גרשנגורן כאילו היה בנה. במרץ 1944 שוחררו שטחים אלו, ולאחר מכן חזרו דוד ודורה גרשנגורן למולדובה.
כשאולכסנדר סלובודיאניק גדל, הוא עבד שנים רבות במכרות דונבאס. דוד גרשנגורן הצליח לאתר את מצילו רק ב-1975, כאשר הוא התיישב באזור חרסון. משפחותיהם הפכו לחברים קרובים והחלו לבקר אחד את השני. מאוחר יותר היגרו הגרשנגורנים לארה"ב.
ב-1993 הצליח דוד גרשנגורן לגרום ליד ושם להעניק את התואר חסידי אומות העולם למשפחת סלובודיאניק. דוד נפטר בניו יורק בגיל 90, ואימו, דורה, חיה בארה"ב עד מותה בגיל 106. התקשורת הטרנס-אטלנטית בין המשפחות האוקראיניות והיהודיות נמשכת עד היום בין הילדים והנכדים.
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות