הרב שאול יורוביץ' בדבר תורה לפרשת חקת

אחד הפרקים המפליאים ביותר בחיי משה רבנו הוא סיפור הכאת הסלע שבעקבותיו נאמר לו ולאהרן: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" וכדברי רש"י (ד"ה להקדישני) "שאילו דברתם אל הסלע והוציא, הייתי מקודש לעיני העדה".

עונש חמור זה המשתווה בחומרתו לעונשם של ישראל על חטא המרגלים, מעורר פליאה רבה מה הקשר בין הכאת הסלע לחוסר אמונה ולכניסה לארץ ישראל, מפרשים רבים עמדו על תמיהה זו וביארו אותה באופנים שונים.

במבט מעמיק יותר כל עיקר ציווי זה למשה "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע" הוא מעניין ויוצא דופן, שכאשר נתבונן בכל הניסים שנעשו לישראל על ידי משה רבנו מאז הופעתו לראשונה במצרים כשליח ה' לגאול אותם ועד סוף ארבעים שנות מסעם במדבר, נראה שכולן נעשו על ידי פעולה מעשית כלשהי ולא בדיבור כאשר הרוב הגדול נעשו בהכאה על ידי מטה משה, דיינו אם נזכיר את 'עשרת המכות' ו'קריעת ים סוף' שנצטווה משה להשתמש במטהו דווקא בכדי להביא את ישראל לאמונה ואכן על ידי זה 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. ניסים אחרים נעשו על ידי פעולה מסוג אחר כמו נחש הנחושת ומלחמת עמלק על ידי הרמת ידי משה, על כל פנים בכל זה אנו רואים באר היטב שדרכם של ישראל אל האמונה היה דווקא על ידי מטה משה, ואם כן השאלה העולה מאליה היא מה פשר ציווי זה לדבר אל הסלע דווקא.   

יתר על כן בשתי הפעמים הקודמות שישראל צמאו למים מתחילה בהיותם במרה ואחר כך ברפידים (פרשת בשלח), בשתיהן הנס התרחש על ידי מעשה, בפעם הראשונה ב'מרה' הורהו ה' עץ להשליך אל המים וימתקו המים, ובפעם השנייה ברפידים ההוראה האלוהית הייתה להכות את הסלע, וכאן השתנה הציווי לחלוטין, זה כמובן צריך ביאור.

כאשר נעמיק עוד נראה שלא רק הניסים שנעשו על ידו אלא כל מציאות משה רבנו הוא היפך מציאות הדיבור, שבגילוי הראשון בעומדו לפני ה' הוא אומר: 'לא איש דברים אנכי' וכן 'כי כבד פה וכבד לשון אנכי', ולאור זה הוא מקבל ב' מתנות א' את אהרן שיהיה נביאו, ב' 'ואת המטה הזה תקח בידך'. וכן הכתוב אומר "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", שלא דיבר בעצמו.

לעומת זה מהכניסה לארץ והלאה הכול משתנה, שכל הניסים שנעשו לישראל מאז כניסתם לארץ על ידי יהושע והבאים אחריו לא נעשו על ידי מעשה כלשהו אלא על ידי דיבור ותפילה, דיינו אם נתבונן בנפילת חומות יריחו ושמש בגבעון דום ואבני אלגביש וכו', שכולן נעשו על ידי תפלה ודיבור, והרי לא מצאנו אפילו שהיה לו ליהושע מטה.

מה שאנו למדים מכל זה הוא שיש שתי הנהגות ניסיות שונות האחת על ידי מעשה בבחינת משה רבנו, והשנייה על ידי דיבור מאז הכניסה לארץ ישראל.

ההבדל בין שתי הנהגות אלה נראה להסביר כך: 'דיבור' מבטא הנהגה נסתרת יותר שהקשר בין הדיבור לפעולה הניסית הנפעלת על ידה אינו ברור מאליו, וכפי שמתבאר במקומות רבים ש'דיבור' היא הנהגת ה'מלכות' (כך אנו אומרים ב'פתח אליהו' 'מלכות פה'). 'מעשה' לעומת זה מראה בבירור את הקשר בין הפעולה לנס שנעשה על ידו, ובכך הוא מבטא הנהגה גלויה יותר. (בנוסף ניתן לומר ש'מעשה' מראה על כוחו של הצדיק, שהרי הוא בפעולתו ממשיך את הנס, לעומת נסים הנעשים על ידי דיבור המבטאים את ההיפך שאין בכוח האדם כלום, וכל כוחו של האדם הוא לבקש ולהתחנן שהקב"ה ישמע את תפלתו).

כל עוד ישראל היו במדבר ההנהגה הייתה גלויה על ידי משה רבנו בבחינת 'פני חמה', וכפי שנראה שכל מאכלם ומשתם וכל דרכי הילוכם הכול היה בצורה ניסית למעלה מדרך הטבע, ולכן הכול היה נעשה על ידי המטה בבחינת גילוי כאמור.

'ארץ ישראל' לעומת זה מבטא הנהגה נסתרת יותר בבחינת 'פני לבנה', וכפי שרואים שבארץ ישראל הניסים הלכו ופחתו. 'ארץ ישראל' היא בחינת 'מלכות' כנודע שכל עבודתה היא גלוי אלוקות בתוך הצמצום דווקא, ולכן הניסים שנעשו להם בארץ ישראל היו על ידי דיבור ותפלה.

אם כן משה רבנו כעת מצוי בתפר זה בין שתי בחינות אלו – בין הגילוי לנסתר, ה' מצווה אותו לדבר אל הסלע, בכך יתברר שייכותו אף לבחינת ארץ ישראל, אך בזה שהכה את הסלע התברר שהוא אינו שייך לבחינה זו של הנהגת הצמצום וההסתר, ולכן נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ" בחינת ראייה בגילוי, "ושמה לא תבוא" שהרי הינך בבחינת גילוי, 'פני משה כפני חמה' כאמור, אם כן במעשה זה התבררה שוב דרגתו של משה רבנו וממילא אינו יכול לרדת למקום הצמצום.

זה גם מסביר מדוע כשביקש משה להיכנס לארץ, היה זה על ידי ריבוי תפילות, שבזה השער יבא אל המלכות בחינת 'ארץ ישראל', ומשה התחנן אל ה' שרצה להשיג גם בחינה זו, אך ה' אומר לו: "רב לך" וכמו שמפרש רש"י: "הרבה מזה שמור לך", שדרגתך היא למעלה מזה.

זה גם מיישב גם את עניין האמונה שה' אומר למשה שהרי זה המפתח לכניסה לארץ והניסים שנעשו על ידי המטה אלו הן גילויים גדולים יותר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!