סיפורו של שלוימי שנשאר באלול בבית / דעה

עומדים אנו כעת כחודשיים לפני חודש אלול - פתיחת הזמנים בישיבות ובמוסדות החינוך החרדיים, מי מאיתנו לא מכיר בקרבתו נער או נערה, ילד או בחור, שיושב בבית מבלי לדעת אם התקבל למוסד חינוך או לא, חלקינו הורים לאותם ילדים ואין לנו מה לענות לצאצאינו, חוץ מ"יהיה בסדר", כשבלב אנו יודעים את האמת המרה, "לא יהיה בסדר".

מדובר במכה של ממש. מנהלים שמשחקים בנפשות, סיפור על אנשים עם כוח ושליטה אשר מנצלים את מעמדם ותפקידם הרם להתעלל בילדים, להתאכזר בבנות, ולהרוס את חייהם של בחורי ישיבות, ובהינף יד חורצים גורלות.

ראיתי לנכון להעלות לכאן את סיפורו של שלוימי, סיפור מרטיט על בחור ישיבה בעבר וחילוני בהווה, על מה שעבר עליו באותה תקופה שניסה להתקבל לישיבה וסורב. ואולי הסיפור יעורר במעט את המנהלים, המחנכים, וכל העוסקים במלאכת קודש זו – חינוך הילדים.

את שלוימי פגשתי בליל חג השבועות בדרכי לכותל המערבי לקיים את זכר עלייה לרגל כנהוג. שלוימי נער בוגר אחז בידו רצועת עור וקצה השני של הרצועה מחובר לכלב גדול, טייל להנאתו ברחובות העיר כשכיפה קטנה מרחפת מעל ראשו המסגירה קצת את העבר שלו.

לא זיהיתי את שלוימי, הוא זיהה אותי, אני וההורים שלו גרים בשכנות, עד לפני כמה שנים גם הוא היה שכן שלי עד לאותו יום שעזב את הבית והשאיר את העבר שלו, את המשפחה, התמימות, הדת, - השאיר שלוימי שם מאחור.

'גוט יו"ט' פנה אלי שלוימי, "מזהה אותי?" "לא! מי אתה? אני אמור להכיר אותך?" לאחר שיחת היכרות קצרה עם שלוימי והתאוששות מההלם, מצאתי את עצמי יושב בליל החג על ספסל ברחובות ירושלים לצד כלב גדול ומקשיב לנער חילוני, השיחה התגלגלה די מהר על העבר שלו ועל הסיבה לעזיבתו את הדרך החרדית. לא הייתי צריך ללחוץ על שלוימי שייפתח בפני, נראה היה שחיכה להזדמנות זו למצוא מכר מעבר אחד שכזה שיכול לשפוך בפניו את אשר על ליבו.

"איך הכל התחיל?" מספר שלוימי:

"למדתי בחיידר חסידי, בגיל 13 כיתה ט' - מכינה לישיבה קטנה נרשמתי עם חברי לכיתה לישיבה מטעם החסידות, במועד המיועד הלכנו יחד להיבחן אצל אחד מרבני הישיבה סוג של אודישן אקרא לזה, עניין פורמלי לפרוטוקול בלבד, הנוהל בחיידר שם למדתי הוא שכמעט כולם עולים לישיבה המשתייכת לאותה חסידות באופן אוטומטי, אלא אם כן הילד או ההורים בוחרים ישיבה אחרת, כמה ימים לאחר הבחינה מקבל כל ילד בדואר מכתב המאשר שהתקבל לישיבה, יחד עם זאת עד שלא התקבל המכתב קיים חשש שאולי לא התקבלת לישיבה."

"בעוד חברי לכיתה קיבלו את המכתב המאשר את קבלתם לישיבה קטנה, אני היחיד שלא קיבלתי, בהתחלה רציתי להאמין שמדובר בבעיה טכנית - עיכובים בדואר וכדומה, אך ככל שעובר עוד יום ועוד יום והמכתב לא הגיע נכנסתי לדיכאון של ממש, הרגשתי דחוי, שונה, לא חלק מכלל הכיתה. בזמן שחברי מתכוננים בהתרגשות לעלייה לישיבה, אני יושב לבד, בדאגה, מכונס בתוך עצמי, וחושב מה לא בסדר בי? למה לא התקבלתי? (לכאורה), בזמן שחברי לכיתה מתאמים חברותות לעיון, בקיאות, הלכה, מוסר וחסידות, אני יושב לבד מבלי לדעת אם התקבלתי לישיבה אם לאו, ומי רוצה לתאם חברותא אם ילד שספק אם עולה כלל לישיבה."

"מדי יום ביקרתי בסניף הדואר לבדוק האם המכתב הגיע, התכופפתי והצצתי פנימה אל תוך התיבה אולי נדבק בדופן התיבה, ידעתי שלא, אבל ניסיתי את מזלי, זה לא היה שם, אני נזכר בצביקה אחד מילדי הכיתה חבר קרוב באותם ימים, שדאג לי מאוד ורצה כמוני שאמשיך יחד איתו לישיבה, צביקה הציע ללוות אותי יום אחד לדואר, לאחר שבדקנו, הצצנו, שפשפנו את דופן התיבה כבכל יום, והמכתב לא היה שם, צביקה החבר המסור ניגש לפקיד הדואר לשאול אם הוא יודע על מעטפה שמיועד עבור התא דואר של ההורים שלי, ואולי הכניס בטעות לתיבה אחרת, אולי נפל, הפקיד הזועף העיף אותנו ''ילדים לכו הביתה, אל תשגעו''.

"ראש חודש אלול היום הזה שהוא יום מרגש ומשמח לכל בחורי ישיבות, עבורי זה היה יום יגון ואבל! המכתב לא הגיע! ישבתי בבית וצפיתי מבעד לחלון על חברי לכיתה היוצאים מהבית רעננים נרגשים ושמחים, מצוידים בספרים חדשים עם תיקים כשפניהם אל עבר הישיבה, ולאט לאט מתרחקים ממני ומשאירים אותי וכל החברות רבת השנים מאחור, הלב שלי התכווץ לא יכולתי לעמוד בזה, הרגשתי את הדחייה בגוף, בנפש, בכל רמ"ח איברי. הם – חברי התקבלו לישיבה אני לא! חשתי רגשות אשם, האשמתי את עצמי, הפכתי לשבר כלי, לא יצאתי מהבית באותם ימים מפחד שאפגוש את חברי – "הטובים ממני", התביישתי מהם.

אלו היו ימים קשים, קשים עבורי, קשים עבור ההורים שלי, וקשים עבור אחי ואחיותיי, הבית שלנו לא תפקד - כשאני מרכז הבעיה. תבין, הייתי נער בגיל 13 אחרי בר מצווה, במקום לעלות לישיבה ישבתי בבית חודש אלול! - ומשכך סומנתי. ילד ללא ישיבה בחודש אלול אין לו עתיד, אף ישיבה לא רצתה לקבל אותי. רק לאחר התערבות של עסקנים ההורים הכניסו אותי לישיבה בעיר רחוקה אני קראתי לזה ''ישיבת ברירת מחדל'', לא נכנסתי לשם מתוך בחירה אלא מחוסר ברירה, באותה ישיבה נכנסים כל המי ומי שנפלו מהרשימות, אלו שלא התקבלו בישיבות אחרות, די מהר ברחתי משם לא מצאתי את מקומי - הייתי בחור צעיר ללא חברים שלא התקבל אי פעם לישיבה, ומשכך מצבי היה ירוד נפשי, גופני, גשמי, ורוחני, עם הזמן כפי שאתה יודע עזבתי את הבית התרחקתי מהמשפחה והשארתי מאחור חיים שלמים.

על הממסד החרדי זעמתי, חרדים שנאתי, את האמונה איבדתי, ויצאתי לדרך חדשה. והנה אני כאן ליל חג השבועות, יום מתן תורה, איך אתם אומרים? 'אנו רצים והם רצים' אז אני מטייל ורץ להנאתי עם - חברי הטוב - הכלב – הוא מקבל אותי אני מקבל אותו - טוב לי - אנחנו נאמנים אחד לשני".

זהו סיפורו של שלוימי, סיפור קשה ועצוב ומטלטל על ילד קטן שמנהלי ישיבות התאכזרו לו בשיא פריחתו בגיל בר מצווה, אולי מבלי משים לב, אך אילו היו מודיעים לו בזמן שהוא לא מתקבל לישיבה היה נרשם לישיבה אחרת, על אחת כמה וכמה אם היו מקבלים אותו כשאר חבריו לכיתה כל זה היה נחסך ו'שלוימי' היה עולה בחג השבועות לרגל לכותל המערבי עם משפחתו ככל יהודי חרדי לשפוך שיח לפני קונו, במקום לטייל עם חברו הטוב – הכלב.

את השנים היפות שגזלו מ'שלוימי' אי אפשר להחזיר, אבל ניתן להציל את מאות ואלפי שלוימים תלמידות ותלמידים שיושבים בבית ומצפים למכתב בשורה שהתקבלו למוסד חינוך.

מנהלים ומנהלות, בידכם הדבר. אם יש לכם לב - תפעילו אותו, אם לא - אל תתעסקו בדיני נפשות. 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!