הרב יורוביץ' בדבר תורה לפרשת שלח

פרשתנו פותחת בסיפור הטראגי של המרגלים אשר הוציאו דיבת הארץ רעה ובכך המיטו אסון על העם כולו, מקריאה בפרשתנו לבדה יכול להיראות כאילו נשלחו על ידי ה' כפי שנאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן", אך חכמינו ז"ל דרשו שלח "לך" שזה היה רשות ולא מצוה וכדברי רש"י: "לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו כמה שנאמר ותקרבון אתי כלכם וגו', ומשה נמלך בשכינה, אמר אני אמרתי לכם שהיא טובה שנאמר אעלה אתכם מעני מצרים וגו' חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה", כלומר, מתיאור השתלשלות האירוע בתחילת ספר דברים אתה למד שרצון זה בא מצד ישראל ומבארים חז"ל שבעצם ה' אף התנגד לכך אך בכל זאת כביכול סילק עצמו מהחלטה זו ולא עיכב בעדם.

הנהגה אלוקית זו מעוררת פליאה עצומה שלא מצאנו כזאת בשום מקום, שהקב"ה ישאיר בידי ישראל לבחור בעצמם מה יעשו ולא יורה להם את הדרך אשר ילכו בה.  דברי רש"י שהיה זה בכדי לתת להם 'מקום לטעות' רק מעצימים את הקושיה שאם אכן ישנה גישה כזו מצד הנהגת ה' להשאיר את הבחירה ביד האדם ולא להורות לו את הדרך הישר רק מפני התעוררות הרע שבו, אם כן בכל מקום שעם ישראל מתחיל לסטות מהדרך או להתלונן וכדומה, לפי עקרון זה גם שם היה ראוי לתת להם מקום לטעות ולא לגלות את הרצון האלוהי, ובאמת לא מצאנו כזאת, ולכן לפי זה השאלה שתישאל היא מה נשתנה כאן מבשאר המקומות.

(בשולי הערה זו יש להבהיר שאין זה קשור כלל למושג הבחירה החופשית הנתונה בידי האדם להרע או להיטיב, שגם לאחר שהתורה מורה לאדם את הדרך בצורה חד משמעית, גם אז עדיין הבחירה מסורה בידו איך לנהוג כפי שהיה בחטא העגל ובמקומות נוספים שלמרות שהוזהרו בבירור בחרו ברע, וכאן התמיהה היא על זה שהקב"ה כביכול מסלק עצמו ואינו מזהיר אותם כלל)    

שאלה נוספת הדורשת הסבר היא מדוע לא נחשב להם לחטא עצם העלאת רעיון זה של תיור הארץ לפי ראות עיניהם, אחר שהקב"ה אמר וחזר ואמר להם שינחילם את הארץ ושהיא טובה להם, ולכאורה עצם זה נראה כפקפוק באמונה בה' גם לו היו חוזרים עם תשובה חיובית.

בכדי ליישב עניין זה כראוי עלינו להבין תחילה את משמעות כניסת עם ישראל לארץ ישראל מה מתחדש בהם מצד עבודתם הפנימית שלא היה להם עד כה, לצורך כך עלינו להבין את מציאות מעמד עם ישראל לפני הכניסה לארץ ולאחריה.

ספרי הפנימיות מתארים את ארבעים שנות מסע עם ישראל במדבר למעין סדנא רוחנית ארוכה, לאחר היותם בשפל המדרגה בגלות מצרים מסואבים ומשוקעים בשערי הטומאה, ה' לקח אותם למסע קסום בארץ לא זרועה שם היו מופרשים ומובדלים מכל גשם וחומר, נעים ממקום למקום ללא שום הזדהות עם האדמה אשר הם יושבים עליה, כל צורכיהם סופקו להם מלמעלה בצורה ניסית ללא שום השתדלות ועשייה מצידם, וממילא היו דבוקים באור העליון בביטול גמור, הכרתם נזדככה וזוהמתם פסקה עד כדי שכמעט ניטלה מהם הבחירה וזכו לחיות בבחינת 'ידיעה'. (החטאים המפורשים במקרא לאורך שנותיהם במדבר, מבואר בספרים שדווקא מפני רוב הארה כל סטייה נחשבה להם לחטא).

הכניסה לארץ ישראל משמעה הכנסת אור גדול זה לתוך כלים ארציים וגשמיים, זהו מעבר מקבלת שפע תמידי מלמעלה לעבודת האדם מלמטה, הגילוי האלוהי כביכול מצטמצם ופועל בצורה נסתרת יותר עד כדי שנראה שדרכי הפעולה והתיקון תלויים רק באדם התחתון, עליו לחרוש ולזרוע בכדי לראות פרי, זוהי מקום ה'בחירה', מקום שישות האדם באה לידי ביטוי הוא חש את עצמו נפרד ועומד ברשות עצמו.

ירידה זו כביכול ל'ארץ' ישראל, צורך עלייה היא, מכיוון שתכלית גילוי האור היא להיות לו דירה בתחתונים כנודע, ולכן לאחר היות האדם במקום רוחני מופשט עבודתו משתנה לחלוטין, עליו להתחיל לגלות ולהדגיש את כוחותיו הבחיריים והעצמיים ושם דווקא להאיר את אורו יתברך, בזה האדם מקשר את המקומות הנמוכים הללו לשורשם, ה'ידיעה' וה'בחירה' שבו מתייחדים לכדי מציאות אחת שלימה, הביטחון המוחלט בה' מחד והשתדלות האדם מאידך אינם סותרים זה את זה, אדרבה הם מתקיימים בייחוד גמור, ארץ ישראל בכוחה לגשר ולחבר בין הדרגות הנמוכות בבחינת 'מצרים' לאור הגדול שזכו לה במדבר.

אגב שלוש בחינות אלו מתפרשות בצורה נפלאה גם מצד מזונם של ישראל בכל אחת מהזמנים האלה,  את מזונם במצרים הם מתארים בסוף הפרשה הקודמת כך: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. כל אלו הירקות והדגה מקורם מלמטה מתחת לארץ, זה מבטא את היותם שקועים בתוך הארציות בהיותם במצרים, לאחר מכן במדבר אכלו את המן וגם את השליו ששני אלה באים מלמעלה, זה מבטא שמציאותם במדבר היה בבחינת מעלה מובדלים מהחומר כמבואר, המרגלים לעומת זה הביאו מפרי הארץ, עצי הפרי נמצאים בחלל בין מעלה למטה, בכך הם מבטאים את הקשר בין העליון והתחתון שזה בחינת ארץ ישראל כאמור. יש לציין שאף אצל אדם הראשון מצאנו שעיקר אכילתו מלכתחילה היה פירות האילן כפי שנאמר לו 'מכל עץ הגן אכל תאכל' שזהו שלמות החיבור בין העליון והתחתון.

נחזור להתבונן לפי זה בסיפור המרגלים, לקראת כניסתם לארץ ישראל כהכנה למעבר דרמטי זה ממצב של 'ידיעה' למצב של 'בחירה', ה' מציב בפניהם סוג של קדימון מאותו מצב עצמו, הם נקלעים למקום שלא ברור אם זה טוב או רע, אין ציווי אלוהי לצד מן הצדדים, מקום בחירי קלאסי ועליהם למצוא שם מדעתם נקודות אור, הם נבחנים בכך האם הם בשלים לבחור בטוב מדעתם כפי שיהיה בזמן כניסתם לארץ.

מה שקרה להם הוא סיפור עצוב קלאסי הקורה לרבים מאיתנו במעבר מאמונה לפעולה, במקום לקשר את השתדלותם ופעולתם לאמונה העליונה, כלומר, להיות מודע תוך כדי השתדלותם שהכול בידי שמים ויש בכוחו להנחילם את הארץ למרות כל הקשיים והמניעות הנראים לעין, כישלונם היה שהזדהו יתר על המידה עם השתדלותם עד שבאמת היה נדמה להם שהדבר תלוי רק במעשיהם, יהושע וכלב לעומתם גם בהיותם במקום תחתון זה שמרו על תודעת אמונה ברורה הם זכרו שה' יתברך הוא הנותן להם כוח לעשות חיל ובכך קישרו את השתדלותם לאמונתם.

ובאמת לפי זה התברר שעדיין אין בכוחם לבחור מעצמם בטוב, ומשום כך עדיין אינם מוכנים להיכנס לארץ ונשארו במדבר עוד ארבעים שנות יצירה עד שיהיו מוכנים לעבודה זו.

מה שעלינו ללמוד מכך הוא שגם אדם שמצליח לחיות בתודעת דבקות ברורה וצלולה בבית המדרש לאורך זמן, כאשר משמים שולחים אותו להאיר את הכלי בעולם הזה עליו לדעת שזו עבודה חדשה לגמרי לקשר את התחתון בעליון כאמור, וכל השגותיו הנפלאות אינן בהכרח ערובה להצלחתו בהמשכת האור למטה, מודעות זו היא המפתח להתחיל בעבודה זו, יהושע וכלב היו מודעים היטב לנקודת תורפה זו ולכן הלכו לקבל תמיכה מצדיקים, יהושע הלך אצל משה רבנו וכלב הלך להשתטח על קברי אבות, זו הייתה מקור תושייתם. 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!