סיפור מדהים: השכנות שרבו התפייסו בערב החג

הרב ישראל אהרן קלצקין מלייקווד משתף השבוע סיפור מדהים על גודל מעלת הוותרנות, כאשר הסיפור כולו מלווה בהשגחה פרטית שלב אחר שלב. 

הסיפור מתפרסם הבוקר בעלון 'מעדני הפרשה' שמוציא הרב קלצקין וכעת הוא מתפרסם ב'בחדרי חרדים'. 

וכך מספר הרב קלצקין: באסרו חג, קיבלתי שיחת טלפון ממספר בלתי מוכר, ופלונית שאלה אם היא יכולה לדבר עם 'כבוד הרב'? עניתי שבינתיים אני לא רב עם אף אחד, אבל מוכן לשמוע מה בפיה.

סיפרה פלונית, כי יש לה הכרת הטוב לגיליון ולהקדמה. לדבריה, בעלה מדפיס מדי שבוע את המאמר (ולפעמים גם את הגליון) ומספר בשולחן שבת את האמור שם, והרבה עניינים של חיזוק הם שואבים משם, בעיקר בעניינים של בין אדם לחברו ענייני ויתור והתבוננות בהשגחה פרטית. אך לא בשביל זה התקשרתי, היא מוסיפה, רק ניצלתי את ההזדמנות להודות, התקשרתי כדי לספר לך מעשה מופלא שאירע עמי השבוע בזכות מאמריך.

אוקיי, מחמאות תמיד נעים לשמוע, והשיחה כבר התחילה לעניין אותי.

וכך סיפרה: אני מתגוררת בשכונה חדשה יחסית ובבית לידי מתגוררת שכנתי כאשר מס' מטרים של דשא מפרידים / מחברים בין הבתים, שררו בינינו יחסי שכנות מצויינים, כמעט מידי יום היינו נפגשות בחצר שבין 2 הבתים ובפרט מדי שבת אחה"צ היינו יושבות ומשוחחות תוך השגחה על הילדים שלנו המשחקים ברחוב.

עד שיום אחד הוכיתי בהלם, מספרת האשה, כאשר בבוקר בהיר אחד, בזמן שיצאתי מהבית לעבודה, הבחנתי במשאית שעצרה ליד הבית ופרקה פלטות ענקיות של פלסטיק לבן (מכוערים, לטעמי) ופועלים התחילו למדוד בין הבתים שלנו וסימנו איפה בדיוק המחצית בין הבתים, החלו להלום בפטישים, לתקוע את היתדות ולחבר את הפלטות. כשחזרתי מהעבודה עמדה כבר מחיצה שהפרידה בין הבתים שלנו לכל אורך החצר.

הייתי בתדהמה, השכנה לא שאלה ולא עדכנה, הרגשתי מאוד מושפלת, כאילו השכנה יש לה משהו נגדי ולא רוצה את קרבתי, לא התאים לי לשוחח איתה על זה והיה נדמה לי שגם היא מתרחקת ממני, וכך נהיה ניתוק בינינו עד שאפילו שלום לא אמרנו זה לזה, ובניגוד לפתגם הידוע 'חתול שחור עבר בינינו', כאן חשתי כאילו 'הר לבן חצץ בינינו' וכל פעם שראיתי את הגדר המפרידה והמאיימת הזאת הותקפתי בחילה.

'הברוגז' הזה כבר נמשך כשנתיים, ומי יודע כמה זמן עוד יכול היה להימשך, עד שלפני מספר שבועות בעלי הקריא מהגיליון של 'מעדני הפרשה' איזה סיפור על ויתור ובקשת מחילה שהולידה ישועות, ובסוף התברר בכלל שהיה מקום לדון לכף זכות, החלטתי שאתגבר על האגו ולקראת חג השבועות כשאני מכינה עוגות ועוגיות גבינה מיוחדות כמנהג ישראל, אכין כמות יותר גדולה (אני בשלנית א' א' במיומנות מרוקאית), ובערב החג אמלא קופסא עם עוגיות חלביות ואכניס אותן לשכנה עם מכתב פיוס נחמד ושלום על ישראל.

רכשתי את המוצרים ועמלתי קשה להוציא יצירת פאר להפליא, הכנסתי את המגשים לתנור, ניקיתי את הכלים ואת משטח השייש, ועליתי להכין את הילדים לשינת לילה. אך היצר הרע לא יכול לסבול דברים כאלו, וכאשר ה'סמאק דעדאקטער' היינו ה'פייער אלארעם' (גלאי עשן) התחיל להרעיש עולם ומלואו, שעטתי במדרגות, רצתי מהר למטבח ולא הייתי צריכה אפילו לפתוח את התנור כדי להבין שהיצירה 'הלכה פייפן' (תרתי משמע), גם לי וגם לה לא יהיה.

נשברתי, חשבתי שמשמים מונעים ממני להשכין שלום בינינו, התקשרתי לבעלי ותיניתי באוזניו את צערי, הסברתי לו כמה רציתי לסיים את הסיפור באופן מכובד, ואפילו מכתב יפה הכנתי, ושאלתי אותו אם לצאת שוב לרכוש מוצרים חדשים ולהתחיל הכול מחדש, כאשר אני ממוטטת אחרי יום עבודה, פלוס שעות של בישולים ל-3 ימי שבת וחג, הוא האזין בסבלנות, ניחם אותי ואמר בהגיון, כי כעת מאוחר מדי לעשות זאת, הוא הציע שאכין רשימת המוצרים ומחר בבוקר הוא יצא לקנות לי אותם ויעזור לי במטבח כדי להקל עלי.

ידעתי כי זה לא יקרה, ובסוף אני אצטרך לצאת ולקנות ולהכין בעצמי, בעלי עובד קשה, לבד מזה, אין לו סבלנות לחפש מוצרים בסופר מרקט, אבל ההקשבה והאכפתיות הקלו לי על הלב וסיכמנו לדבר ולתכנן כשיחזור.

בבוקר, מעט אחרי שבעלי יצא לתפילה ולעבודה, אני שומעת צלצול בדלת, משלוחן הניח לי על המפתן עוגה יפה ומפוארת מקונדיטוריה יוקרתית בעירנו, ועמה מצורף מכתב קצר מבעלי עם מילות הערכה על כל הטרחה. התרגשתי מהמחווה וההזדהות, התקשרתי לבעלי להודות לו על כך, והתברר, כי הוא יודע שאני מאוד אוהבת את העוגה המסויימת הזאת והחליט להפתיע אותי לחג, והוא, בכלל הזמין את זה כבר בתחילת השבוע, כי כל המאפיות, המגדניות והקונדיטוריות, ובפרט היוקרתיות, עמוסות בימים אלו להתפקע ואם לא מזמינים מספיק זמן מראש, אין סיכוי לקבל עוגה מושקעת וטעימה לחג.

שמחתי מאוד על העוגה הזאת, כי זו עוגה חלומית, יקרה אבל שווה, בנוסף לשמחה על שבעלי חשב עלי כבר מתחילת השבוע. חשבתי לפתוח המכסה השקוף הקורץ ולטעום נגיסה קלה על החשבון, אבל התאפקתי והחלטתי להשאיר אותה שלימה לקידוש החלבי בחג שבועות בבוקר, פיניתי מקום במקרר העמוס, והכנסתי את העוגה אחר כבוד למקרר.

לא עובר זמן קצר, ובדלת שוב נשמעו דפיקות, ניגשתי לדלת ולתדהמתי, השכנה ההיא עומדת מולי עם קופסא ביד ובתוכה עוגת גבינה שהכינה לי עם מכתב חמוד תלוי עליו, לקח לי שניה להתאושש, רץ לי מיד במוח הפסוק: 'כמים פנים אל פנים, כן לב האדם' כנראה שהרגשנו אחת את השניה, (אולי גם היא קוראת את הגיליון שלך) הודיתי לה מכל הלב, בשנייה הראשונה הרגשתי מבואסת, על שהקדימה אותי, ועכשיו, איזה טעם יש לדפוק אצלה עוד כמה שעות ולהביא לה עוגה או פרחים כאילו אני קוף שמחקה אותה, אך התעשתתי ואמרתי לה: וואו, הקדמת אותי ברגע, רצתי פנימה, פתחתי את המקרר והוצאתי את העוגה הקורצת השוכנת בה אחר כבוד, שלפתי מהמגירה את המכתב המוכן עבורה כבר מאמש והצמדתי לקופסה, רצתי לדלת ומסרתי לה את העוגה, היא שרקה מהתפעלות, אינני יודעת אם בגלל המראה המיוחד של העוגה (יש על מה), או מההפתעה ששתינו כיווננו לאותה התפייסות? התחבקנו והתפייסנו ואבן נגולה לי מהלב.

אחרי שהלכה, קלטתי שהיו לי כאן שלושה ניסים: מזל שמכתבי המושקע היה מוכן כבר מאמש, שלא תחשוד שאני חיקיתי אותה. מזל נוסף שכבר הורדתי את המכתב של בעלי מהקופסא ולא מסרתי לה בטעות עם המכתב שלו, ומזל שהחלטתי לא לנגוס בעוגה.

הרגשותיי היו מעורבות, שמחתי על התושייה שגיליתי כשנתתי לה את העוגה עם המכתב, שמחתי על הנס שהמשלוחן הגיע דקות ספורות לפניה, רק היה לי קצת חמוץ בלב, לא כל כך על העוגה המתוקה חמצמצה הזאת שחלמתי, שהרי הרגשת ההתפייסות יותר מתוקה מהעוגה, אלא בעיקר הרגשתי רע לבעלי, שכל כך טרח לשמח אותי לחג ובוודאי תהיה לו עגמת נפש מכך.

צלצלתי לבעלי שוב, סיפרתי לו את כל הסיפור, התנצלתי על שלא שאלתי אותו רשות מלנשל אותנו מהעוגה, אבל אמרתי לו שלא יהיה מאוכזב, כי השלום והשלוה שווים את זה ובעזרת השם נשלים בשנה הבאה.

כעבור שעתיים הפעמון שוב מצלצל, אני ניגשת לדלת והמומה לראות משלוחן מתרחק (לא אותו אחד) אחרי שהניח קופסא עם הסמל של אותה קונדיטוריה, עם עוגת גבינה זהה לעוגה שבעלי שלח הבוקר, לא הספקתי לשאול אותו כלום, (היום קצר והמלאכה מרובה) ואני עומדת, לא מאמינה למראה עיני, חשבתי, בטח בעלי עזב הכל והפך את העולם להשיג עוגה חדשה.

החלטתי לא לטרטר את בעלי שוב, אלא להמתין שישוב הביתה ואודה לו על כך עם חיוך, פנים מול פנים.  כשבעלי חזר ועוד לא הספקתי לפתוח את הפה, (יש דבר כזה? יא"ק) הוא רואה את העוגה על השיש ושואל אותי: מה זה? התבלבלתי ושאלתי בחזרה: מה הכוונה? בעלי לא ענה, רק לקח את הסלולרי שלו וחייג אל הקונדיטוריה ברמקול ואני שומע אותו אומר להם, כי כנראה קרתה כאן טעות והוא הזמין עוגה וקיבל פעמיים, הוא הוסיף מיד, כי הוא ישמח מאוד להשאיר העוגה אצלנו ולשלם עליה, אבל יתכן שהמשלוחן טעה ומשפחה אחרת שגם הזמינה, תישאר בלי ההזמנה שלה ולא נעים.

האיש מעבר לקו ביקש מבעלי שימתין דקה, בדק במחשב וחזר אליו והודיע כי כנראה קרתה תקלה אנושית או אלקטרונית וההזמנה נדפסה פעמיים (בדרך כלל קורה הפוך, שהזמנה לא נקלטת, אבל גם דאבל הזמנה קורה לפעמים בכל עסק, ובפרט בימי לחץ). בעלי כבר שלף את הכרטיס אשראי לשלם, אך בעל הבית הודיע לו כי במקרה כזה על טעות לא משלמים (מזכיר לי את הבדיחה, למה תימנים לא טועים? כי על טעויות משלמים, יא"ק). ואיחל שיהיה לנו לבריאות.

הקול על הקו נשנק, האישה מספרת לי כי היא התיישבה על הספה והתחילה לבכות, היא הרגישה שה' שלח לה דרישת שלום עם לטיפה, גם השכין שלום, גם יצאתי מכובדת כלפי שכנתי וגם לא הפסדתי את העוגה שכל כך רציתי (ועוד בחינם). כל החג הייתי בהתרוממות הנפש, עד עכשיו עוד לא סיימתי את העוגה, אני אוכלת ממנו כל פעם פיסה קטנה כדי להרגיש שוב את חסד ה' שעשה עמי והחיוך ששלח לי ממרום. וכל תפילת עמידה התרגשתי במילים 'עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו וכו''.

מיד אחרי החג, ביקשתי מבעלי שישיג לי את מספר הטלפון שלך, הייתי בטוח שתשמח בסיפור הזה, שנולד מהשראת החיזוק שלך בגיליונות.

הודיתי לה על השיחה, מסיים קלצקין, ואמרתי לה שבעז"ה אפרסם את זה, למרות שתכננתי לכתוב מאמר על יום ההולדת ה-51 שלי שיחול השבוע, ואיך שמילה שמישהו זרק לי היום, עוררה אותי לחשוב על מה שמוטל עלי ביום הולדת כזה שמסמל את העובדה שעברתי כבר שנה, בחצי השני של החיים, ואיך זה נוגע לספרי 'יאמר נא ישראל' שיוצא בס"ד בשבועות הקרובים, וכן הלכה מעניינת שגיליתי היום ברמב"ם שממש נוגעת לעכשיו לכולנו, וליום הולדתי הספציפי הזה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!