ניצולת מריופול: "הילדים הקטנים שלי שאלו אותי, אם כואב למות"

אישה בת 28 מהעיר מריופול שבאוקראינה, שרדה שלושה שבועות של הפגזות עם בעלה, שני ילדיה הקטנים וכלבה. כרגע היא נמצאת במקום אחר באירופה, אבל שמה הפרטי וכן שם משפחתה וכל פרט אחר שיכול לזהות אותה לא פורסמו, מכיוון שקרוביה עדיין נמצאים בעיר שנכבשה על ידי הפולשים הרוסים.

"הילדים פחדו מהיום הראשון, כמובן, מפחדים מהפצצות, אבל כשהדברים נעשו ממש מתוחים, הם פשוט התכווצו מהיסטריה במרתפים, והם שאלו שאלות: 'זה כואב למות?'. הבת שלי בת שמונה, הבן שלי בן שש, הכלב שלנו הוא צ'יוואווה קטן שהסיח את דעתם מהכל, הוא שיחק איתם, זה עזר מאוד". סיפרה האישה לתקשורת האוקראינית.

"קנינו מצרכים והיה קצת אוכל במקפיא, קצת בשר, רביולי. זו הייתה הפעם היחידה שבה הלכנו לקניות במכולת במהלך המלחמה. בעלי עשה הכל, רק הכל כדי שנשרוד, כדי שהילדים ואני לא נמות. אוכל, מים, הוא סיכן את חייו כדי להשיג מים, כל הבניינים השכנים נשרפו או נהרסו. היו ערימות של גופות, מכיוון שהמקום שהיינו בו היה אזור לחימה פעיל, הוא היה תחת אש כל הזמן. ארבעה פגזים פגעו בבניין המגורים שלנו כשהיינו שם. פצצה אחת הרסה שתי קומות בבנין ליד, שלושה ילדים ושני מבוגרים מתו שם".

"אי אפשר לבטא את זה במילים, אי אפשר לחזות את זה. מטוס טס, ואתה שומע את הקול הזה, והוא מתקרב אליך, ואתה פשוט יושב שם ומתפלל שלא יפלו עליך פצצות" אמרה. "שכנים עזרו אחד לשני, הם הביאו מים לקשישים, הרתיחו אותם בקומקום, המלחמה איחדה את השכנים, גם אלה שבעבר לא היו ידידותיים זה לזה, הרעב האמיתי התחיל ב-3 במרץ, הילדים ביקשו אוכל, הם תמיד היו רעבים, ואנחנו המבוגרים כמעט ולא אכלנו, ראיתי במו עיני שהרבה אנשים בזזו חנויות. למרות שהיינו רעבים, המצפון שלנו לא איפשר לנו לעשות זאת".

עוד היא מתארת: "בסופו של דבר יצאנו עם כמה שכנים, מעשה פשוט של ייאוש. באו השכנים ואמרו: 'בוא נלך, לכל מקום. מה שלא יקרה, תן לזה לקרות'. בתוך 15 דקות קפצנו למכוניות ויצאנו בלי כלום. לפני המלחמה, אבא שלי קנה כמה מיכלי בנזין. המכונית שלנו נשארה שלמה רק בגלל שהיא הייתה בחניה. המוסך הציל את המכונית שלנו ואת חיינו".

"הגענו לאחר לעבר היציאה מהעיר עמדו שם מכוניות של בדלנים פרו-רוסים, הם ארגנו מחסומים שם, הם קיבלו את פנינו בחיוכים. נתתי לילדים הרעבים שלי מים מבקבוקים מסופרמרקט אוקראיני שנבזז, נתתי להם צנצנת גדולה של דבש שהחיילים האלה נתנו לי, חלקם נראו כמו אלכוהוליסטים".

היא סיפרה כי "המטרה שלהם הייתה לבדוק את המכונית, לבדוק היטב את האנשים שעוזבים את העיר, התכתבויות שלהם, תמונות, אולי היה משהו חשוד, משהו שהם לא יאהבו, מה שהציל אותנו זה שכמעט לא היה לנו חשמל במשך שלושה שבועות. בגלל זה הם לא יכלו לבדוק את הטלפונים שלנו, הסוללות היו ריקות. ותודה לקל, אני בטוחה שזה מה שפשוט הציל את חיינו.

כן תיארה כי היו מחסומים עד לעיירה אוריקיב, 160 ק"מ, צפונית מערבית למריופול. "כשראינו את המחסום הראשון של חיילים אוקראינים, בכינו מאושר. יצאנו בריצה מהמכונית, חיבקנו אותם, נתנו להם את הדבש, ואת הפחיות, ואת חטיפי השוקולד והמים שהיו לנו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!