התשובה החרדית להסתה: נתוני האמת • מסמך מרתק

גולש 'בחדרי חרדים', שלח את המאמר הבא ל'מייל האדום', בו הוא משיב לפרטי פרטים על מגוון טענות העולות תמידין כסדרן כלפי הציבור החרדי.

את המייל הוא פותח בהקדמה קצרה: "מסמך זה מבקש למתן את השנאה החילונית, כלפי הציבור החרדי. מסמך זה מקווה למצוא נתיב הסברה רציונלי ושכלי, מבוסס ו'יבש', ובעיקר מגובה חד משמעית על ידי הנתונים הרשמיים שידועים למדינת ישראל, אך לא הזדחלו לידיעת הקהל הרחב בצד החילוני, מה שגרם להתקבעות של הסטריאוטיפ החרדי ה'קלאסי'. מסמך זה מבקש לקרוא תגר על מה שנחשב כיום כנקודת מוצא אקסיומטית שאין להרהר אחריה - הפרזיטיות, הבטלנות, הנכלנות והנצלנות החרדית.

"כל הנתונים המובאים במסמך זה, ללא יוצא מן הכלל, עד האחרון שבהם, לקוחים מפרסומים שונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומובאים בדיוק עד האחוז הבודד, ובמקרים רבים עד עשירית האחוז. לא עיגלנו נתונים כלפי מעלה או מטה ולו במשהו, בשום מקום.

הקצבאות

הטיעון של הסתמכות על קצבאות הוא נכון, אך באופן חלקי למדי. הקצבאות הממשלתיות מהוות בדרך כלל 25 אחוזים בלבד ממקורות ההכנסה של משפחה חרדית ממוצעת. (בציבור החילוני רבים חושבים כי ההסתמכות על קצבאות היא 100 אחוז...) כך למשל בשנת 2011, הכנסה חודשית ממוצעת למשק בית בבני ברק, היתה 10,146 ₪. מתוכם, 6,222 ₪ מעבודה, 499 ₪ מהון, 892 ₪ מפנסיות וקופות גמל, ורק 2,532 ₪ מקצבאות ותמיכות, כאשר רק 1,449 שקלים מתוך התמיכות הנ"ל (כ-15 אחוז מההכנסה הכוללת של משק הבית) מגיעות מביטוח לאומי.

לחרדים יש הרבה הנחות בארנונה. בערים חרדיות למעשה 'אין ארנונה', ולכן כמעט ואין שירותי עירייה (למעט פינוי אשפה ופקיד שמטפל בטפסים של ההנחות לארנונה). כך למשל, העיר החרדית מודיעין עילית מנתה ב-2010 48,600 נפש, והוציאה באותה שנה סך 209,539,000 ₪, מה שאומר הוצאה של 4,311 ₪ לנפש. העיר תל אביב, לעומת זאת, הוציאה באותה שנה 11,633 ₪ לתושב.

בערים חילוניות נטען לעיתים קרובות כי החילונים מממנים לחרדים את השירותים המוניציפליים, אך יש לזכור שרוב השירותים העירוניים, ובעיקר בסעיפי תרבות, חינוך, ספורט, חברה ורווחה, החרדים לא נהנים מזה בשקל. אין חרדי בספריות עירוניות ובפסטיבלים מקומיים כמו במופעים ואירועי ספורט.

הרשויות המקומיות הוציאו ב-2011 סכום של 5.23 מיליארד ₪ על תרבות בלבד - החרדים לא נהנו מזה.

הממשל המקומי הוציא ב-2012 למעלה מ-17 מיליארד ₪ על חינוך ורווחה.

כעת אם ננכה כ-170 אלף חרדים המתגוררים בבני ברק, ועוד 140 אלף נוספים הגרים בישובים חרדיים (מודיעין עילית, ביתר עילית, אלעד, קרית יערים, רכסים, עמנואל), חיים עוד כ-440,000 חרדים בישובים מעורבים (מתוכם כ-160,000 בירושלים). הואיל והעיריות והרשויות המקומיות מנו ב-2010 כ-5.45 מיליון נפש לאחר ניכוי הישובים החרדיים, עולה אפוא כי החרדים היוו באותה שנה כ-8% מכלל התושבים בישובים הלא חרדיים.

על פי הנתונים במודיעין עילית, כל תושב קיבל מהעירייה 1,017 ₪ ב-2010, עבור חינוך ורווחה. אם נקבל את הנתונים האלה כמייצגים את החרדי הטיפוסי, הרשויות החרדיות הוציאו באותה שנה כ-316 מיליון ₪ על חינוך ורווחה. החרדים בישובים המעורבים, חלבו אפוא מרשויותיהם החילוניות 448 מיליון ₪ עבור חינוך ורווחה לילדיהם ומשפחותיהם, מה שמהווה 2.6% מכלל ההוצאה החילונית על חינוך ורווחה בישובים הלא חרדיים, בעוד שכאמור החרדים מהווים 8% לערך מאוכלוסיית ישובים אלה. המסקנה: הצריכה החרדית של שירותי עירייה בסיסיים של חינוך ורווחה, גם בעיריות חילוניות, מצומצמת למדי ומהווה רק כשליש מהצריכה הממוצעת של התושב החילוני באותם שירותי עירייה.

יתרה מזו: אם ניקח 440 אלף חרדים המתגוררים בישובים לא חרדיים, ונעניק לכל אחד 4,300 ₪ בשנה מקופת העירייה, כפי שראינו לגבי ההוצאה של עיריית מודיעין עילית, הצריכה החרדית של שירותי עירייה תסתכם ב-2010 ב-1.82 מיליארד ₪. סך ההוצאה של הממשל המקומי באותה שנה, בישובים הלא-חרדיים, הסתכם לעומת זאת ב-51.9 מיליארד ₪. זאת אומרת שהחרדים צרכו 3.5 אחוז מהוצאות העיריות הלא חרדיות שבהן התגוררו - הצריכה של התושב החרדי הממוצע נמוכה ב-57% מהצריכה של שכנו החילוני. כעת נצרף לכך את העובדה שהתושבים מימנו רק כ-67% מהוצאות הממשל המקומי, כשהיתר הגיע מסכום עתק של כ-17.4 מיליארד ₪ שהגיע כתמיכה ממשלתית, ונוסיף לכך כ-15 אחוז ארנונה שהחרדי הממוצע משלם, ונגיע למסקנה הסופית:

חרדי ברשויות לא חרדיות, מקבל על חשבון התושבים החילוניים רק כשליש מהצריכה העירונית שלו.

תעסוקה

רבות נטען גם לגבי זה שחרדים לא עובדים. קודם כל, בשנת 2011, 44 אחוז מהגברים החרדים עבדו (לעומת 85 אחוז מהחילונים). על כך חשוב להוסיף, כי חרדים רבים עובדים במה שלא נכלל בסטטיסטיקה הרשמית, וזאת לא עקב העלמת הכנסות, אלא עקב העובדה שמשלחי יד רבים בציבור החרדי לא נחשבים עבודה של ממש בעיניהם - רבים עורכים ספרים תורניים, רבים עובדים במכונים תורניים שונים, ורבים עוסקים בחינוך. בסיכום הכולל, בעוד שבציבור ישנה הרגשה ש'אין חרדים שעובדים', כמחצית הגברים החרדים עובדים. לגבי הנשים, שיעור העבודה שלהן נמוך משל חילוניות, אך גבוה ביחס לאמהות למספר ילדים דומה בציבור החילוני ובעולם כולו.

רוב החרדיות העובדות לא מרויחות כלום מהעבודה בסופו של דבר, אחרי שמורידים עלות מטפלת ומעונות וכו' וביטול הנחות ובעיות טכניות כתוצאה מהעבודה. תשאל: אם כן למה הן מולידות כל כך הרבה? תשובה: כי בא להן. אתה לא תחליט לשום אשה למה וכמה להביא ילדים. גם אם זה מעצבן את המצפון שלך, לראות כזו מסירות והקרבה למען התא המשפחתי, מה שלא היה לך עם שתי נשותיך הראשונות ואולי כמה שיבואו אחריהן.

יש לציין גם כי ישנם מעסיקים חילונים רבים, המסרבים בתוקף להעסיק חרדים. סקר שנעשה בקרב מעסיקים, העלה כי קבוצות האוכלוסייה שהם לא ירצו להעסיק הן, לפי הסדר: חרדים, ערבים, אתיופים, רוסים - חרדים נתקלים ביחס השלילי והמפלה ביותר משאר הקבוצות.

העדר השכלה

אז קודם כל, גברים חרדים הם בעלי בקיאות רחבה וידע רב, גם אם בדברים שניוטון ואיינשטיין לא חשבו עליהם.

ניקח בטלן חרדי קלאסי - ש"לא עושה כלום" בעוד עמיתיו לומדים בחטיבת הביניים ובתיכון. ובכן, בתיכון יש 5.5 ימי לימודים בשבוע, יום לימודים הוא כ-6 שעות, בניכוי הפסקות זה כ-5 שעות, ובניכוי הפרעות תלמידים ובזבוזי זמן - כ-3 עד 4 שעות. לעומת זאת בחור חרדי לומד יומית בשנים אלו בממוצע, אם לוקחים בחשבון שיעורים, סדרים ושיחות - בין פי 1.5 לפי 2.5 מהסך הנ"ל. בנוסף, רבים לומדים גם בסופ"ש.

וגם: בשנת 2011, 42 אחוז ממסיימי י"ב בחינוך הלא-חרדי לא היו זכאים לבגרות, מה שמעלה תהייה קלה מה הם עשו בתיכון. הציבור החרדי אינו מגיש לבגרות מטעמים אידיאולוגיים, ובמקום זאת הבנות עוברות מבחני חוץ אחרים, בהישגים נאים.

רבים מאלה שכן זכאים לבגרות, עברו בציונים שבין 55 ל-70. הבה נבדוק כמה הם למדו: על פי נתוני משרד החינוך, יחידת לימוד מתורגמת לכ-90 שעות כיתה. נכפול ב-21 יחידות לימוד של הבגרות - הגענו לסך של 1,890 שעות. מי שקיבל ממוצע של 70, מציג אפוא הספק של כ-1,323 שעות לימוד בתיכון, דהיינו 441 שעות בשנה, שמתורגמות ל-12 שעות ו-36 דקות כיתה בכל אחד מ-35 שבועות הלימוד בשנה (לתיכוניסט יש מדי שנה 17 שבועות חופש, לעומת 9 לחרדי).

מי שקיבל ממוצע של 55 לעומת זאת, ויש גם לא מעט כאלה, מציג הספק של 1,039 שעות כיתה בתיכון, 346 שעות בשנה, ובסיכום שבועי, בכל אחד מ-35 שבועות הלימודים הוא הנפיק 9 שעות ו-54 דקות של הקשבה למורה. למעלה מ-40 אחוז שלא זכאים כלל, כנראה גם לזה לא הגיעו.

וגם: 10.2% מהחרדים הם אקדמאים. לא הרבה, אבל בכל זאת משהו. 40% מהחרדים יודעים אנגלית כשפה נוספת; הרבה פחות מחילונים (72%) אך לא כל כך רחוק מדתיים (55%) ומסורתיים (57%).

ועוד בענין זה: מדינת ישראל, וכן ארגונים פילנתרופיים בולטים, מממנים לחרדים לימודי מקצוע ולעיתים אפילו חלק מכובד מתואר אקדמי. חילונים רבים מתרעמים על העובדה הזו, בטענה: "בעיה שלהם שהם לא למדו כלום! למה שלא יתנו לי מימון כזה מהמדינה?"

בענין הזה חשוב לשים לב כמה חסכה המדינה במשך 12 שנות לימודו של החרדי במוסדות לא מוכרים. ב-8 שנות היסודי מקבל הילד החרדי 55 אחוז מימון בלבד. בשנת 2008 שילמה המדינה על כל תלמיד חילוני בחינוך היסודי סך 19,176 ₪. על כל תלמיד חרדי חסכה אפוא המדינה בשנה זו 8,629 ₪. ב-8 השנים שבהן בילה הילד החרדי בין כתלי המוסד הבלתי מוכר, חסכה אפוא המדינה כ-69 אלף ₪. וזה עוד לפני שחישבנו את מה שחסכה המדינה בשנים שבהן הילד למד בישיבה, ולא בחינוך העל-יסודי הממלכתי, שעל כל תלמיד ותלמיד בו, משלמת המדינה מדי שנה למעלה מ-18 אלף ₪.

כיום מממנת המדינה לחרדי 100 אחוז מעלות מכינה קדם אקדמית, מה ששווה 17 אלף ₪, וכשליש מעלות הלימודים האקדמיים עצמם, מה ששווה כ-10 אלף ₪ נוספים. סך הכל 27 אלף ₪, סכום שעדיין לא מגיע ל-40 אחוז מהסכום שהמדינה חסכה על אותו ילד כשלמד ביסודי.

אם מצרפים לכך את העובדה שחלק מתלמידי החינוך הממלכתי, שקיבלו 100 אחוז מימון, לא למדו בפועל ולא עשו הרבה עם 224 אלף השקלים שהמדינה שילמה עליהם ב-12 שנות לימודיהם (אם 42 אחוז לא הגיעו לבגרות, כנראה שישנם כאלה), מוצאים ש-27 אלף השקלים האלה הם הוצאה מתקבלת למדי על הדעת.

הצבא

כיום חיילים רבים לא עושים כמעט כלום, ומה שכן עושים - למעשה לא שווה כלום. כמה חילונים ג'ובניקים סיפרו לי שבהיותם בצבא ביקשו מהם לעיתים אפילו לנכש עשבים בבסיס - ריפוי בעיסוק. ויש שאפילו זאת לא עושים - העיד לי ג'ובניק במיל. שראה חייל ששירת את המדינה באופן מקורי - הגיע ב-9 בבוקר להפעיל את הממטרות, וחזר ב-5 כדי לכבות אותן.

אחוזים גבוהים מהצבא בטלנים, ואלה שכן עובדים יכולים לקבל מכת התייעלות וזריקת מרץ שתשפר עשרת מונים את תפקוד הצבא, לצד חסכון של מיליארדים רבים בתקציבו.

וכן, ישנם גם עשרות אחוזים שקורעים את עצמם, וכל הכבוד להם.

הדברים הנ"ל אינם מצדיקים כלל וכלל את הפטור האוטומטי לחרדים, אך יש בהם כדי להעלות מחשבה מחדש לגבי הכדאיות של שילוב חרדים בכח בצבא, הכורע ממילא תחת נטל כח האדם העודף. היגיון בריא היה שולח את החרדים לשירות אזרחי, כפי שמקובל במרבית מדינות המערב - השירות הצבאי הוא אופציה, ורוב השמיניסטים עושים שנה של שירות אזרחי ויוצאים לחיים.

וגם: מקרב גברים חרדים בגיל 25-64 אשר גדלו בבית חרדי, 14% שירתו בצה"ל, מה שאומר שיש חרדים שעושים צבא. אמנם רובם עשו רק שלב ב', שהוא הכשרה מקוצרת ובסיסית ביותר, אך גם עולים רבים מבריה"מ לשעבר לא עשו יותר מזה, עקב נתונים אישיים זהים (גיל ובעלי משפחות).

פשיעה

למרות שהכותרות החילוניות מקפידות "לעשות חסד" עם הציבור החרדי ולציין לגבי כל פושע חרדי את עובדת היותו חרדי, עדיין אחוז החרדים הוא כ-12, בעוד שאחוז הכותרות ה"מחמיאות" הנ"ל הוא נמוך בהרבה.

ראוי גם לקחת בחשבון שמבין החרדים שעברו 'חיידר' חרדי באמת (לא תורני ודומיו), ובנוסף למדו ולו מספר שנים, בישיבה חרדית ולו כלשהי, כמעט ואין פשיעה, ורוב ה"חרדים" באותן כותרות אינם כאלה.

ועכשיו ניקח את תקציב המאבק בפשיעה - הוצאות הממשלה, המוסדות הלאומיים והרשויות המקומיות על סדר ציבורי, הסתכמו בשנת 2010 ב-356.3 מיליארד ₪ (הלמ"ס). היות ו-34.4 אחוזים מהמורשעים בשנה זו היו ערבים, נניח באופן גס שהמגזר היהודי אחראי בשנה זו על 65 אחוז מהסכום הנ"ל - 231.5 מיליארד ₪. אם נדמיין מצב בו כולם צדיקים ואדיבים ואין צורך כלל בהוצאה על סעיף זה - כל אחד מ-5.75 מיליון יהודי המדינה היה מקבל מהממשלה מדי שנה מענק בסך 40,260 ₪ לבזבוזים... עבור רבים מדובר במשכורת של עשרה חודשים... ואם נמחק גם את ההוצאה הפרטית על סעיף זה - חלק נכבד מאזרחי המדינה היו אוטומטית מכפילים את הכנסתם...

מצב זה הוא כמובן היפותטי לחלוטין, אך נניח שההוצאה על הסעיף הזה היתה למשל רק 4 אחוז מהנ"ל, אזי היה כל אזרח מקבל מהמדינה מדי שנה 38,649₪ לבזבוזים. ובכן, אחוז הפשיעה בציבור החרדי נמוך מאד מאד, ועומד על כ-4 אחוז מהפשיעה יחסית לחילונים, לפחות בקרב הנוער. נתונים? בבקשה.

פשיעה בקרב בני 12-18: בקבוצת גיל זו היו ב-2010 7,154 בעלי תיקים פליליים מקרב תלמידי משרד החינוך. בקרב בני ישיבות, לעומת זאת, היו בשנה זו 37 בעלי תיקים פליליים, כחצי אחוז מסך התיקים, לעומת כ-12 אחוז מהבנים בשכבת גיל זו. מסקנה: הפשיעה בציבור החילוני בגילאי 12-18 גבוהה פי 24 מהפשיעה החרדית.

לגבי הפשיעה בקרב המבוגרים, קשה למדי לחלץ נתונים שיבדילו בין חרדים לחילונים, כיון שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה מפרסמת התפלגויות מסוג זה בנושא הסדר הציבורי. אולם הנתונים מראים מתאם גבוה בין הפשיעה בקרב הנוער לפשיעה בקרב המבוגרים, ברוב ההתפלגויות החברתיות. בנוסף, חובה לציין נתון מדהים למדי - אחוז נפגעי העבריינות בקרב ישובים המשתייכים לאשכול חברתי כלכלי שבין 1-3 נמוך לעומת מקביליהם באשכולות 4-7, למרות שבמרבית המדדים, 'ההון האנושי' של האשכול הנמוך גרוע בהרבה ממקבילו הבינוני. ההסבר: באשכולות הנמוכים נמצאים הישובים החרדיים, בעלי שיעור פשיעה אפסי, המוריד דרסטית את שיעור הפשיעה הכולל של אשכולות 1-3, למרות שרובם ישובים ערביים שבהם שיעור הפשיעה גבוה באופן משמעותי מהישובים היהודיים.

בסעיף זה יש לזכור עוד, כי בנוסף למיליארדים היבשים, לפשיעה יש גם מחיר גבוה מבחינה חברתית - סבל פסיכולוגי, חשש של אזרחים, חרדות, ולאלה השפעה רבה על איכות החיים של החברה כולה, בהרבה תחומים. בנוסף, פשיעה גבוהה יותר משמעה הוצאה גבוהה יותר על שירותי רווחה - שאותם לא בדקנו בסעיף זה.

וגם: חוצפה שאין כדוגמתה מצד התקשורת להגיד "חרדי רצח" "חרדי גנב" בעוד שכשמדובר בחילוני לא מציינים את השתייכותו הדתית.

הגדיל לעשות אחד העיתונים שכותרתו זעקה "בחור ישיבה רצח את חברו בשל קטטה אישית". הסיפור המצטייר מיידית: השיעור כללי של ר' דוד כהן הסתיים. מוישי ויענקי יורדים לפנימייה ורבים. מוישי שולף רובה ויורה ביענקי. עגום. "איזה אלימות יש אצל בחורי ישיבות!" מזדעזע הקורא.
אלא שלא היה מדובר אלא בספק חוזרים בתשובה טריים עם כיפת עשר אגורות לבנה לראשם, שגרו במתקן לגברים הזקוקים להסתכלות בטחונית ופסיכיאטרית כאחד...

תרבות

בקטע התרבותי - זכותם של החרדים לחיות בתרבות שלהם, ואגב, זה קשה, קשה מאד. לחרדי ממוצע אין מועדונים פאבים ומסיבות, אין קולנוע, אין שבת בים, אין טלויזיה, אין מסעדות אמיתיות, אין פסטיבלים וכמעט שאין בילויים בכלל, למרבית החרדים אין טלפון חכם ולכן אינם יכולים להשתמש באינטרנט בדרכים, מה שהחילונים אינם יכולים להבין איך אפשר להסתדר בלעדיו, ולו להשגת מידע כמו זמני נסיעות בתח"צ, בנקים, דואר, בתי עסק, שירותי ממשלה ועוד. ומעל הכל - לחרדי/ה אין בשום אופן בן/ת זוג לפני החתונה - חלקים מהנוער חווים מצוקה גדולה, ורוב הנוער החרדי, ולמעשה גם הבגירים החרדים עד שהם מתחתנים, סובלים מהניתוק הזה, מי יותר ומי פחות. איננו עשויים מפלסטיק, הפיזיולוגיה שלנו זהה לשלכם, אלא שבשונה ממכם אנו נאלצים לסבול - ולשתוק.

בכל מה שנוגע לתרבות, ורבות מן הטענות החילוניות הן כאלה, אין מקום לדיון, ולא רק בגלל שאי אפשר לשנות תרבות, אלא גם ובעיקר בגלל שלא לגיטימי לשנות תרבות. אסור לשלוח יד גסה בתרבות האחר, כי זה פוגע בציפור נפשו וזו פגיעה חמורה ביותר, בפרט בנסיבות בהן ההתערבות היא ממסדית.

ככלל, החילונים אוהבים לקונן על שהחרדים רומסים את סמלי המדינה - וחשוב לזכור שחילונים רומסים את סמלי הדת בשבת, בתשעה באב, בפסח, ובאופן יומיומי בהתנהגות זוגית ברחוב, שבעיני החרדים היא לעיתים גועלית.

אולם האמת ששני הצדדים לא רומסים שום דבר - כל צד חי בתרבות שלו; בשביל חרדי לעשות מנגל ביום השואה (עשרות עשו זאת), זה כמו בשביל חילוני לטחון שווארמה בתשעה באב (רבבות עושים זאת). שום צד לא יכול לבוא בטענה לצד השני - תרבות זה טאבו.

אין לחרדים ענין לעשות "דווקא", בדרך כלל מה שנתפש כפגיעה או כרמיסה בעין חילונית, נובע מחוסר מודעות חרדית, בשל התרבות השונה. למעט מקרים מעטים כמו הליכה מופגנת בצפירה כדי לקבל צומי מהמצלמות החילוניות, (רבים מהחילונים אגב לא עומדים בצפירה, ולא רק בביתם), הרוב המוחלט של המקרים, לרבות אותם עשרות בחורי ישיבה שעשו מנגל ביום השואה, נעשים מחוסר תשומת לב. איש מאותם בחורים לא עשה "דווקא" ולמעשה רובם בכלל לא ידעו שהיום "יום השואה". לא נורא, גם רוב החילונים צריכים להסתכל ביומן כדי לבדוק באיזה תאריך, לועזי כמובן, חלים תשעה באב, י"ז בתמוז ותאריכי אבל אחרים. ולא בשביל להתאבל בהם, אלא כדי לדעת שהמסעדה הכשרה שמול הבית תהיה סגורה ויהיה צורך ללכת למסעדה אחרת.

בנוגע לחללי מערכות ישראל - בשום אופן אין חרדי שלא כואב על הנופלים, החרדים מגדירים אותם "מתו על קידוש השם", שביהדות זו דרגה עליונה שבעליונות, וחלקם אף מדליקים נר ביום זה, בביתם הפרטי.

ועוד באותו ענין: התרבות החרדית יכולה לעיתים לשמש מודל לחיקוי. הנה לקט נתונים מהסקר החברתי של הלמ"ס משנת 2009: 40% מהחרדים עוסקים בפעילות התנדבותית, כמחציתם יותר מ-10 שעות בשבוע. רק 16% מהחילונים עוסקים בפעילות התנדבותית, ורק 41 אחוז מהמתנדבים מקדישים לפעילות זו יותר מ-10 שעות בשבוע.

87% מהחרדים תרמו כסף בשנת 2009, לעומת 66% מהחילונים. וזה בזמן שחתך ההכנסה בציבור החרדי הוא הנמוך ביותר במדינה. הנתון מדהים עוד יותר כשבוחנים את סכום התרומות: 48.2% מהחילונים הסתפקו בתרומה של פחות מ-100 ₪ באותה שנה, אך רק 11.1% מהחרדים חשבו שדי בסכום זה. 14.7% מהתורמים החרדים, תרמו בין 500 ל-1000 ₪, בעוד שרק 7.4% החילונים הסכימו להזיל מכיסם סכום זה. לא פחות מ-44.8 אחוז מהחרדים שתרמו, נתנו סכום שמעל ל-1,000 ₪, לעומת 7.2% בלבד מהחילונים.

הנתונים הנ"ל מפליאים בעיקר אם בוחנים את ההכנסה הממוצעת של הציבור החרדי: 78.1% מהחרדים משתכרים פחות מ-2000 ₪ לחודש לנפש במשק בית, לעומת 15.5% בלבד מהחילונים. 51.5% מהחילונים מרויחים יותר מ-4000 ש"ח לחודש לנפש, לעומת 7.4% בלבד מהחרדים.

נציג אפוא את תמונת המציאות המלאה, בהתבסס על הנתונים הנ"ל, שתדגיש את התרומיות החרדית לעומת זו החילונית:
100 חרדים עומדים מול 100 חילונים.
מתוך החרדים, 78 חיים על 1800 ₪ בחודש, 15 חיים על 3000, ו-7 חיים על 5000.
מתוך החילונים, 16 חיים על 1800 בחודש, 33 חיים על 3000, ו-51 חיים על 5000.
סך ההכנסה השנתית של קבוצת החרדים: 220 אלף ₪. סך ההכנסה השנתית של הקבוצה החילונית: 382 אלף ₪.
87 איש מהקבוצה החרדית ו-66 מהחילונית ראו צורך לתרום.
11 מהתורמים החרדים נתנו 90 ₪, 20 נתנו 300 ₪, 14 נתנו 750 ₪, ו-42 נתנו 1,200 ₪.
32 מהתורמים החילונים נתנו 90 ₪, 24 נתנו 300 ₪, 5 נתנו 750 ₪, ו-5 נתנו 1,200 ₪.
הקבוצה החרדית תרמה סה"כ 67,890 ₪, כ-31% מהכנסתה.
הקבוצה החילונית תרמה 19,830 ₪, כ-5.2% בלבד מהכנסתה.

96% מהחרדים מרוצים מחייהם, לעומת 87% מהחילונים.
67% מהחרדים חושבים שבשנים הקרובות מצבם יהיה טוב יותר, לעומת 58% מהחילונים.
26% מהחילונים ציינו כי הם חשים בדידות לעיתים קרובות או לפעמים, לעומת 13% מהחרדים.

מחויבות לתא המשפחתי:
65% מהחילונים סבורים כי גירושין הם הפתרון הטוב ביותר לזוגות שאינם מצליחים להסתדר ביניהם, לעומת 29% מהחרדים.
40% מהחילונים סבורים כי הורה יחיד מסוגל לגדל את ילדיו טוב כמו זוג הורים, לעומת 10% מהחרדים.
31% מהחילונים סבורים כי להיות עקרת בית זה תפקיד מספק לפחות כמו עבודה בשכר, לעומת 67% מהחרדים.
32% מהחרדים חוו ב-2009 חילוקי דעות עם בן/בת הזוג, לעומת 45% מהחילונים.
17% מהחרדים חוו בשנה זו בעיות עם הילדים, לעומת 21% מהחילונים (על אף שבמשפחה חילונית ממוצעת יש 2.07 ילדים לעומת 6.53 במשפחה חרדית).
8% מהחרדים חוו בעיות עם ההורים (שאינן בעיות בריאות), לעומת 19% מהחילונים.

קווי המהדרין:

הסדר ההפרדה בתחבורה הציבורית הוא יעד לביקורת רבה מצד הציבור החילוני. טוב, את התרבות של החרדים הם לא יוכלו להבין. אבל חשוב שהם ידעו מספר דברים מענינים:

א. אשה חילונית יכולה לעלות על קו מהדרין ולשבת בחלקו הקדמי של האוטובוס, נקודה. אינני מדבר על אלימות או צעקות - אפילו מילה היא לא תשמע. כירושלמי נסעתי בשנה האחרונה ככל הנראה כ-100 נסיעות ויותר בקווי מהדרין. פעמים רבות ישבו נשים (גם חרדיות, אגב) מקדימה, ואיש לא חשב לנגוע בהן לרעה. הן דווקא הרויחו - באוטובוסים חילוניים יש יום יום הטרדות מכוערות מסוגים שונים, באוטובוסים חרדיים הסיכויים שזה יקרה נמוכים בהרבה.

ב. מעניין לציין כי באוטובוסים ארוכים של אגד מהסוג החדש, ישנם 14 מקומות ישיבה 'מקדימה', שמונה מקומות ישיבה נוספים 'באמצע', ועוד 16 מקומות ישיבה בחלק האחורי. בדרך כלל, 'האמצע' נתפס על ידי נשים, ולו בודדות, שהופכות את השטח הזה ל'סגור עבור גברים'. העובדה שהנשים האלה הן חרדיות מעידה שהן עדיין לא שמעו הרבה על הדרת נשים. כך שהגברים, שמהווים 50 אחוז מהנוסעים, מסתפקים לעיתים קרובות למדי בשליש מהמושבים, ורבע מהשטח הכולל של האוטובוס. וזאת כשאותן שלוש-ארבע נשים שיושבות בנתח האמצעי יכולות ליהנות ממקומות פנויים רבים בחלק האחורי. השתיקה מוחלטת! איש לא יאמר להן דבר. השתיקה במקרים כאלה בולטת במיוחד כשאשה יושבת ב'מרובע' בחלק הקדמי, מה שגורע מהגברים 4 מקומות ישיבה נוספים ומשאיר להם פחות מרבע ממספר המושבים הכולל של האוטובוס. גם אז הגברים לא אומרים מילה!

לא מאמינים? תעלו ותבדקו.

ההפגנות

ההפגנות. מרבית ההפגנות מאורגנות, מיושמות וזוכות ללגיטימציה בקרב מיעוט מקרב הפלג הקרוי "העדה החרדית", שמרכזו בשכונת מאה שערים בירושלים. יודגש מיידית כי אפילו בקרב הפלג הזה, המפגינים הפתולוגיים הם מיעוט. מרבית תושבי מאה שערים שונאים את המפגינים, בזים להם והיו רוצים להשתחרר מעולם.

אישית בתור צעיר חרדי, לא הכרתי מעולם איש מהמשפחות המורחבות שלי משני הצדדים, איש משכניי לבנין, ואיש מבאי בית הכנסת שלי, שהשתתף ולו פעם אחת בהפגנה, למעט העצרות ההמוניות שאורגנו למשל בפרשת עמנואל ומספר עצרות ענק נדירות ובלתי אלימות, שאת מספרן בעשור האחרון ניתן לספור על כף יד אחת.

שום אדמו"ר לא קורא לאלימות, לרבות אדמו"רי תולדות אהרן ותולדות אברהם יצחק, מהמנהיגים הבולטים של מאה שערים. רוב ככל הפשקווילים למאותיהם המרוחים על קירות מאה שערים, מסתיימים בעשרות או מאות בודדות של אנשים המתקבצים סביב רמקול צרוד בחצר כזו או אחרת באזור מאה שערים, ושומעים בדבקות דרשה יבבנית מאישיות כלשהי. כן, אלה מרבית 'ההפגנות האדירות' שעליהן מבשרים הפשקוילים של מא"ש.

נוח לצלם 80 או 150 חרדים, חלקם נערים, המשתוללים, זורקים אבנים, שורפים פחים ומקללים שוטרים, זה מצטלם טוב ומאיים, אך אין שום זכות להטיח אשמה ביתר כשלושה רבעי מיליון החרדים החיים במדינת ישראל.

העובדה שהמנהיגות החרדית אינה מוציאה מחאות רשמיות נגד המעשים, היא עקב העובדה שהמפגינים לא זו בלבד שאינם חושבים לשאול בעצתה, אלא שהם אף מקללים, מגדפים, נלחמים באלימות ובגסות מחרידה נגד כל ההנהגה החרדית מקיר לקיר. לא רק ליטאים וחסידים 'רגילים', אלא אף רוב המנהיגים של הפלגים השונים בשכונת מאה שערים הקיצונית, סופגים בזיונות, קללות והצקות מאותה קבוצה בריונית.

אפילו חסידות תולדות אהרן, הקיצונית ביותר בעולם ככל הנראה, הסתייגה באופן פומבי וחד משמעי מאותם אלימים, לאחר שבאופן קבוע זיהו חלקים גדולים מהציבור החרדי, את אותם אלימים עם החסידות. לפני סוכות תשע"ב כל ירושלים היתה מלאה במודעות שבהן הדגישה החסידות, בעברית צחה, כי מעשי אלימות במא"ש אינם על דעתה וכי היא מסתייגת מאותם אלימים.

ותודה ל...
חילונים, בחנויות, מזנונים, דלפקים, רופאים, מרכזי ייעוץ, אחיות בבתי חולים, פקידי שירות ועוד ועוד, שברובם המכריע מתייחסים כלפינו באדיבות וסבלנות ונותנים שירות שווה ומאיר פנים לכולם ללא קשר להשתייכות הדתית שלנו. אנחנו יודעים שזה לא תמיד קל לכם, ואנו מצדיעים לכם!!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!