די לדבר סרה בגדולי ישראל! • האם הותרה הרצועה?

עבר חלף לו היום המר והנמהר, היום הקשה והעצוב, יום תשעה באב, לרגע הרגשנו מאוחדים ומלוכדים, מכונסים באבל הגדול על אבדן בית חיינו ומשוש ליבנו, על גלות השכינה והחיסרון הבולט בידיעת ואהבת ה'.

אין לנו באמת מושג בגודל החורבן ובעוצמת החסר, יש לנו אופן לסבר את האוזן על ידי סיפורים ומעשיות מאותה התקופה, כך אולי נוכל ללמוד מעט מזעיר על מה שהיה ועל מה אנו מבקשים שישוב.

בפרשת השבוע משה שב ומזכיר לעם את הרגע המכונן והנפלא בו קיבלנו את התורה, ומרוב געגוע לאותו מעמד שב משה וחוזר על עשרת הדברות ומתאר באריכות לעם את המצב שהיה. מעניין לקרוא במהלך התיאורים את הדו שיח שהתקיים בין משה לבין העם, משה מזכיר כי ברגע ששמעתם את הקב"ה מדבר מתוך החושך וההר בוער באש, חרדתם 'מדוע נמות באש הגדולה הזו, הרי אין אפשרות לילוד אישה לשמוע את קול ה' ולהישאר בחיים, אנא ממך משה רבינו תגיד להקב"ה שידבר אתך ולאחר שאתה תשמע תעביר לנו את הדברים ושמענו ועשינו', או אז פנה ה' אל משה ואמר 'היטיבו אשר דיברו, מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים', מיד אחרי כן הקב"ה אמר למשה ומשה דיבר אל העם.

לכאורה יש להקשות מה הייתה בקשתם של עם ישראל, הלא אם הם ילודי אישה ועלולים למות על ידי שמיעת קולו של הקב"ה, מדוע משה יישאר חי? הלא גם הוא ילוד אישה, ובכלל – הרי כבר שמעו את הקב"ה ונשארו בחיים, אם כן מה היה החשש להמשיך ולשמוע.

הסברים ותירוצים מגוונים נאמרו ונכתבו, אך יתכן איפה כי ישנו הסבר פשוט: העם היה בדרגה גבוהה מאוד, ברגע קבלת התורה הם חזרו לדרגה של אדם הראשון קודם החטא, ללא חסמים, הכול היה נהיר ובהיר, התחושה הייתה עילאית, דבוקים בקודשא בריך הוא ללא מחיצות. אך אבוי, בו ברגע שהחלו לשמוע באזני הבשר שלהם את קולו של הקב"ה, נשמתם פרחה, המלאכים החיו אותם, ושוב נשמתם פרחה, ושוב החיו אותם המלאכים, עד שהפחד החל מחלחל בליבם כי יתכן וימותו ולא יחיו, הפחד הזה הביא אותם לנקודה שאין להם מפלט ממנה, ברגע זה תלו את כל יהבם וחייהם במי שיש להם אליו גישה, הם ידעו כי היחיד שברגע האמת ישמע אותם, ירחם עליהם ויבקש בעדם הוא משה ולא אחר, למרות כל הקושיות והטענות ולמרות כל הביקורות שהיו ושיהיו להם עליו, הוא היחיד שהם פנו אליו מתוך המצוקה העמוקה שהיו שרויים בה. ומשה - מנהיג אמיתי, מיד פנה להקב"ה שיעביר דרכו.

כלומר, לא היה מונח בדעת העם כלל לחשוש שמשה ימות כשישמע את דברי ה', הם פשוט דברו עם משה כילד שצועק כשכואב לו - ללא הבחנה אם אביו שומע ויכול לעזור, פשוט לצעוק. לכן, כשראה את זה משה הוא פנה להקב"ה, והקב"ה הסכים עמו וקבע בזאת כי למנהיג ישנה הנהגה אחרת לחלוטין מאשר לשאר העם - גדול כקטן.

וזוהי יראת ה', כמו אותו לב שצעק מפחד המוות וקרא למנהיג שידבר עם הקב"ה, כך יהיה לבבם ליראה את ה' ולשמור את מצוותיו כל הימים. יראת ה' תלויה בכפיפות למנהיג ללא תנאי.

עד להיכן התדרדרנו!!!

בשבוע הבא עלינו לטובה אנו תקווה כי תסתיימנה המלחמות הנוראיות העקובות מדם, ביום רביעי יעלו ויבואו בזה אחר זה רבנים ואישי ציבור מכל גווני הקשת לבחור אחר כבוד את הרבנים הראשיים, תקופה ארורה ומלאת ארס עוברת על כל המחנות, לא! אני לא מתכוון לארס והדם הרע שעובר בין המושכים בחוטים ואנשי הצל של מועמד כזה או אחר, אני גם לא מתכוון לפוליטיקה.

אני מדבר אך ורק על הארס, הדם הרע והצחנה העולה מפיותיהם ומקלדותיהם של רבים וטובים המרגישים כי הותרה הרצועה, וכבודו של גדול הדור מרן כבר לא כשהיה, האמבטיה התקררה, והוא הפך לאחד האדם, שאפשר לתלות את דבריו בחולשתו ובלחישות מקורבים כאלה ואחרים.

אבוי לנו שכך עלתה לנו בימינו, אויה לנו על כבודו הנרמס והמושפל של מנהיג הדור, אללי לנו על כך שמי שיש לו את כוח הדיבור וקולו הוא הנשמע הוא דווקא של מי שמוחו הצפעוני מאשר לפיו הדומה לביב לפלוט חיצים שנונים המכבים את הגחלת הבוערת שממנה חיים לכל הדור, והוא אשר ממשיך את שושלת העברת התורה ונשיאה בעולה הרוחני של כל עדת ישראל ללא יוצא מן הכלל.

האוזניים תצילנה למשמע קולו של מרן הבוקע מגרונו הקדוש, מצהיר כי דבריו נאמרים בצלילות ומתוך ישוב הדעת, להיכן הגענו ועד היכן הידרדרנו, שהמנהיג הדגול וזה שנושא על עצמו את עול הציבור, יתנצל ויבהיר.

אצל משה ראינו שהצעקה בקעה מתוך הלב רק שהגיע פחד מצמית פחד מוות, ועם הצעקה בקעה האמונה התמימה כי המנהיג הוא היחיד באמת שיכול לעזור, הוא זה שמקשר ביננו להקב"ה, זו היא יראת ה', ולא שום דבר אחר, כל דיבור הקל שבקלים שגורם זלזול או חוסר הערכה במנהיג הרי שזו כפגיעה ישירה בהקב"ה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!