ט"ו באב: ניצני הגאולה מתחילים כבר בחורבן

"וואו, אני למעלה בשמים!"

מנופפת לשלום לבני משפחתי שיושבים בסירה. מצנח הרחיפה אליו הייתי מחוברת הרים אותי אט-אט למעלה. חלום. כולנו חולמים לעוף כמו ציפור. אך, אם לומר את האמת, בשלב מסויים זה התחיל להיות משעמם.

אמנם בשמים, אך סתם כך במקום, צריך קצת חידוש. פתאום השתחרר מצנח הרחיפה במעט וחוויתי נפילה, כשמיד התרומם שוב כלפי מעלה. זו היתה חוויה מסעירה, אולי אפילו מפחידה, אך חוויתית במיוחד.

מה שהקל עלי במאוד הייתה העובדה שידעתי מראש שזה הולך לקרות, שזו חלק מהחוויה והם כמובן מאורגנים לקראתה. מה גם שאני קשורה היטב בחבלים ועל גופי מצופים.

ליתר בטחון.

ירידה לצורך עליה

גם כשטוב - תמיד יכול להיות יותר טוב. וכדי להגיע למעלה - צריך בדרך-כלל להיות משבר כלשהו באמצע.

כדי לזרוק כדור לגובה, עלינו לתת תנופה הדורשת הורדת היד - ומה שיותר למטה - הכדור ייזרק ויגיע גבוה יותר. לא פעם כדי להרגיש את התענוג - שכבר קיים - צריכים לחוות נפילה קטנה, ואז התענוג גדול בהרבה.

נכון, אין זה אומר שעלינו לזמן את הבעיות והקשיים. אך כאשר הם כבר מגיעים למפתן דלתנו, נוכל להפיק מהם תועלת רבה, אם רק נהיה מצויידים בכלים הדרושים, על מנת לא לטבוע...

אמאל'ה, מריבה!

לרובנו מצטיירים חיי נישואין מאושרים ואידיאליים ככאלו שאין בהם אי הסכמות ובטח לא מריבות.

המילה מריבה מעוררת בנו מיד קונוטציה שלילית שהיינו רוצים להתרחק ממנה כמה שאפשר.

עצם המודעות לכך שמריבות וויכוחים הן דבר שקיים בכל קשר, טוב ככל שיהיה (כמובן כאלו המנוהלים בצורה מכובדת, או כאלו מריבות שקורות לא מתוך כוונה ורצון להשפיל וכדומה), יש להם אפילו יתרונות, כל עוד הם קורים בתדירות סבירה ולא שהם החלק העיקרי בחיינו - יכולה להרגיע ולנרמל את העוצמות המתלוות אליהם.

הרי אנחנו בני אדם עם רגשות, מה גם שאנחנו כל-כך שונים, בדעות, בהרגלים, בהתנהגות, בהשקפות וכו'.

מעבר לכך שבנישואין ישנו חיבור ניגודים של גבר ואשה (על כל המשתמע מכך!) - מה הסיכוי שנחיה לאורך השנים ללא שום מריבה?

לגלות את הטוב

הגמרא אומרת ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". מה מיוחד כל-כך ביום ט"ו באב שהפך להיום חג?

מסביר הילקוט שמעוני, שבט"ו באב היתה הלבנה במילואה. מיד מתעוררת השאלה שהרי בכל ט"ו בחודש הלבנה מתמלאת? מה מיוחד, אם כן, בט"ו באב דווקא?

מוסבר בחסידות, שדווקא בגלל הירידה הגדולה שקדמה לגילוי זה, בתשעה באב, בו נגזרה כליה על דור המדבר, נחרבו הבית הראשון והשני וניתן גט לעם ישראל, דווקא אחרי ירידה כזו, העליה והגילוי של הלבנה המלאה ניכר ומורגש לאין ערוך. דווקא החיבור שיבוא אחר כך – בבניית הבית השלישי – יהיה חיבור נצחי.

כשאדם לא עלינו חלה והבריא, הוא מעריך את כל הטוב שה' נתן לו הרבה יותר מאשר העריך קודם לכן. כך גם אם הבעל היה שבוע אצל האדמו"ר ונעדר מהבית, לפתע מתחילים להבין כמה הוא בעצם עושה, ועד כמה הוא חסר. כשהוא חוזר, כל פעולה קטנה מוערכת הרבה יותר. הטוב מורגש בהעדרו.

גם בנישואין: כאשר זוג מגיע למצב של מריבה - דבר לא נעים, אך לגיטימי למדי - כדאי לדעת שעם כלים מתאימים לניהול המריבה, והריצוי והפיוס שראוי שיבואו אחריה, אפשר להביא את הקשר למצב משביע רצון יותר, מושלם יותר.

אם נשים לב נראה, שהחידוש שקורה בט"ו בחודש ובט"ו באב במיוחד, הוא רק הגילוי. שהרי הלבנה נמצאת וקיימת בשלמותה כל הזמן. השמחה המיוחדת היא בכך שזה נגלה לעינינו. הטוב קיים, אך כשהוא מתגלה, אז מורגש אצלנו התענוג האמיתי.

מעבירים לו על כל פשעיו

הסיבה בשלה משווה הגמרא בין ט"ו באב ליום הכיפורים היא כיון שהמיוחד בשני ימים אלו שבהם נמחלו עוונותיהם של ישראל. ביום הכיפורים הייתה מחילה גמורה על חטא העגל, ובט"ו באב "כלו מתי מדבר" והקב"ה מחל לעם ישראל על חטא המרגלים.

מה שמאפשר את השמחה לאחר הירידה, היא המחילה. הסליחה בלב שלם על העוול שנגרם. כשהצד הפוגע מביע חרטה אמיתית ומנסה לפצות על מה שנגרם, אזי אם הצד השני מעביר על מידותיו, ומקבל את המחילה, על אף הקושי, ניתן אז להרגיש כי הגענו למקום אחר, טוב וגבוה יותר מזה שהיינו בו קודם.

באחד מהימים נפגעתי מאוד מהתנהגותו של בעלי בעניין מסויים. הוא הגיב למעשה שעשיתי בצורה שהשפילה וביישה אותי לעיני אחרים. היה ברור לי שזו לא היתה כוונתו - אבל בכל זאת הרגשתי כי אין לכך תקנה, זה לא קרה רק ביני לבינו, היו שם אנשים, כך שהסליחה לא תעביר את מה שהם חשבו והרגישו.

דקות ארוכות התקשיתי למצוא בתוכי את היכולת לסלוח, גם כאשר הוא ביקש מחילה והבין מה נגרם, ואף תיאר מה עובר עליו בעקבות כך וכמה קשה לו לדעת שעשה לי כזה עוול. בשלב מסויים, נרגעתי מעט והחלטתי ביני לבין עצמי, שאני יכולה לנסות ולהתעלם מההרגשה הלא נעימה שתהיה לי בקרב אותם אנשים שהיו סביבי באותו זמן, אך הקשר שלי עם בעלי יקר לי ובעל חשיבות ראשונה עבורי, ושום טוב לא יצא אם אנטור לו. הרי בסך הכל לא מדובר במאורע המתרחש מדי יום. ואכן, כשהבנתי שהוא מתחרט ומודע לקושי שלי לסלוח, השתחרר בי משהו ומחלתי לו בלב שלם.

מאותו רגע, הרגשנו שנינו כי אנחנו במקום אחר. פתאום, לאחר שדיברנו קצת על הסיבות שהובילו לכך, על הפגיעה וכיצד הייתה יכולה להימנע - על מנת ללמוד מכך מכאן ולהבא, היינו במקום אחר. הרגשת הקרבה ששררה בינינו היתה עמוקה בהרבה. יתכן מאוד שאי הנעימות והפגיעה, שהיוו מעין איום על הקשר, הביאו לידי ביטוי דווקא את הרגשות העמוקים שהיו קיימים שם גם קודם.

הערב שהיה נדמה שהרס את חיינו, הפך להיות ערב מרומם וקרש קפיצה משמעותי, ובסופו של דבר, אפילו אני הודיתי על כך..

דומה הדבר לחבל שנקרע ודווקא במקום הקריעה, נוצר קשר – חיבור חזק הרבה יותר. מה שגם מקצר את החבל ומביא את שתי קצוותיו להיות קרובים זה לזה יותר מאי פעם.

אין משבר? צרו אותו

אין משבר? צרו אותו

אם יש כאלו שיאמרו שאצלם לא קיים דבר כזה, ואין מריבות ביניהם כלל, דומני שלהם כדאי לייצר משבר, על מנת להרוויח את העליה שבאה לאחריו.

אין הכוונה שהמשבר חייב להיות מריבה בפועל. משברון כזה יכול להיות שיחה פתוחה ונינוחה על נושא כאוב, שמעלה דברים לא נעימים על פני השטח – כאלו שגורמים לשני הצדדים להבהיר היטב את העניינים, לצאת מהם לתובנות חדשות ולהועיל הן ברמת הפעולות והן ברמת הרגש. לאחר שיחה כזו, כשאחד מבין ומכיל את השני, הלבבות נפתחים ותרוויחו תחושה של עליה בקשר.

העליה - בתוך הירידה עצמה

העליה שקרתה בט"ו באב החלה עוד קודם, כבר בתשעה באב עצמו, מיד לאחר החורבן "נולד מושיען של ישראל". כבר בירידה עצמה יש את הפוטנציאל לעליה, אלא שהיא מתגלה רק לאחר מכן. כבר בזמן המריבה היו בפוטנציאל ניצנים של חיזוק הקשר, שיכלו גם לא להתממש ולהביא למשבר. אך לנו היכולת להביא את הפוטנציאל למימוש, וכך המריבה הופכת לקרש קפיצה ואנו מרוויחים כפל כפליים.

על ידי שניצור את הגאולה הפרטית והזוגית שלנו, נזכה לחיבור האמיתי בין כנסת ישראל להקב"ה בגאולה האמיתית והשלמה, בה נאמר על ייסורי הגלות: "אודך ה' כי אנפת בי".

כיצד לפייס ולרצות לאחר מריבה, מה לעשות ובעיקר מה לא לעשות, ומה הצד שלי בכל העניין? על כך בכתבות הבאות...

מרב לביא – יועצת נישואין, מרצה ומנחת סדנאות בנושא זוגיות
[email protected] 050-8262770

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!