ניצול השואה נפטר: "כשאגיע לגן עדן אראה את המשפחה שלי"

ג'ק אייזנברג הלך לעולמו בגיל 96, כניצול שואה הוא השתתף בפרויקט מיוחד ב-2012, וביקר בעיירת הולדתו סטשוב בפולין כחלק מסדרה של התוכנית Strictly Kosher שעקבה אחר חייה של הקהילה היהודית של מנצ'סטר באנגליה.

עם דמעות זולגות על פניו, ג'ק, אז בן 86, אמר על משפחתו: "הם נרצחו, אחי היה רק ​​בן תשע. הוא היה יהודי, זאת הייתה אשמתו, איזה מין עולם זה?"

ג'ק היה בין 600 בני אדם שנאלצו לצעוד את צעדת המוות לאורך 180 קילומטרים בזמן שהחיילים האמריקאים התקדמו לתוך גרמניה בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. ג'ק היה גם אחד מתוך עשרה ששרדו. הוא נותר ללא בית וללא משפחה.

הוא חזר למחנות שבהם כמעט מת לפני 10 שנים - ולגדת הנהר שבה ראה לאחרונה את משפחתו בחיים בנובמבר 1942, כאשר יהודים הוצעדו בכוח למחנות המוות. לאביו, אייזיק, נאמר שהוא יכול למצוא עבודה, הוא אמר לבנו הבכור ג'ק, אז בן 16, להתחבא אצל דודיו ובני דודיו.

"לא ידעתי כלום על החיים, פשוט חשבתי שזו הרפתקה נעימה", אמר ג'ק לתוכנית שהפכה לסרט תיעודי. "אבל לנאצים לקח רק עשרה ימים למצוא את מקום המחבוא שלו בעליית גג יחד עם עוד שלושים יהודים". ג'ק נלקח למחנה עבודה במרחק של 80 קילומטרים משם, באחת הפעמים הוא העמיס כרובים.

"מעולם לא ראיתי כרובים כמוהם, כמו כדורגל עגולים ויפים והנחתי אחד ביד והתחלתי לבהות בו, ואז קיבלתי מכה בראש מחייל גרמני, הוא צעק 'עבודה' הבנתי שאני לא במחנה נופש". עבודה נוספת בחלוקת כלים הצילה את חייו. "כשהמשאיות באו לקחת דלק והנהגים הלכו משם, גנבתי להם את האוכל, אם היו תופסים אותי היו יורים בי במקום".

משם הוא נלקח למחנה הריכוז בוכנוולד. "מאז ואילך לא היה אוכל, רק רעב", הוא סיפר. "ריח הבשר השרוף היה מחריד, הקרמטוריום פעל 24 שעות ביממה לשרוף את המתים. כל בוקר היו משתמשים במריצה גדולה ולוקחים את הגופות למשרפה" סיפר.

"יום אחד הם נתנו לכולנו חתיכת סבון קטנה עם ראשי תיבות כמו שמקבלים בבתי מלון. זה היה עם אותיות 'שומן יהודי טהור'. לא עבדתי, רק הייתי רעב וחשבתי על אוכל וצפיתי בעצמי נהיה רזה יותר, אבל עדיין הייתי צעיר והיה לי רצון לחיות. אם ויתרת זה היה נגמר".

לאחר מספר חודשים, ג'ק הועבר למפעל נשק, שם עבד עבור הגרמנים, אבל ככל שבעלות הברית התקדמו, הנאצים נלחצו, ה הוציאו אותם לצעדת מוות בת שבועיים למחנה הריכוז טרזינשטט בצ'כוסלובקיה. "זה לקח שבועיים, היינו 600 אנשים כשהתחלנו, אבל רק 60 שרדו, אם לא יכולת ללכת ירו בך, אם נפלת ירו בך. חשבתי 'למה הם גוררים את הקבצן המסכן הזה ברחבי אירופה'. אולי זה החזיק אותי בחיים". כך פרסם העיתון היהודי הבריטי Jewish News.

"הם נתנו לנו מים אבל לא אוכל, עצרנו כל ערב בחווה ובכמה חוות קיבלנו תפוח אדמה. התחלנו גם לאכול דשא. אחרי שבוע עצרנו במפעל, מצאתי אפונה מיובשת. זה כנראה היה על הרצפה שישה חודשים, אבל התרגשתי, החלטתי להרתיח את זה ואנשים עזרו לי להדליק אש, תוך שימוש במעט עצים, קהל הניצולים התאסף מסביב והתבונן, ויכולתי לראות את עיניהם מבצבצות החוצה. הייתי עצבני, מה אם הם יקחו לי את האפונה?"

עד שהגרמנים נכנעו, הוא היה קרוב למוות. "אני חושב שעוד יום והייתי מת", אמר. "הייתי מת, אבל לא היה אכפת לי". ואז הוא שמע קולות שלא היה רגיל אליהם, והבין שהמחנה שוחרר על ידי הרוסים. ממשלת בריטניה הסכימה ש-1,000 ילדים יתומים מתחת לגיל 16 יוכלו להיכנס למדינה. ג'ק היה בין 300 הראשונים שהוטסו לווינדרמיר, עיירת נופש בבריטניב, כדי להתאושש במשך שישה חודשים.

"הייתי צריך לשקר לגבי הגיל שלי, הייתי בן 19 אבל לא היו לנו מסמכים להוכיח את הגיל, כשהגענו לבריטניה זה היה כמו להגיע לגן עדן". ג'ק פתח עסק מצליח של תיקים ומזוודות עם שני ניצולי שואה נוספים במנצ'סטר. הוא היה נשוי 46 שנים לרונה לזוג יש שני ילדים.

הוא סיכם: "אנגליה היא גן עדן, הלוואי שכל העולם יהיה כמו האנגלים. אני כל כך אסיר תודה למדינה הזו, אני לא מאמין שכמעט מתתי מרעב ועכשיו אני עוקב שאני לא עולה במשקל, ראיתי שני עולמות, הייתי בגיהנום ובגן עדן".

יהי זכרו ברוך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!