חרד"ק במבט אחר • כשהראש מונח בבית המדרש

בית המקדש איננו, ואמרו חז"ל שאם הוא לא נבנה בימינו - הרי זה כאילו חרב בימינו. זו לא קלישאה, זו אמת צרופה, כואבת, וזה פירוש הדברים:

אם לא נבנה בית המקדש - משמע אנו בידינו החרבנו אותו, כי בניית בית המקדש אינה תלויה באישורים או בתוכניות הנדסיות התקועות בביורוקרטיה כזו או אחרת, גם לא צריך קשרים ענפים ומסועפים על מנת להתחיל בקידוח היסודות לבנייתו, או בהזרמת מזומנים לכיסו של מאן דהו בכדי לשחרר חסמים.

הכול תלוי בליבנו, באהבת ה' היוקדת בנו, במסירות הנפש ללימוד התורה ולקיום המצוות, בקבלת התורה ללא תנאים וללא הסתייגויות.

הגמרא מביאה שמאז שנחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. מעט קשה לתפוס בשכל שאכן זה מה שיש לו להקב"ה,

שמעתי הסבר מעניין לאמרת חז"ל זו: השפעת השכינה בעולם הייתה עצומה כל זמן שהיה בית המקדש קיים, ממקום נאדר זה הייתה יוצאת ההשפעה הרוחנית והגשמית לכל העולם, בית המקדש היה ליבו של העולם, ברגע שבית זה נחרב, פחתה ההשפעה והצטמצמה כמעט לחלוטין, חז"ל מגלים לנו שהמקום היחיד שבו נותרה ההשפעה, הוא בד' האמות של ההלכה. כלומר, במקום שמתעסקים בהלכה או שמתנהגים על פי ההלכה - שם עדיין נמצאת השפעת והשראת השכינה כמו שהייתה בבית המקדש.

לכן, אין לו להקב"ה בעולמו כלום אלא אותם ד' אמות, כי משם יוצאת ההשפעה לכלל העולם, אמנם בזעיר אנפין ולא כפי שהייתה בזמן שבית המקדש עמד בגאון על תילו, אך זה המקום היחיד ממנו כל העולם ניזון, גשמית ורוחנית.

יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה עוד השנה לראות את בית המקדש יורד באש בנוי ומוכן, אמן.

מהיכן שאב משה את כוחו?

פסוק מעניין מופיע בפרשה: "ה' אלוקינו דיבר אלינו בחורב לאמור, רב לכם שבת בהר הזה".

ה'כלי יקר' מפרש את הפסוק בצורה קצת שונה מהמקובל, הפסוק מתפרש כטענה על עם ישראל, במקום שתחפצו מעצמכם לשבת זמן רב במקום שקיבלתם את עצמאותכם בקבלת התורה, אתם מחפשים לברוח כתינוק הבורח מבית הספר, הימים שישבתם בהר לא היו כימים אחדים מרוב אהבתכם את התורה, אלא היו 'רב לכם', הרגשתם שכבר ימים רבים עברו ו'מספיק לשבת פה'.

לכן אמר להם משה: "ה' אלוקינו דיבר אלינו" - אל כולנו דיבר הקב"ה, ומשה כולל את עצמו בתוכם - "רב לכם שבת בהר הזה".

פה משה מפריד את עצמו מכלל העם ותולה את המילים 'רב לכם' אך ורק בשאר העם - והוא אינו בתוכם, משום שמשה פונה אל העם בתוכחה: "אתם הרגשתם שרב לכם, אתם חשתם את הימים העוברים כקוצים במקום תענוג, ועל זאת הייתה הטענה של הקב"ה, ולכן פניתם והגעתם להר האמורי במקום להישאר עם התענוג הגדול בהר סיני.

"אבל אני", אומר משה, "תמיד מחשבתי משוטטת שם, כאילו אני עדיין בהר, כי המעמד הנכבד ההוא לנגד עיני תמיד".

ואולי בגילוי לב נדיר זה, פותח משה רבינו זמן מה לפני פטירתו צוהר רחב להבנת עמידתו האיתנה וההצלחה העצומה שהייתה לו בהנהגת העם קשה העורף. מחשבתי משוטטת בהר סיני, אני חש תדיר סמוך להר, אני מרגיש את עוצמת קבלת התורה תמיד, ליבי שם, חיי שם, ומשם שאב הוא את כוחו, וזה מה שהוביל אותו לכל אורך הדרך הנפתלת ומלאת הטרשים.

מה על החייל החרדי לדעת?

השבוע זעקו הכותרות והשדרנים אודות חייל חרדי שעבר לתומו בשכונת מאה שערים בירושלים, ולפתע הגיחו כמה נערים והיכו אותו על לא עוול בכפו.

הפוליטיקאים והתקשורת עשו מטעמים מהפרשה, ונהנו ממהדורות חדשות עמוסות רייטינג, זה אומר בכה וזה בכה, האחד מצדד לטובה ומשנהו לשלילה, זה מגן על 'העדה' והאחר מתנצל בשם כל העדה, בוקה ומבולקה.

לא אדון במרוויחים ובמפסידים, לא אצדד בצורת התנהלות כזו או אחרת, גם לא אנסה להבין את מה שעובר בראשם החולני של התוקפים. אלימות מכל סוג היא שלילית, אסורה ופסולה. מותר לשמוע את הצד השני, לחלוק ולא להסכים עמו, אך מכאן ועד הרמת יד הדרך ארוכה ופסולה.

אך דווקא בעת הזו מוכרחים להבין דבר מה, עדים אנו לשינוי שחל בציבור החרדי, בעשור האחרון בפרט, הצבא שהיה 'מוקצה' בפי רבים משלומי אמוני ישראל, הפך אט אט לדבר אפשרי, בהסכמה שבשתיקה, יש אף רבנים המצדדים בצבא כמערכת שמסייעת לבניית אישיותו של בחור, ולכן מי שנפלט מהמערכת הישיבתית מסיבות שונות, לדעתם, מוטב כי ילך לבנות את אישיותו בצבא מאשר יחריב אותה ברביצת ברזלים ממושכת יחד עם שאר ארחי פרחי.

בין אם נרצה בכך ובין אם לא - זה המצב לאשורו, ולוואי ויהיו כל עם ה' נביאים, כל אחד בוודאי יתייעץ עם רבותיו ומכווני דרכו. אך ברור כי גם מי שהצטרף לשורות הצבא, צריך לדעת ולחיות תמיד בהרגשה שמסגרת זו היא אך ורק תחנת מעבר, והמקום האמיתי שממנו חיים וטובה לעולם הוא אך ורק אותם ד' אמות של ההלכה.

חייל צריך לחיות בהרגשה שגורלו לא שפר עליו כשל זה שהצליח להישאר במסגרת תורנית על אף הקשיים, וכשמחשבתו של החייל הזה תשוטט שם בינות לספסלי בית המדרש הנוקשים, ומחזה השיעור הכללי בבית המדרש ההומה יהיה תמיד לנגד עיניו, הרי שבוודאי מקומו הוא גם מצוי בתוך ד' אמות של הלכה, ואינו מתנתק משם אף לא לרגע. כי תמיד תמיד מקננת בליבו התקווה שהוא אכן עוד ישוב לשם, ואם כך, הוא נותר בשר מבשרה של המסגרת התורנית.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!