באותו הלילה ממש בכיתי; למה אני לא כמוהם

היה זה לפני תקופה ארוכה מאוד, פגשתי יהודי וכך הוא סיפר לי: "אני נשוי ברוך השם זה עשר שנים בטוב ובנעימים, ובזוגיות טובה ובריאה. אבל מה שקרה בתקופה האחרונה הפך את כל הקערה על פיה - חמי מדבר נגדי, ואף אשתי פניה אליי אינם כתמול שלשום, וכבר תקופה של שלושה שבועות הם לא מדברים איתי".

"מה קרה?" שאלתי אותו, "כזה שינוי בתוך מספר שבועות, מה כבר עשית שכך הם מתנהגים?"

"אני אתחיל איתך מההתחלה", ענה, "ואז בוודאי תבין אותי.

נולדתי להורים שעובדים קשה לפרנסת הבית. אני הילד החמישי בבנים, ויש מתחתיי עוד חמש אחיות .

ארבעת האחים שמעליי תמיד היו, כילדים ואחרי זה כבחורים, הכי טובים במקומות לימודיהם. היה להם שם מאוד טוב.

נראה לי שאני הייתי הראשון שאבי התחיל לא לרוות ממנו נחת, בלשון המעטה. בחיידר למדתי אבל לא בדיוק אהבתי ללמוד כמו כל האחים שמעליי. בשיעורים פחות הקשבתי ואז גם הציונים היו בהתאם פחות טובים, ובהמשך גם התעודה.

לאבי היה מאוד קשה עם זה, הוא היה רגיל שיש לו ילדים הכי טובים והכי מצוינים והוא ציפה כנראה שגם אני אמשיך את המסורת. אבל פה הוא כנראה קיבל את הקושי הגדול. אני לא הכי עמדתי בציפיותיו ולא הייתי המצטיין של הכיתה אלא ילד רגיל פשוט וזהו.

אני זוכר מקרה שממש שבר אותי מאוד. כשהבאתי את התעודה של סוף כיתה ח' והתעודה הייתה בינונית. אבי השמיע אנחה ואמר לי: 'למה כל כך קשה לך להיות כמו האחים שלך?! זה יעשה לי כל כך הרבה נחת'.

אני לא ידעתי מה להגיד. האמת, שבאותו הלילה ממש בכיתי, הרגשתי הילד הכי לא טוב בעולם. הרגשתי שאני ממש לא מכבד את אבא שלי, שאני מאכזב אותו. ושהלוואי שהייתי כמו האחים שלי ובכיתי למה אני לא כמוהם.

מהחיידר אבא שלי הכניס אותי לישיבה הכי טובה בה למדו כל האחים שלי. [הם בוודאי לא יכלו לשער שאולי אני שונה מהם]. אבל שם רק התחיל הקושי שלי. אם בחיידר היה לי קשה בישיבה נהיה לי הרבה יותר קשה.

אני אהבתי מאוד ללמוד, אבל לא הייתי מסוגל ללמוד כל כך הרבה שעות, ברצף. וגם כשלמדתי לא היה לי ראש חזק וחריף מאוד כמו האחים שלי, מה שהצריך מאמצים לא קטנים להבנה, וכפועל יוצא גם לא היה מונח יותר מדי אצלי בקופסא, מה שהוביל לתסכולים רבים.

אז הייתי יוצא החוצה מהיכל הישיבה קצת להתאוורר, שותה כוס קפה, שותה אחרי זה כוס נוספת של מים קרים, עולה קצת לחדר בפנימייה, בודק האם הכרית משועממת, ואז שוב יורד להיכל הישיבה.

הרגשתי שם נטע זר אבל לא עשיתי שטויות, השתדלתי ללכת בתלם כמה שרק יכולתי.

הייתי מוצא את עצמי לא פעם ולא פעמיים בוהה במגיד שיעור בשיעוריו. הוא היה נכנס עמוק לתוך הסוגיה, ואני כבר לא הבנתי מי שאל ומי תירץ, מי אמר ומי ענה, ומה קורה פה בכלל!

בישיבה גדולה בשיעור ב' אבי קרא לי לשיחה והוא ממש דיבר איתי בתקיפות: 'בני, אני אוהב אותך אבל איך תמצא שידוך אם אתה ככה לומד בישיבה שלך, איזה שם יהיה לך, תתפוס את עצמך בשתי הידיים בזמן אחר אני לא אוכל לעזור לך'.

העדפתי לשתוק, לא רציתי להישמע כמי שאינו מכבד את אביו, רציתי להגיד לו: 'אבא מה כבר עשיתי? אני פשוט לא יכול ללמוד יום שלם, ואין לי את הראש החזק שיש לאחים שלי! אבא, מה אתה רוצה ממני!' רציתי לצעוק, אבל שתקתי.

מאותו יום בגלל כל הלחץ מהוריי התחלתי יותר להיות בהיכל הישיבה והרבה יותר לנסות ללמוד. לפעמים הייתי מרגיש שאני משתגע, שאני משחק אותה שאני נמצא מול הגמרא וכאילו לומד רק כדי להיות משהו שהוא לא אני.

שלא תחשוב שלא הייתי ירא שמיים. אני בימי בחרותי סרט אחד לא ראיתי, אבל מצד שני בחורים שהיו נחשבים בישיבה כלמדנים וחזקים הייתי שומע שהם ראו סרטים וסדרות.

אבל איכשהו הצלחתי ליצור לעצמי שם טוב.

כשהגיע זמן השידוכים אבא שלי אמר לי מצאתי לך את השידוך המושלם. הוא נותן דירה שלמה ואפילו עזרה כספית כל חודש אבל הוא רוצה שתתחייב שתלמד כל החיים בכולל.

אבי ממש הלחיץ אותי. האמת, שלא רציתי את זה אבל איכשהו השידוך נסגר והתחתנו. קיבלתי אישה מדהימה טובת לב, מבינה, מכילה, והיא הייתה באמת מוכנה לעשות הכול רק בשביל שאני אשב ואלמד בלא הפרעה, היא הייתה עובדת קשה מאוד לפרנסת הבית ואני הייתי לומד בכולל יום שלם. אני אוהב את השם יתברך ואני גם אוהב ללמוד תורה. אבל לפעמים הייתי מרגיש שאני יוצא מדעתי, אני לא יכול לשבת בכולל יום שלם. זה לא אני. אבל לא העזתי לחשוב בכלל על הכיוון הזה, עד שהתחלתי להבין שזה ממש גורם ללחצים נפשיים.

הגעתי ממשפחה ליטאית ובאותו זמן התחלתי ללמוד חסידות זה גם עשה לי שינוי ענק בראש, בשביל מי אני לומד תורה בשביל אשתי? לשווער שלי? או לאלוקים!

הבנתי שאפשר אפילו לעבוד, אבל אם אתה עובד את השם יתברך אם אתה חי באמונה שהכול מהשם ואתה עושה את הכול לשם שמיים ובישרות ובענווה.

לאחר תקופה החלטתי שאני מתחיל ללמוד רק חצי יום בכולל וחצי יום אני אהיה סופר סת"ם, או מלמד.

סיפרתי בעדינות לאשתי את כל מה שסיפרתי לך על הקושי ואשתי דווקא הבינה אותי, על אף שהיה לה קשה אבל היא הבינה. הבעיה התחילה שהיא סיפרה את זה לאבא שלה. ואבא שלה הוא בן אדם שיש לו קצת מזג חם...

הוא אמר לה: 'בשביל זה נתתי מהכסף שלי, מהדם שלי, דירה לכם. בשביל שבעלך יהיה מלמד בחיידר?! זה גזל, הוא צעק. הדירה שהבאתי זה מקח טעות. נקודה'.

כותב השורות, מרדכי רוט.

איכשהו חמי הצליח להדליק את אשתי על זה שעזבתי את הכולל, וגם אשתי שבמהותה היא אישה טובה ומיוחדת, התחילה להגיד לי שזה לא בסדר.

אמרתי לה: 'מה את רוצה שאני אשקר שאני לומד ואני לא אלמד באמת?! אני לא יכול יותר לחיות בשקר, זה מי שאני. אני לא יכול לחיות כל חיי בזהות שהיא לא שלי. אני לא עושה משהו נגד השם יתברך אני רק לא מסוגל ללמוד יום שלם'.

אבל השווער שלי, שכל החתנים שלו ראשי כולל או רבנים, לא יכול לחיות עם הבושה הזו שהחתן שלו עובד.

אז הנה אני אצלך שואל מה לעשות, מה אני אעשה?"

אוי רחמים, אוי רחמים, כמה שריחמתי על היהודי המתוק והקדוש שישב מולי. מה הוא כבר עשה, חשבתי לעצמי.

אני מספר את הסיפור הזה כדי להעביר מסר. ישנם לא מעט אנשים שחיים בשביל מה שיגידו. בשביל מה שיעשו אם ישמעו שהם עשו משהו. העיקר לא להתמודד עם האמת שלהם.

ולא מה שטוב להם.

וכך הם חיים חיים מלאי סבל.

פעם אחת בחור חסידי הגיע אליי ממש במשבר נפשי, המשפיע שלו תמיד סיפר סיפורים על צדיקים איך הם היו קדושים נשגבים למדו והכול והוא ממש רצה להיות כמוהם. אבל הבחור לא לקח לליבו שהצדיקים הסיפורים עליהם זה רק צריך להיות דוגמא לשאיפות וכד' אבל לכל אחד בעולם הזה יש לו את התיקון שלו בחיים את הדרך הרוחנית שלו. את התמודדויות שלו בחיים בגשמיות וברוחניות כל אחד עם כוחות הנפש שלו מה הוא מסוגל לעשות ולהתמודד.

וידוע מה שכתב הרב הוטנר במכתבו המפורסם לבחור ישיבה המפלס דרכו במשעולי החיים: "רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולנו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכול משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור, שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע".

פעם הגיע אליי אבא אחד שסיפר לי שעם כל שלושת ילדיו הראשונים הכול היה בסדר ועם הבן הרביעי הוא כל הזמן מגיע לחיכוכים למריבות והוא צועק עליו, מה יש לו? הוא שאל.

אחרי שיחה ארוכה עם אותו יהודי אמרתי לאותו יהודי אתה יודע מה הבעיה פה, היא לא אצל הילד היא אצלך.

אתה רגיל ששלושת ילדיך הראשונים כולם ממושמעים כולם עוזרים בבית כולם מצייתים אז אתה חושב שגם הילד הרביעי ככה. ואתה לא מבין שכל ילד הוא עולם שונה עם טבעים אחרים עם סוג נפש אחרת ואל תרצה ותצפה שהוא יהיה כמוהם.

אתה רגיל ששלושת הילדים שלך מגיעים לבית הכנסת ומתפללים בלי לקום מהכיסא, והנה מגיע ילד רביעי ולא הכי מסוגל לזה. אתה צריך לשנן לעצמך הוא נשמה אחרת, נפש אחרת, יש לו ייעוד משלו.

זה קשה לנו כי אנחנו מתוכנתים להיות כך וכך וכך ואם זה לא כך אז זו בעיה.

אנחנו צריכים לשים לב שלכל אדם בעולם יש לו אופי ואישיות שונה. רואים את זה במשפחות שיש בהם הרבה ילדים שעם כל זה שכולם גדלו באותו בית כל אחד לקח את מה שהוא ראה בבית למקום אחר בחיים שלו. והתמודד עם דברים שקורים בצורה שונה. וזה לא אומר שאם הם מתמודדים בצורה שונה זה לא אומר שמישהו מהם לא בסדר.

כמו שטביעת אצבע של אנשים שונה מאדם לאדם ככה האופי והמידות שונים, ככה דרך ההתמודדות שונה.

אדם גם צריך לדעת להתבונן אל תוך עצמו בכל מיני צמתים בחיים: בכניסה למוסדות לימוד, בשידוכים, בהשתייכות לקהילה, במקום מגורים, ולחשוב האם אני עושה מה שרוצים ממני או מה שבאמת נכון לי? וכמובן שתמיד במקרים כאלה כדאי להתייעץ עם רב, או איש שמבין בנושא ומכיר את האישיות והאופי ויידע לכוון בהתאם.

אותו יהודי מראשית הכתבה, שלחתי את אשתו לדבר עם מטפלת אחת שהיא שינתה לה את כל היחס וההסתכלות שלה השתנתה. והם חיים היום ברוך השם באושר ועושר.

השווער שלו לא מדבר איתו עדיין, עד היום הוא כועס עליו מאוד. אני מקווה שיום אחד הוא יירגע והוא יבין שהוא זכה באוצר גדול. בחתן שהוא איש ישר וטוב לב. ולא עשה שום דבר שהוא לא בסדר.

שבת שלום ומבורכת, שנזכה תמיד לחיות באמונה בשמחה וברוגע ולהאיר לכל העולם.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!