יהונתן פולארד שובר שתיקה וזועק: "מחבלים לא מפחדים מהכלא"

יהונתן פולארד, המרגל הישראלי ששילם בעבור ביטחון ישראל מחיר כבד מנשוא - 30 שנה מאחורי סורג ובריח בכלא האמריקני, שובר שתיקה ומתייחס במאמר מיוחד שמתפרסם הבוקר (שני) בעיתון 'ידיעות אחרונות', תחת הכותרת "אני לא יכול לשתוק יותר", זאת על רקע גל הטרור המתמשך בישראל בה הוא מתגורר בימים אלה.

"אחרי כל השנים שעברתי, הנטייה הטבעית היא לנסות להתמקד בשיקום חיי. כך ניסינו לעשות, רעייתי האהובה אסתר ואני, במשך שנת החסד שניתנה לנו לחיות כאן יחד וכך אני מנסה לעשות כעת, לאחר שאיבדתי אותה. אבל הידיעה הברורה לאיזה אסון אנו מובילים את עצמנו, מראות החודשים האחרונים, ובמיוחד הטבח המזעזע באלעד אינם עוזבים אותי. אני פשוט לא יכול לשתוק יותר", כך פותח פולארד את המאמר.

האסיר לשעבר מספר בטורו: "במשך 30 השנה שבהן חייתי בכלא, חייתי בפחד ובדאגה מתמידים לחיי. הייתי צריך להיות דרוך בכל רגע, לא יכולתי לישון בלילה מחשש שמישהו ייכנס לחדרי וידקור למוות אותי או את שותפי לחדר. הייתי צריך תמיד לשאת סכין ולהיות מוכן להשתמש בו ללא היסוס. שוב ושוב נאלצתי להיות עד למקרי מוות נוראיים של אנשים אחרים ושל חברים שלי בפרט, שהתרחשו ללא אזהרה מוקדמת. בכלא, הדבר הקשה ביותר הייתה העובדה שמי שהיו אחראים להגן עלינו היו מפוחדים לחלוטין מהאסירים האלימים, והכילו את ההתנהגות שלהם עד כמה שרק יכלו".

עוד מספר פולארד בטורו ב'ידיעות אחרונות' הבוקר: "בפשטות, הרשויות בכלא רצו "שלום בכל מחיר", גם אם המשמעות הייתה שאנשים חפים מפשע נרצחו ללא השלכות רציניות כלפי אלה שתקפו אותם. לא יכולנו לסמוך על השומרים שיגנו עלינו מכיוון שהם חששו שאסיר אלים שייפצע על ידם יגרור אותם לבית המשפט. מהר מאוד למדתי שאין לנו את הזכות להגנה עצמית בשום מצב. אנשים לא מסוגלים להאמין לי כשאני מספר להם כיצד מי מאיתנו שניסה להגן על עצמו מתקיפה, נענש בחומרה על מנת שיהיה ברור שהוא לא טוב יותר מזה שתקף אותו. זה היה טירוף מוחלט".

פולארד מבכה בהלוויית רעייתו. (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90).

הוא מעלה על נס את רעייתו המנוחה ע"ה שהלכה לעולמה לפני כמה חודשים: "במשך עשרות שנים הייתה זו אסתר שהלכה בשמי להיות עם משפחות חללי צה"ל ונרצחי הטרור בשעתן הקשה. אני לא מבין איך היא הייתה מסוגלת לעמוד בזה. מאז פטירתה אני מנסה להמשיך את דרכה גם בכך, אבל מראה פניהן של המשפחות שעולמן חרב עליהן לא עוזב אותי ומגע היד הרועדת מהחיבוק בהלוויה ממשיך לצרוב את גופי ונשמתי – במיוחד כי כמותן וכמו כולנו, אני לא יכול לברוח מהידיעה שמדובר בקורבן שניתן היה למנוע".

בטורו מותח יהונתן פולארד ביקורת על המערכת ואומר: "אנו כולנו סובלים מאותה תפיסה של אליטה פוליטית, תקשורתית, צבאית ומשפטית, שמגלה יכולת הכלה אינסופית לסבל של אזרחיה תוך שיתוף פעולה ורמיזה כאילו אנחנו אחראים בדרך כלשהי לכל האלימות שמופנית נגדנו. עם מערכת שמתעקשת להכריח את החיילים שלנו לנהל מערכה צבאית בכלים המיועדים להתעסקות עם עבריינים פליליים; עם יועצים משפטיים ובית משפט שנכנסים לטווח שבין קנה הטנק למטרה; ותוך מחויבות חד־צדדית לקודים אתיים מנותקים שאויבינו בזים ומתפקעים מצחוק לראות כיצד דבקותנו בהם מונעת מאיתנו להכריע את רוצחי נשינו וילדינו".

"אני רואה את פניהם של המחבלים שנתפסו לאחר שביצעו את הטבח הנורא באלעד ורואה היטב שהם לא מפחדים מהכלא - הם יודעים שמחכים להם שם תנאים משודרגים פי כמה וכמה ממה שמקבל כל אסיר פלילי, משכורת עתק מהרשות הפלסטינית כהוקרה על מעשי הרצח שביצעו, ועוד עוד" טוען פולארד.

לדבריו, "אוי, אני יודע היטב איך נראה בית סוהר שמיועד להוציא מהאסיר את הרצון לחיות... אבל כאן תנאי הכליאה של הרוצחים המתועבים האלה רק מעודדים את המחבלים הבאים להצטרף למועדון. איך אפשר לתת למצב הזוי כזה להימשך אפילו עוד רגע אחד?", זועק יונתן ומוסיף, "אני עייף מזה. עייפתי מלראות את מי שאמורים להנהיג אותנו, לוקחים את הדגל שלנו, מוחקים ממנו את הכחול ומשאירים אותו כדגל לבן של כניעה".

פולארד בהלוויתו של אורן בן יפתח הי"ד ביום שישי בלוד. צילום: פלאש 90.

הוא מספר עוד בטורו ב'ידיעות': "התפללתי והאמנתי שכשאזכה יום אחד להגיע הביתה, לא אצטרך לחיות בצורה כזו. לצערי הרב טעיתי. למעשה, לנוכח מה שראיתי בשנה החולפת, זה אפילו חמור יותר כעת, משום שהפעם לא מדובר באדם אחד או שניים שנהרגים באופן אקראי, אלא באומה שלמה שחיה באימה מפני צבא של אנטישמים צמאי דם שהרשויות מפחדות "להתסיס". חייתי כבר בסרט הזה, וזה אף פעם לא הסתיים טוב".
 
עוד מספר על תקופתו במאסר בארה"ב: "בכלא, היו לי חבר טוב אחד או שניים שהשגיחו עליי ואני השגחתי עליהם, חייתי תחת השגחת השם וניסיתי לזכור לא לפחד מאף אחד מלבדו, ולתקוף ראשון. כאן, באופן בלתי נתפס, אני חי במדינה שנעה בין פחד מוות להכחשה".

"העברתי 30 שנה בכלא בתקווה ובתפילה שאבוא הביתה למדינה שיודעת כיצד להגן על אזרחיה. האם טעיתי? לצערי אני לחלוטין מרגיש כך", מצהיר פולארד ושב למתוח ביקורת על הממשלה; "אני רואה פעם אחר פעם כיצד אחיי ואחיותיי, נאלצים להגן על עצמם ועל הסובבים אותם, לא רק מהאויב אלא מהממשלות שלנו שמפחדות מדי כדי לעשות את מה שנדרש כדי למגר את איום הטרור. מצב העניינים הזה הוא לחלוטין בלתי ניתן להשלמה!".

לדבריו, "אני מחכה למישהו, למנהיג. מנהיג יהודי אמיתי, שיצעד קדימה וישיב את הפסים הכחולים והמגן דוד אל הדגל שלנו. אני מחכה למנהיג שיכניס פחד מהשם בליבם של שונאינו. אני מחכה למנהיג שיפעל בלי לחשוש ממה שכל אחד אחר מחוץ למדינתנו חושב. תהיה זאת ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם, או כל אחד אחר שחושב שיש לו את הזכות לומר לנו איך לחיות וכיצד להגן על עצמנו".

את טורו המתפרסם כאמור הבוקר בעיתון 'ידיעות אחרונות' מסיים יהונתן פולארד: "אני יודע שאנו יכולים לבצע את השינויים החיוניים האלה. אם אנחנו באמת רוצים להיות מדינה עצמאית – אין לנו שום ברירה אחרת... מי יתן והקדוש ברוך הוא יעניק לנו את החוכמה והכוח לעשות זאת".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!