הרב שאול יורוביץ': על קדושה ואהבה

פרשתנו מתחילה עם הציווי "קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי", מצוה זו נראית קצת מופשטת וגבוהה מדי לאדם מן השורה, אך לאחריו בהמשך הפרשה מפורטים מצוות רבות שבין אדם לחברו, לקראת הסוף מופיע הציווי הנצחי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

במבט ראשון מורגשת סתירה בין שני ציוויים אלו, שהרי קדושה משמעה פרישות והבדלה, יכולתו של האדם להתעלות ולהתפשט מהסובב אותו, אהבה לעומת זה מובנה היא ההיפך התחברות והתערבבות, פנייה למה שמחוצה לך עד לכדי התאחדות מוחלטת, וכמבואר בספרים ש'אהבה' גימטריא 'אחד', אם כן אהבה משמעה התקשרות מוחלטת בין שני דברים, וזוהי בחינה הפוכה לכאורה למושג הקדושה.

אך האמת היא שכך הוא הסדר, מתחילה קדושה – יציאה מעצמך, ומכאן הדרך קצרה לאהבה – ראיית האחר, על כן פתח בקדושה וסיים באהבה. ובאמת מצאנו שחלק מהמפרשים מבארים שאותן מצוות בין אדם לחברו המפורטות בהמשך הפרשה הן פרטי ההתקדשות שבראש הפרשה.

אם נעמיק קצת במהות הגדרת הקדושה עצמה, נראה ששני הפירושים הבולטים שבה מתפרשים לשני צדדי עבודה אלו, רש"י מפרש "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה", שמובנה היא פרישות הבדלה גמורה, זוהי ראשית העבודה, אך רמב"ן מפרש את משמעות הקדושה להתקדש במותר לך, כלומר דווקא במקום שאתה מתקשר – במותר לך, עליך לעשות זאת בצורה קדושה, ונמצא שהקדושה היא ידיעת הדרך לרדת לעולם הגשמי כראוי.  

שתי בחינות קדושה אלו מתבארים גם בפסוקים עצמם, בפרשתנו הפסוק נותן טעם לציווי "קְדשִׁים תִּהְיוּ" וזה מפני "כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי", הקדושה של ה' ברור שהיא איננה קדושה של ניתוק שהרי אין הוא מתנזר ומתרחק מברואיו, אדרבה בכל עת הוא משפיע להם רחמים וחסדים שהרי הוא מצוי בכל, אך יחד עם זה הוא מופרש ומובדל לגמרי מכל וכל, אין זה עושה עליו רושם כלל, זוהי ציווי הקדושה המבוארת בפרשתנו.

לצד זה אנו קוראים בראשית הפרשה הבאה – פרשת אמור ציווי נוסף על הקדושה המתמקדת  בקדושת הכהנים, להם נאמר באופן מיוחד: "קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם" אך הקדושה הנאמרת שם היא שונה לחלוטין היא כולה עוסקת בענייני פרישות והבדלה ממתים ומשתיית יין ושכר וכדומה.

נראה לבאר את פנימיות הדברים כך: כאשר אתה בא לעבוד את עבודת ה' בבית מקדש מעט בתורה ותפילה, עיקר ההתמקדות היא בפרישות, ביכולת לסלק את דעתך ומציאותך מכל העניינים החומריים, זו הבחינה המבוארת בראש פרשת אמור לכהנים הנמצאים בבית ה'. עבודה זו תקפה גם ביחס האדם אל הרע הגמור, על האדם להתקדש ולהתרחק מן הטומאה והכיעור לחלוטין.

אך כאשר האדם יוצא מבית המדרש והוא פונה לעסקיו השונים, או אז עבודתו משתנה ועליו להתדמות לקונו דווקא בהיותו מעורב בין הבריות ואוהב רעהו כמוהו.

יתר על כך נתבאר למעלה שהן צדדים שונים של אותה עבודה, שהקדושה הפרישות וההבדלה, מובילות את האדם לאהבה שלימה, אהבה ללא קדושה הרי היא תאוה, שהיא באה מאנוכיותו של האדם, ועל כן זהו הסדר קדושה המובילה לאהבה.

דווקא לאחר שאתה מתקדש – אתה מתפשט מאנוכיותך, או אז בכוחך לראות את השני כפי שהוא באמת, אתה מוצא הרבה משותף בינך לבינו, ואתה אוהב ומתאחד אתו. אך מבלעדי עבודת ההתקדשות כל עוד שאתה אחוז בישות ובאנוכיות שבך ההסתכלות שלך עליו היא מוגבלת, אתה מביט בו בחשדנות, אתה מנסה למצוא דרך איך להגן על עצמך ממנו, או איך לכבוש אותו וכדומה.

ועל כן 'ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה' כי הפנייה למה שמחוצה לך שהיא וויתור על החשיבה האנוכית, היא הבסיס לכל עבודה רוחנית.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!