כ' חשון התשפ"ה
21.11.2024
שיחה מרתקת עם ההיסטוריונית

מה עושה השואה בתוכנו בדור הזה // אפרת ברזל

איך אנחנו מעבדים אותה ככל שחולפות השנים. האם נהיינו אדישים, האם נהיינו קהי חושים. לא לא, רק לא זה. אפרת ברזל נפגשה לשיחה מרתקת עם ההיסטוריונית, פרופ' חנה יבלונקה, ויצאה ממנה עם תובנות ויכולת הסתכלות מחודשת, נקודות מבט מחודדות, ודמעות שאף פעם לא נשכחות. לב של יהודים

מה עושה השואה בתוכנו בדור הזה // אפרת ברזל
מחנה ההשמדה אושוויץ צילום: Yossi Zeliger/Flash90

אני לא רציתי שזה יקרה לי אבל זה כן קצת קרה.

פחדתי שזה יקרה לי, וכן, באשר יגורתי התרחש בי.

לפני שאסביר את עצמי אשמר ואומר, שטיפלתי בעניין, כי הוא היה עבורי חשוב, חשוב מדי, והדברים הסתדרו וחזרו לקדמותם.

אולי אפילו התחזקו דיים.

בשנים האחרונות הרגשתי שמול השואה מתחילה להיות לי תופעה של תשישות, של קהות חושים, הרטט שהיה בי בעבר סביב הנושא, מעט נגוז, דמעות של ילדה שהייתה יושבת בכיתה ובוכה כשהמורה הייתה מקריאה סיפורים מהמלחמה ההיא, נכדה שכמוני שהייתה בהקיץ בכוונה מדמיינת איך סבתא שלה נפרדת מהאחים הקטנים שלה בלי שהיא יודעת שברגע הזה היא נפרדת מהאחים הקטנים שלה, ושמשם היא לא תראה אותם יותר לעולם, ואיך זה היה באותו רגע של פרידה, היא בכתה? היא פחדה? היא הרשתה לעצמה לפחד ולבכות? והאם היא המשיכה לחשוב עליהם מתים קטנים, שם באסם, כשג'יפ של קציני אס.אס האיר על כל המשפחה הזו, משפחת פינקלשטיין, שהתחבאה בין ערימות העומר, והקצין הרשע הזה שירה וצעק וירה וצעק בגרמנית והרג לה את שלושת האחים שלה ואת אמא שלה ואת אבא שלה וסבא שלה עם הזקן והפאות.

אולי זה קרה בגלל מידת הפעמים הדחופה שהזכירו לי במסיבות בית הספר של הבנות את השואה, אולי זה סתם עומס של החיים, אולי זו לא אשמת אף אחד אחר אלא משהו בתוכי שקשור לתופעה מדאיגה שאשכור את הגדרתה, רגע, מעולם הטיפול, תופעה שנקראת, 'Compasion fatigue', בעברית, 'עייפות החמלה', תופעה שפוגעת באנשים ששומעים הרבה כאב של אחרים וצריכים לזכור ולא לשכוח לתדלק יותר מכל את עצמם.

זה הטריד אותי.

השואה חשובה לי מדי.

זה הפריע לי.

החלטתי שכמו שבפסח אמרנו שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו,

החלטתי שבכל שנה ושנה, לאו דווקא בתאריך מסוים,

החלטתי שאם אני לא אאתגר אינטלקטואלית את עצמי ואחדש ואלמד על המלחמה ההיא, כל פעם מזווית אחרת, איש לא יעשה את זה במקומי, מבחינתי, זה לא לשכוח, מבחינתי זה מחזק לי ביותר  את מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחלטת מסבתא גניה אחת קטנה שלי, 1.52  היה גובהה, שנשארה מכולם לבדה,

שבלי שידעה לרצות יצאו ממנה נינות של בית יעקב ונינים בחורי ישיבות, שנראים יותר כמו שלושת האחים שלה, שאחרי שהבינה שכולם נרצחו ושקט השתרר באסם ההוא, קמה מדממת ברגלה והלכה ביערות אל הלא נודע.

ישבתי השבוע לשיחה מרתקת בתוכניתי ברדיו עם היסטוריונית החוקרת את 'שורדי השואה', היא לא אוהבת את הביטוי 'ניצולי שואה', היא רואה את הדברים אחרת.

שמה, פרופ' חנה יבלונקה.

סיפרתי לה שבעלת תשובה עוברת בעולם החרדי את זאת ילדותי השניה, גם ביחס לשואה,

חנה היתה קשובה ומרתקת, יש בה יכולת אמיתית לראות זווית אחרת.

בדבריה הזכירה פרופ' יבלונקה את מר פלדי מרצי, עד, שורד, שדיבר במשפט אייכמן על בתו.

הוא סיפר, אז,  בעדותו המרגשת, מול תא הזכוכית השקוף, על בתו הקטנה שנלקחה.

 בסרט 'רשימת שינדלר', היטיב הבמאי סטיבן שפילברג להמחיש את הסיפור של פלדי מרצי.

בתו, לבשה באותו היום שנלקחה, מעיל אדום, ארוך, של חורף אירופאי, מעיל מתוק כזה דמיינתי, ראיתי, של ילדות מסודרות, עם בקבוקים בשיער, בקצוות.

בסרט, כולו שחור לבן, רואים רק ברגע הזה- כתם קטן של צבע. אדום.

על פי העדות של אבא, בסצנה הזו רואים ילדה, מעיל אדום, רואים איך ילדה קטנה ומתוקה, הופכת מרגע לרגע, ככל שצעדיה מתרחקים להיות נקודה אדומה.

כשהנקודה האדומה, מתחילה להעלם, יחד עם כל ההמון, אבא לא הצליח לראות יותר את הנשמה הקטנה הזו שלו.  עולם ומלואו, הנקודה נעלמה.

חנה סיפרה, ואני, מעיל אדום של גברת קטנה, מיד חשבתי על הבת שלי הקטנה, זו שכבר מזמן גדולה, שכשהיא הייתה בת שנתיים בעלי קנה לה מעיל אדום מקטיפה של קלווין קליין, עם כפתורים יפים  לכל האורך, היא הייתה בו כזו מתוקה, באמת גברת קטנה,

נקודה, נקודה של אור, הולכת ומדברת נכנסת ויוצאת אל הגן, שאם הייתי יכולה להגיד לפלדי איך סיפור אחד קטן ואישי, איך הילדה הקטנה שלו, מעיל, שיער פלומטי עם קצוות רכים של בקבוקים, נקודה שהלכה והתרחקה,

להגיד לו שדווקא הנקודה האדומה הזו שלו פתחה לי את השק היהודי של הדמעות.

צלצלתי לאמא שלי ושאלתי אותה בפעם הלא יודעת כמה.

"אמא, איך קראו לאחים הקטנים של סבתא?"

"שיעל'ה, לייבל'ה, ויוסל'ה" היא ענתה לי כמו בכל שנה.

ואיך שהיא אמרה את השמות האלה עם ה-ל'ה בסוף כולם, בקול שלה החנוק. 

קול שיודע לדבר יידיש ולדייק בהגיית זכרם, הבנתי שדמעות על השואה צריכות לפעמים תזכורת בתדר מכוון, דמעות על השואה, לא יעזור, לא כבות לעולם.

אפרת ברזל יום השואה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}