לקחי מעשה זמרי: כשגדול בישראל זועק זעקת התורה

ימים קשים, ימי אבלות כללית, ימים של צער וחשבון נפש מדוע לא נבנה בית ה' בימינו, במה אנו עדיין חסרים, איפה הדגש שאנו צריכים להניח עליו את האצבע, מהי הנקודה שאותה כעם אנו צריכים לשפר, יתכן ולא לחינם קוראים אנו דווקא את פרשת פנחס - אולי בכדי לעמוד על אותה הנקודה, נקודת האמת אותה ננחיל בלב שלנו ודרכה נוכל להגיע לכל הטוב השלם שיבוא עם בניית בית המקדש במהרה בימינו אמן.

בלעם הרשע וחברו בלק ניסו ללא הצלחה לקלל את עם ישראל, העם שוכן לשבטיו והצמד הנוראי הזה מנסה לשבש את מנוחתם על ידי מעשי כשפים וקללות, הקב"ה מונע זאת מהם, ושלל ברכות שלא היו מביישות את גדול האוהבים של עם ישראל החלו לקלוח מפיו הטמא של בלעם, בלק התרגז נורא ולאחר פעמיים נוספות בהן בעל כורחו מלאך רע עונה אמן נאלץ בלק לפטר את בלעם, או אז שלף בלעם את נשק יום הדין, עצה רעה יעץ בלעם לבלק ולדאבוננו עצה זו אף הצליחה, המון העם נפל ברשת שטמן להם בלק, חרון אף עלה בישראל ומגיפה תפסה בעם, ארבעה ועשרים אלף מתו כתוצאה ישירה מאותה המגיפה, אך דומה כי חלל אחד וזמרי בן סלוא שמו השאיר חותם על כל העם, זמרי שהיה ראש בית אב, התייצב מול כל העם והחל מתריס מול משה בחוצפה ובעזות, הלא גם אתה לקחת מדיינית ומדוע לך מותר ולנו אסור, ולאחר דבריו הלך וחטא נגד כל העם.

אין צורך לתאר את המצב, העם היה בתקופה קשה ביותר, בעוד העם קובר את מתיו - חוץ מהמתים במגפה - עוד עמדו שופטי בני ישראל והרגו כל אחד את אנשיו שעבדו לבעל פעור, קצב ההלוויות היה בלתי נתפס, ובתוך כל המהומה הרבתי הזו, ניצב לו זמרי וחוטא קבל עם ועולם משל כל הכאוס מסביב לא נוגע לו כלל ועיקר, משה וכל העם ניצבים מול אותו רשע וגועים בבכי, משה לא יודע מה עושים במקרה הזה, עד שהגיע פנחס וראה את המעשה ונזכר בהלכה, מיד וללא שהיות שלף רומח והרג את זמרי ואת כזבי, ובכך שככה חמת מלכו של עולם וחרון האף הסתלק מישראל.

כאות הוקרה על המעשה הנאדר החליט להעניק הקב"ה לפנחס את אות השלום הכוללת בתוכה אריכות ימים ושנים וכהונת עולם, לו ולבניו אחריו.

לו יצויר שמקרה מעין זה היה מתרחש בימים טרופים כשלנו, סביר להניח כי לאחר שפנחס היה מבצע את ההלכה כפי שהתבקש מקנאי לשם ה' אמתי, היו קמים אנשים יפי נפש המומחים בצקצוקי לשון ובהגיית מילים מסובכות, ומתפתלים הלוך ושוב בראיונות לשלל סוגי גופי התקשורת והמדיה הקיימים, גם המראיינים היו מעדיפים לקבל אותם כמרואיינים רק בכדי שיהיה ניתן להבין מהם כי המעשה שעשה פנחס נכון שכך היא ההלכה אבל בעולם מודרני כשלנו ובמדינה דמוקרטית אין מקום למעשים, מה גם שפנחס עצמו היה בן של בת יתרו שהייתה מדיינית וזה מה שהניע אותו לבצע את ההלכה בצורה כזו על מנת לכסות על היותו הוא בעצמו חצי מדייני, אם כך אזי פנחס עצמו חייב מיתה (עפ"ל) שכן אין זו קנאות לשמה, המרואיין מיד יסייג את עצמו וייאמר שכל מה שהוא אמר זה רק לכאורה ובגדר סביר להניח, ובכך יודה לו המראיין ויפטור אותו לשלום להפיק את הגיגיו בתחנה המקבילה.

ובכן רבותי, אין זו תאוריה בלבד, אמנם לא אירע אירוע בסדר גודל שכזה, ותקווה בליבי שלא נגיע לזה חלילה, אך מעין המאורע קרה גם קרה ואקדים הקדמה קלה, התהליך שאירע במקרה זה אינו שונה משאר התהליכים שאירעו לעם ישראל מרגע יציאתם ממצרים, הכל הכל היה על מנת להכשירם לעם מושלם וככזה היה עליהם לעבור ניסיונות בכדי להתחשל ולהיבנות, לכן ברגע שהייתה מעידה קלה שבקלות ונמשך מזה תקלה גדולה בכדי לעצור את התקלה ולהחזיר את החיים למסלולם הרגיל היה צורך בזעזוע עמוק על מנת שזה יאפיל על הבעיה וממילא יבינו כולם את עוצמת הטעות ועומק הנפילה ובכך בכוח ההנהגה למשוך אל על את כלל הציבור.

תהליך זה קרה בדיוק גם עם החטא שחטאו בני ישראל על ידי עצתו של בלעם, שיא השיאים של החטא הייתה התייצבותו של זמרי מול כל העם, הזעזוע היה מעשהו הקנאי של פנחס, וזה שהשיב את חרון אפו של ה' מעל בני ישראל.

תהליכים מעין אלו קורים מפעם לפעם במשך כל ההיסטוריה של עם ישראל, ואיתם מגיע הזעזוע הגדול שלאחריו ישנו שקט לזמן, אך החיסרון העצום שלנו הוא שלא תמיד אנו יודעים לתלות את הזעזוע בבעיה ואם כך לפעמים מגיעים זעזועים גדולים יותר ויותר עד שאנו מתעשתים.

במה דברים אמורים, לאחרונה חשים אנו רוחות קרות המנשבות אל מול חלוננו הפתוח, רוחות המקררות כל חמימות רוחנית שורשית הנטועה מאז נתינת התורה, מול עינינו המשתאות והכלות רואים אנו כל מיני אנשים עטורי זקן ויודעי ספר המתיימרים להיקרא רבנים, אך המרחק בינם לבין האמת שבתואר הנכבד הזה רב ונשגב ואילו בכך תמו תלאותינו, החרשתי, אך מה עצוב המצב שבו רב שכזה מתיימר לכהן פאר כראש רבני ודייני ישראל, אין לי עליו שמץ של טענה, יתכן כי תינוק שנשבה הוא, אין בכך בכדי להתיר את מעשיו אך די בזה בכדי לא להתייחס להגשת המועמדות.

אך לאחר שגדול ישראל עושה את מעשה פנחס ובקול גדול זועק את זעקתה האמיתית של התורה הקדושה, ומשיב במעט את אותה החמימות הנעדרת בימים אלו, קמים אי אלו חכמים בעיניהם ומאלפים בינה את גדול הדור, זקן חכמי ישראל, ובחרב לשונם מדברים דיבורי הבל ורעות רוח, דיבורי חנופה וסכלות, הכל בכדי להמעיט את עוצמת הזעזוע ושוב להחזיר את המצב לקדמותו.

אין הסבר אחר מלבד זה שאנו בגלות ומרוב בלבול הדעת וקושי השעבוד אין אנו מניחים על ליבנו את העניין החמור והקשה הזה, הגלות של היום היא לא קושי גופני, הגלות היא בדעת, גלות המחשבה, חסרון הרגישות והכניעה לגדולי הדור, האמונה התמימה בכך שאין מחשבותיהם מחשבה שלהם, אלא התורה היא זו שמדברת וצווחת מגרונם.

ויתכן איפה שנקודת אמת זו היא אשר אנו מצווים לשפר דווקא בימים קשים אלו – ימי בין המצרים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!