בן 103: המושל העניק מדליה לתובע במשפטי נירנברג

מדליית החירות הוענקה בפלורידה לבן פרנץ, התובע החי האחרון של משפטי נירנברג, כהוקרה על שירותו האמיץ במהלך מלחמת העולם השנייה להביס את גרמניה הנאצית ולאחר מכן להעמיד לדין את מבצעי השואה.

"בן פרנץ גבה מהנאצים דין וחשבון לזוועות שביצעו בשואה, ובגלל עבודתו כתובע הראשי של ארה"ב במשפטי פושעי המלחמה בנירנברג, יש לנו את הכוח היום לומר לעולם לא עוד, לא ניתן לטרגדיה כמו השואה להתרחש שוב", כך אמר מושל פלורידה, רון דסנטיס הרפובליקני. המושל הוסיף: "הוא התובע האחרון שנותר בחיים של משפטי נירנברג, בן פרנץ הוא אגדה חיה, ואנו גאים בכך שהוא תושב פלורידה".

דסנטיס אמר כי בנוסף למתן הפרס, הוא מקווה שזה יעזור "לקדם את המורשת של אנשים כמו בן. אני רוצה שילדים בבתי הספר שלנו ילמדו עליו 10, 15, 20 שנים בעתיד, כדי לוודא שאנשים יבינו את רוע השואה ואת הגבורה שאנו רואים על הבמה הזו".

בנאום במהלך הטקס אמר פרנץ כי קיווה שיהיה עולם אנושי ושליו יותר, "שבו איש לא ייהרג או יירדף בגלל גזעו או דתו או אמונתו הפוליטית, ואני עשיתי את ההצהרות הללו בטיעונים שלי, שבהם הרשענו 22 נאשמים לאחר יומיים של משפט, ניסיתי ללכת על זה כדי שזה לא יקרה שוב".

פרנץ מקבל את המדליה. צילום: לשכת המושל.

"אבל מה שקורה היום הוא אותו דבר, אתה רואה את התמונות של אנשים רצים עם ילדים ותינוקות, עם בתי חולים מופצצים, ועדיין לא למדנו את הלקח מנירנברג, למרות העובדה שהסברנו את זה ברור ובלתי ניתן לטעות". פרנץ הפציר בקהל לדבר עם צעירים על סכנות המלחמה ואמר שהחברה חייבת להפסיק "להאדיר את עשיית המלחמה".

"אנחנו חייבים לשנות את הלב ולשנות את הדעת", אמר. "אני עובד כל הזמן, כי אני מנסה לשנות את הדרך שבה אנשים חושבים על מלחמה. אם אנשים לא יחשבו על זה, הלב שלהם לא ישתנה, אתם צריכים לשאול את עצמכם האם כך מתנהגים בני אדם?"

בן פרנץ הוא יהודי, הוא נולד בטרנסילבניה (רומניה) ב-1920, פרנץ עבר לארצות הברית עם הוריו לפני יום הולדתו הראשון. הוא גדל בניו יורק וסיים את לימודיו בבית הספר למשפטים בהרווארד בשנת 1943. במהלך מלחמת העולם השנייה שירת בצבא ארה"ב וקיבל עיטורים רבים במהלך מלחמת העולם השנייה על אומץ בשדה הקרב.

בספרו, 'פלנטהוד'. הוא סיפר על שראה במחנות הריכוז של הנאצים, וכתב: "צרובים בזיכרון שלי באופן בל יימחה המראות שראיתי בזמן שחרור מרכזי המוות וההרס הללו. מחנות כמו בוכנוולד, מאוטהאוזן ודכאו טבועים בצורה חיה בעיני רוחי. גם היום, כשאני עוצם את עיני, אני עד לחזון קטלני שלעולם לא אוכל לשכוח, המשרפות זוהרות מאש הבשר הבוער, תלוליות הגופות הכחושות הנערמות כמו עצים הממתינים לשריפה, הצצתי לגיהנום".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!