פרץ בבכי מטלטל שקרע את נשמתי לגזרים

לא הייתי כותב את הכתבה הזו אם לא הייתי יודע במאת האחוזים שזהו פיקוח נפש, ופיקוח נפש כידוע דוחה אף את השבת. לבד מכך איני יכול לשאת בנפשי את מה שאני שומע, ואני מרגיש מחובתי להזהיר את הרבים. 

היה זה לפני תקופה, פגשתי אברך חסיד יקר. הוא סיפר לי על חייו, ובעיקר הוא סיפר על בעיות בזוגיות שאין כאן המקום לפורטם.  

ישבנו ודיברנו שיחה ארוכה על הקשר שלו עם הוריו, עם חבריו, והכול היה נשמע דבש ונופת צופים. לאחר ששמתי לב שהכול בסדר בהווה, הבנתי שצריך קצת "לחפור" בעברו. שאלתי אותו בעדינות האם בתור ילד או בחור הוא נפגע פיזית מאדם מסוים. הוא הסתכל לכיוון התקרה ואז לרצפה וחוזר חלילה, ראיתי שהוא שותק כמו מנסה להעביר את השאלה הלאה, הוא היה נראה כמו שהוא מחכה שאני רק לא אשאל אותו את השאלה הזו. 

לבסוף הוא הסתכל עמוקות בעיניי, ראיתי שהוא חורק את שיניו בחוזקה כדי לא להתחיל לבכות אבל הוא לא הצליח הרבה זמן. הוא התחיל לבכות ולבכות בכי מטלטל שקרע את נשמתי לגזרים. 

הוא לא יכול היה לדבר אף מילה אחת ורק בכה ובכה. לאחר זמן מה הוא נרגע מעט והחל לספר לי: "אבא שלי הוא יהודי חסידי צדיק ממש. ברוך השם קיבלתי ממנו הרבה מאוד ויש לי להגיד עליו רק דברים טובים, אבל מבלי מודע יצא מה שיצא.  

בגיל שתים עשרה אבי אמר לי שכדאי שאני אתחיל ללכת למקווה בכל ערב שבת. אני התלהבתי מאוד מהעניין, ובפרט שחלק מחבריי סיפרו לי שהם כבר תקופה ארוכה הולכים למקווה בכל ערב שבת. אבא שלי הצדיק לא הסביר לי ממה צריך להיזהר, ושאני צריך לדעת שיש אנשים שעד כמה שהם נראים צדיקים וחמודים הם ממש רשעים וחולים גדולים. 

ובפרט, במבט לאחור אני לא מבין למה אבי בכלל שלח אותי בכזה גיל למקווה. אבל את הנעשה אין להשיב. 

היה זה באחד מערבי השבת (אני לא יכול לכתוב כאן דברים ברורים) אבל נפגעתי מאחד שהיה במקווה. 

אני כל כך נבהלתי מזה שלא העזתי לספר על כך לאבי, ואף מאמי התביישתי. אני זוכר שבאותו ליל שבת בכיתי כמו תינוק במיטתי על מה שקרה לי.  

בתוך יום אחד מילד תמים וצדיק נפתח לפניי דבר שלא ידעתי עליו בחיים.  

אבל אל תחשוב שזה הסיפור היחידי, בגיל שלוש עשרה וחצי גם כשכבר הייתי בישיבה קטנה בשיעור א' קרה אותו הסיפור. איכשהו בתור ילד בגיל שתיים עשרה וחצי בהתחלה היה לי קשה אבל תוך כדי הזמן הדחקתי את זה ולא סיפרתי על כך לאף אחד בעולם. אבל דווקא כשהייתי בגיל שלושה עשרה וחצי, הסיפור השני גרם לי למשבר רוחני מאוד גדול. בגלל אותו איש שעד היום אין לי מושג מי זה. 

התחלתי לחטוא וזה גרם לי למשברים גדולים ברוחניות. למצבים נפשיים קשים של דיכאון, חרטות, וייסורי מצפון עצומים. 

עברו השנים, איכשהו בישיבה גדולה הצלחתי לעבור את זה ולהתחזק ולהמשיך הלאה רוחנית ונפשית. 

מרדכי רוט. צילום: ראובן חיון.

אבל הנה ברוך השם התחתנתי ואני רואה שרק הדחקתי את הבעיה הזו והיא פתאום התפרצה לי בחיי הנישואין שלי, וזה הגיע למצב שזה ממש יכול להרוס לי את חיי הנישואין שלי". 

אני לא אפרט את המשך התהליך עם אותו יהודי. אני רק אומר שזה לקח לו הרבה דם ויזע כדי להשתחרר ממה שקרה לו בימי נעוריו. 

אני מספר את הסיפור הזה כי ליבי נקרע לגזרים, אני פוגש במקרים לא מעטים אנשים שנפגעו קשות מאנשים חולים ואני לא יכול לתאר לכם עד כמה הם סובלים.  

לדעתי הדבר שהכי חשוב הוא: מודעות, מודעות ושוב פעם מודעות. מצווה ואף חובה להסביר לילדים ואף לבחורים שיש אנשים שצריך להיזהר מהם, ושיש אנשים מסוכנים וחולים גם אם הם נראים עם זקן ארוך ופאות עד לרצפה.  

יש היום כל כך הרבה אופציות לעשות את זה בצורה חינוכית יהודית. יש הצגה מיוחדת לכך שנקראת: "ציפור קטנה לחשה לי", ההצגה מסבירה את הכול בצורה יפה ועדינה. עורכי ההצגה מדגישים שאין בה שום רמז לעניינים שהצניעות יפה להם, ומי שנכנס אליה תמים - יוצא ממנה תמים. יש ספר לילדים שנקרא: "מה שבטוח בטוח", שגם יצא בהשגחת רבנים. 

אבל לאטום את הראש בחול כמו בת יענה זה ממש פשע. לדעתי בכל חיידר חרדי צריך וחייבים שידברו על זה בצורה עדינה עם הילדים, זה מציל נפשות ונשמות. 

ואם בבתי הספר ובחיידרים לא לוקחים אחריות על כך, אז לדעתי חובה על כל הורה ממש מגיל קטן להסביר לילדיו, בצורה יפה ונעימה כמובן, על הדברים האלו.  

כמובן, לדעתי זה פשע לשלוח ילדים למקווה הם לא צריכים את זה בשום פנים ואופן. 

גם בחורים צעירים לדעתי זה בעיה אבל כל אחד יעשה בעצת רבותיו אבל גם אז הכול צריך לבוא תחת הדרכה והסבר על כך. 

פעם הייתי עם אשתי במצפה רמון לצורך כמה סידורים, ואני משתדל מאוד ללכת למקווה בכל יום. חיפשתי מקווה שם ומצאתי שם מקווה של ישיבה דתית לאומית. היה לכל מקלחת חדר סגור ואליו נכנסו לפי תור. כך צריך להיות! מה זה הדבר הזה מה שקורה היום בכל המקוואות?! אני לא יכול להבין את זה. ואין כאן המקום לפרט את זה. 

דבר שני וזה קשור להורים - אם הילד מספר לכם בחיים אל תצעקו עליו. אתם רק צריכים לחבק אותו חזק ולהבין אותו ולתת לו אהבה, חום וגיבוי. וכמובן לשלוח אותו לטיפול. 

כמו שכל הורה מלמד את ילדיו ענייני חינוך, תפילה, תורה, מצוות ועוד ועוד, כך חובה על כל הורה להסביר לילדיו על הדברים האלו. 

וכמובן אחרי ההסבר להגיד לילדים שאם חס וחלילה משהו קרה הם תמיד יכולים לבוא ולספר מה שקרה, ואבא ואימא לא יכעסו עליהם ותמיד תמיד יאהבו אותם. 

מאחל לכל עם ישראל: אהבה, אמונה, שלום ובעיקר אהבה אמיתית. 

לתגובות: [email protected] 

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!