יהיה דיל אבל אחר • הסיפור מאחורי המירוץ המדמם לרבנות הראשית

אט-אט מתרגלת הכנסת לסטטוס החדש שלה: מן המזנונים הולכים ומתמעטים חובשי הכיפות השחורות ובמקומם תוכלו לראות, פזורים כחול אשר על שפת הים, את חובשי הסרוגות, בכל הגדלים והצבעים. חלקם כבר משובצים על הצד היותר טוב, האחרים הגיעו כדי להתבשם מניחוחה של החמאה המרוחה על הפרוסה ולקוות שגם להם יותירו שאריות לפליטה.

באחד המסדרונות פגש אחד מהבכירים הסרוגים את יועץ התקשורת של אחד הח"כים החרדים. "תגיד, השתגעת? למה אתה נותן לבוס שלך להתראיין בערוץ הכנסת? שוב הוא עם הילדים הרכים שיועלו על משאיות בבני-ברק כמו בתקופת הקנטוניסטים. די עם השטויות האלו, זה נראה מצחיק מאוד על המרקע".

בן שיחו לא השיב לו. אולי כי חשב שהצדק איתו. אחרי הכול יש נציגים שמופיעים יפה מאוד בתקשורת החרדית. הם שנונים, הם מצחיקים, והצופים מוכנים לבלוע גם את שגיאות הלשון שלהם ואולי גם את המבטא – אבל כשהם מגיעים לתקשורת החילונית, זה לא עובד משום-מה. טוב, אחרי הכול הם לא שירתו ב'במחנה'. גם לא הגיעו לכנסת עם תואר בתקשורת.

לי, בכל מקרה, נותרה התחושה כי ההערה לא שוגרה מתוך רצון כן ואמיתי לעזור ולשפר את מערך הדוברות החרדי, כי אם מתוך תסכול פנימי של אנשים, שמצאו עצמם מחרימים אחים לשמירת מצוות ומותירים אותם מעבר לגדר, נותנים ידם לגזירות כלכליות שעלולות ליטול את פת לחמם של ילדים רכים רבים, ומנסים להפוך לפטרון המחנך את הציבור החרדי.

או בקיצור, מי שצעקו על כל במה "יהודי לא מגרש יהודי" חשים נקיפות מצפון עזות, רגע לאחר ש"יהודי מגרש יהודי" נוסח הכנסת ה-19. ההערות ה'בונות', כביכול, הן רק חלק מתעתועי אותו מצפון בוער.

המועמד לראשות הממשלה

בחדר סיעת ש"ס, כמו בכל יום שני, נעמדו לתפילת המנחה בשעה 15:00, כמעט בדיוק. הפעם לא נמצאו מי שיתקוטטו על המיקום האמצעי בשולחן הישיבות, אריה דרעי התנדב שלא להגיע אל הכנסת - ופתר את הבעיה.

מי שמיקם את עצמו במרכז היה כמובן אחד משלושת יושבי הראש, ח"כ אלי ישי. ח"כ אריאל אטיאס מראש מביט בבוז על המשחקים הללו ונטל את מקומו ממש לא באמצע. מה לו ולמשחקי הכבוד.

דקות אחדות לפני השעה 16:00 נראתה פמלייתו (המתנדבים, כמו גם המתוגמלים) של ישי כשהיא דוהרת במעלה המדרגות בואכה המליאה. לא דבר קטן הוא. אחרי הכול ש"ס הגישה הצעת אי אמון, כאשר המועמד מטעמה להרכיב את הממשלה הבאה הוא אלי ישי.

"יש לכם דקות אחדות של תקווה", אמרתי לאחד מהמקיפים את הבוס.

הוא חייך. מבחינתם, כך נראה היה, עצם העובדה ששמו של ישי הופיע כמועמד, גם אם לא ריאלי, הוא הישג. כי למה לא הופיע שם שמו של אריה דרעי? מעניין באמת למה. אבל לכך אחראי, מן הסתם, יו"ר הסיעה הנוכחי אברהם מיכאלי, השומר אמונים לישי.

האם יוחלף בעתיד הקרוב?

הקרקס בש"ס

חודשים אחדים לפני הבחירות המקומיות, והשטח הש"סי מבולבל לגמרי. לקודקודים האמיתיים של התנועה ברור שאי אפשר למשוך עוד את המצב הבלתי מוכרע בו מקרטעים שלושה יושבי ראש בהצגה הכי טובה בעיר ובתקשורת. כולם מבינים שרק אחד מהם קובע באמת, פרשנים פוליטיים כותבים זאת אף במפורש, אבל ההצגה חייבת להימשך.

והיא, מה לעשות, מצחיקה. בעצם, עצובה.

במהלך השבועות הקרובים יצטרכו מנהיגיה האמיתיים של התנועה לתת את ליבם לבעיה ולנסות איכשהו לפתור אותה. לכל, כך נראה, ברור כי הצבתו של אחד מהשנים, אלי ישי או אריה דרעי, בראש הפירמידה, רק תחולל רעידת אדמה מיותרת בתנועה.

אז מה עושים? ימים יגידו.

אחד מפתרונות הביניים האפשריים יכול לכלול חלוקת תפקידים ברורה יותר מכפי שקיימת היום. נניח. אלי ישי מנהל את הסיעה, את החוקים, ואת הנושאים הפרלמנטריים, אריה דרעי מנהל את השטח ואת ההיערכות לבחירות המוניציפאליות, אריאל אטיאס מפקח על הביצוע.

או כל חלוקה אחרת.

חברים ותיקים

לכל מי שתהה להיכן נעלם ח"כ אריאל אטיאס, הרי שכבר בשבוע שעבר הוא שב מחופשה אותה נטל לרגל השחרור מהמאבטחים ומעול המשרדים אותם ניהל בשמונה השנים האחרונות. מששב, צריך להודות, הסתער על העבודה בכל כוחו.

עקבתי אחריו אמש, במזנון הכנסת, ולא היה לו רגע אחד של אויר לנשימה.

אבל המעניינת ביותר הייתה פגישתו הבלתי מתוכננת עם ראובן קוגן.

מי שעסק קצת בסיקור נושאי הנדל"ן ומשרד השיכון לא יכול היה לדלג על דמותו הצבעונית של קוגן, אחד מפקידי האוצר היותר מבריקים.

לעיתים נדמה היה כי הוא ושר הבינוי והשיכון דאז, אריאל אטיאס, מתחרים צמוד על השליטה במוחם של העיתונאים הכלכליים.

אריאל היה מציג טבלאות (אותן ידע על פה), קוגן היה מציג אותם קצת אחרת. שניהם צדקו, כל אחד מהם הבליט זווית קצת שונה. לעיתים תהיתי האם מדובר בשני אויבים, לקח לי זמן להבין שהם בעצם נהנים מהמשחק. כמו לוליינים שיחקו השניים בנתונים, במספרים, ברשימות הזכאויות, ההנחות, טבלאות השיווק, הכללים, החוקים – מתאמצים לשכנע בצדקת מהלכיהם.

אמש הופתעתי כשמצאתי אותם מתחבקים במזנון. ובכן, כך הבנתי, אחרי הכול, הם נהנו מכל רגע. התחכום של אטיאס הוא בדיוק מה שנתן לקוגן את האתגר. ולהפך. לא מן הנימוס הוא להודות כששמעת שיחה במזנון הכנסת, אבל אם לסכם הייתה זו שיחה ידידותית להפליא.

עכשיו יהיה לך 'קצת שקט' מול משרד הבינוי והשיכון, אה? - ניסיתי לדלות מקוגן מילה וחצי מילה. אבל פקידים עשויים מחומר שאינו נותן לדובב אותו מחוץ למספרים וטבלאות, כך שהוא הסתפק בחיוך בלבד.

המאבק על הוועדה

יחסית לקרבות הש"סיות המצב ביהדות התורה רגוע להפליא. לא לגמרי, כי בכל זאת גם שם מדובר במפלגה מרובת פלגים וראשים. הכול רק עניין יחסי.

מזה ימים ארוכים מתבונן יו"ר הקואליציה יריב לוין על איוש הוועדות, יותר נכון על אי איוש הוועדות בידי יהדות התורה, ומתפלץ.

כולם כבר סגרו, הוועדות השונות יצאו לדרך לאחר טקס חגיגי עם היו"ר החדש שלהם, ורק וועדה אחת, וועדת המדע, נותרה מיותמת, ללא יו"ר חדש. גם את רשימת החברים שיאיישו את הוועדות השונות טרם הגישה הסיעה, הכול בשל הקרב הניטש בין חברי הכנסת יעקב ליצמן ומשה גפני.

על מה הקרב?

ובכן, בעוד החברים השונים יודעים מי רוצה מה, והתמקמו בוועדות בקלות יחסית, אצל השנים המצב אינו פשוט. ברור לכול כי ח"כ יעקב אשר מיועד לוועדת הפנים, ח"כ מנחם אליעזר מוזס לוועדת החינוך וכך הלאה. אבל מי יאייש את וועדת הכספים כחבר? זו השאלה, שעדיין לא הגיעה אל פתרונה.

אמש (ב') התכנסה הסיעה, מתוך כוונה להכריע בין השאר גם בסוגיה. איכשהו הצליחו החברים לדחות (כמה שהם אוהבים לדחות) את ההכרעה עד למחר. האם יביא אחד מהם קלפי מקרטון בה יוכרע גורל התפקידים, כפי שגררו אל מטה ההסברה כדי להכריע את זהות משרד הפרסום? כרגע זה לא נראה. באופן רשמי גפני אינו מעוניין בקרע ואינו מתכוון לצאת לקרב של ממש בנושא. אחרי הכול, גפני וליצמן למדו לעבוד יפה זה לצד זה, לפרגן ולהחמיא, גם בתקשורת. גם החרדית.

מוותר? יש שיאמרו כי אין כאן כלל וכלל כל ויתור. לליצמן יש רוב בטוח, ארבעה חברים של אגודת ישראל (יעקב ליצמן, מאיר פרוש, מנחם אליעזר מוזס וישראל איכלר – כולם יחד וכל אחד לחוד יתאחדו בעדו), לגפני רק שלושה (משה גפני, אורי מקלב ויעקב אשר). מה גם שליצמן הוא היו"ר, הוא מספר אחת ברשימה, כך שזכות הבחירה שמורה לו (שלא תטעו, המריבה היא על כך שכל אחד מהם רוצה להיות חבר בוועדת כספים ולא יו"ר וועדת המדע).

בין לבין מנסה גפני לערוך שינויים ולמצוא לעצמו ח"כ מתנדב ממפלגה מתנדבת, אחד או אחת שייאותו לזכות בראשות וועדה תמורת חברותם בוועדת הכספים, שממילא מלאה לגמרי ברוב לקואליציה. מעל במה זו נברכו שיעזור ה' ויצליח בכך עד מחר, ו/או עד שיתפקעו עצביו של יריב לוין, שעומד מן הצד ולא יניח לקרקס הזה לקרקס לו לנצח.

ובעיקר, שיעזור ה' ליו"ר וועדת הכספים, ניסן סלומיאנסקי, בחור טוב, אהוד על החברים החרדים, שייאלץ להתמודד עם הערותיהם הציניות של ליצמן וגפני גם יחד. כל אחד מהם יו"ר הוועדה לשעבר, שישמחו לבלוע אותו בלי מלח, הכול כדי להוציא לממשלה הנוכחית את הנשמה בעינוים סיניים איטיים.

אולי תעזור לניסן ברכתו של הגר"ח קניבסקי - ברכה בה זכה לפני מספר שבועות: השבוע סיפר לי כי תלה תמונה מהביקור בחדרו שבכנסת, לצד תמונת הרב קוק זצ"ל. יעזור לו ייבדל לחיים טובים, ויעזור לו גם רבו מן השמים, שיעבור בשלום את השנתיים בהן הוא צריך לנהל את הוועדה.

הסוגיה המדממת

נשוב אל הזירה הש"סית, ואיך אפשר בלי זירת הקרבות המדממת – סוגיית הרבנות הראשית.

אין ספק שכמות הספינים שפוזרה סביב הנושא, יש בה כדי לסתום כליל את הגירעון התקציבי של מדינת ישראל - אולי גם את זה של אירופה כולה.

הרבה מאד מושכים בחוטים יש. לכל אחד כזה, אינטרסים הנוגעים למועמד אותו הוא מריץ. יש ספינים שמוספנים בידי עיתונאים שמישהו הצליח להספין עליהם, אבל יש גם ספינים שמוספנים על ידי עיתונאים שהפכו עם השנים בעצמם למושכים בחוטים.

ומכאן הבלבול העצום: אז יש דיל או אין דיל בין הבית היהודי לש"ס? האם נפל הפור והגר"ע יוסף הסכים לדיל? האם הדיל כולל את הרב עמאר או את הרב אברהם יוסף? ומי למשבצת האשכנזית?

באופן רשמי מבהירים קודקודי ש"ס כי אין דיל ולא יהיה. אחרי הכול בידם מסמך חתום ששוגר אליהם מחזון איש 5, ולפיו תהיה מחויבות בין חזון איש-הקבלן, בנושא.

הגר"ע השיב למכתב במכתב משלו, ולכאורה ההסכם הזה אינו יכול להיפרם. הסיכוי שחזון איש יסכים לדיל עם הבית היהודי, כמוהו כסיכוי לכך שסגן שר הדתות אלי בן דהן יסכים וירצה במועמדותו של הרב עמאר.

אז אין ולא יהיה דיל? – יתכן שיהיה, ונפרט:

1. אילו נערכו הבחירות מחר בבוקר, לחרדים יש סיכוי גבוה לקצור את שתי המשרות למועמד חרדי.

מחר בבוקר, פירושו בתנאים הבאים: לא חוקק חוק הארכת הכהונה הקרוי חוק הרב עמאר, לא חוקק חוק הארכת גיל הכהונה הקרוי חוק הרב אריאל, ולא חוקקה תוספת נשים לגוף הבוחר שעברה בוועדת שרים ביום ראשון האחרון אף לא נחקקה בכנסת ולא נוספו בחוק המגבלות הקובעות כי על המועמד לכהן כרב עיר וגם להחזיק בידיו תעודת כושר לדיינות. במצב הזה מי שמקבלים את התפקיד הם הרב אברהם יוסף (המועמד הרצוי כרגע בהקבלן) והרב יצחק גרוסמן.

2. כל עוד לא נערך כל שינוי אין שום סיבה ללחץ בש"ס, ואין שום סיבה לסגור דיל כזה או אחר. מה גם שהגר"ע מתנגד עקרונית לדיל כלשהו עם הבית היהודי, וגם מגובה בהחלטה זו עם הגראי"ל שטינמן. אלא שלמושכים בחוטים יש סיבה כבדה לדאגה, ולכן מעת לעת הם מספינים הודעות (כמו: אושר דיל הרב עמאר-הרב אריאל ע"י הגר"ע יוסף, או אם לא תיכנע ש"ס לדיל, נציב שני מועמדים מהציבור הדתי לאומי – הרב שמואל אליהו והרב דוד סתיו, וכך הלאה).

הפגישות הסודיות

3. למרות האופטימיות, בש"ס נערכים לכל אפשרות. ובהחלט גם לוקחים בחשבון אפשרות של שינוי שיטרוף את הקלפים וישנה את כללי המשחק. אחרי הכול הם לא ירצו למצוא את עצמם בסופו של יום בחירות עם אובדן של שתי המשבצות הרבניות.

משרד המשפטים מתנגד לכל שינוי הנוגע פרסונלית לגופו של מועמד אך היא אינה מדאיגה את ש"ס, שכן כבר היו דברים מעולם. גם העובדה לפיה יו"ר וועדת החוקה דודו רותם כמעט נשבע שיתקע את חוק הרב עמאר ויהי מה מעלה רק חיוך ש"סי. רותם אינו קובע - אם יו"ר מפלגתו אביגדור ליברמן יתן הוראה היא תבוצע על ידו מיידית.

כחלק מההערכות עורכים שנים מקודקודי ש"ס פגישות עם ראשי סיעות הקואליציה. פגישה אחת שכזו ראינו במליאת הכנסת – אריה דרעי עם הרב אלי בן דהן – עוד פגישה אחת שכזו ראיתי אריאל אטיאס עם שר החינוך שי פירון. אבל ידוע לי שהיו עוד פגישות מהסוג הנ"ל. (מכחישים, מכחישים, כמובן).

אז מהי בעצם מטרת הפגישות? ובכן, איש אינו מתכוון לרקום דיל רשמי עם הבית היהודי. אך יהיה מעין תיאום (לא דיל, חלילה, וגם התיאום יוכחש נמרצות עד כמה שניתן בעידן התקשורת המחטטת) מול סיעות הקואליציה.

הצרה של קודקודי ש"ס היא שנכון לעכשיו אין כל תיאום בין הסיעות השונות, וכל אחת מושכת לכיוון אחר. (הרב שי פירון היה רוצה לראות בתפקיד את הרב דוד סתיו, רעו הטוב, למרות שבאופן רשמי יאמר שאם יציג הרב אריאל את מועמדותו הרי שהוא ישמח. ב'יש עתיד' מיישרים קו עם פירון שכן אחרי הכול אין להם כל צד בנושא. בבית היהודי מיישרים קו עם הרב חיים דרוקמן שחפץ לראות בתפקיד את הרב אריאל. בליכוד עדיין לא נקטו כל עמדה רשמית הגם שראש הממשלה עצמו ישמח לראות בתפקיד את הרב ישראל מאיר לאו - ידיד רב השנים של משפחת נתניהו.

בש"ס (הגם שבאופן רשמי יאמרו שהרב עמאר רצוי ומקובל עליהם, רק שאין לו כל סיכוי באשר החוק לא יעבור) היו רוצים לראות בתפקיד את הרב אברהם יוסף רבה של חולון (ומי שפעל רבות להחדרת מותג בית יוסף בעירו, ובעיר אור יהודה בה שימש תקופה מסוימת כרב) ומי שפוסק לאור פסקי אביו הגר"ע יוסף, ואת הרב יצחק גרוסמן על המשבצת האשכנזית. (באופן רשמי לא משנה להם, גם הרב ישראל מאיר לאו יבורך).

4. בין לבין, קחו בחשבון גם את הנתונים הבאים: הרב יצחק גרוסמן אינו מעוניין בתפקיד (יש המגחכים: אם יגישו לו אותו על מגש של כסף הוא ירוץ), הרב ישראל מאיר לאו כנ"ל (כנ"ל, יש אומרים), הרב אריאל הודיע שמעדיף לעשות לביתו וכי לא יקח על עצמו את התפקיד (בטח שמע שב'יש עתיד' וב'התנועה' מעדיפים את הרב סתיו).

מסובך? – בדיוק אל התסבוכת הזו נחתו קודקודי ש"ס - אלו ששבו מחופשה, ואלו שהיו עמנו גם בעת הפגרה. איך פותרים את תשבץ הסודוקו הבלתי הגיוני הנ"ל? כרגע, רק אלוקים יודע.

אופטימיות זהירה

לא קל המצב בו נתונות המפלגות החרדיות, אבל תמיד יש את האופטימיים. אלו שאחרי כל שיחה עם ראש הממשלה מאמינים לו בכל ליבם שהנה יום יבוא, אוטוטו, והוא יזמין אותם כלאחר כבוד להיכנס אל ממשלתו. הם יחכו לו בכל יום שיבוא, ואף על פי שיתמהמה. למשיח, כמובן, אבל גם לביבי, להבדיל.

יש מהם שמסתפקים בשיחה עם עובד לשעבר בלשכת ראש הממשלה. כשהוא על הקו, ליבם עוצר פעימה. "הוא אוהב אתכם, ביבי, אתם הרי יודעים עד כמה. הוא כל כך חושק בכם, מחכה לכם, מת עליכם". ושאר הבה בלה בלה הרי הם רשומים בספר דברי הימים אשר לזכרונות הפלאפונים והסימוסים אל תוך הלילה.

יש אחרים, ריאליים יותר ששוברים את ראשם בדבר מהי נקודת התורפה של ביבי עליה כדאי לדרוך, את מי הכי שווה לתקוף, איפה ומתי. האם בערוץ 2 בפריים טיים? ואולי בתקשורת החרדית? ואולי עדיף לתקוף את בנט, אולי את ציבור המתנחלים, אולי את יאיר, ואולי ואולי.

האם נכון יהיה לקרוא קריאות ביניים, או שמא האיש והג'ל יהפוך אותנו למצחיקים שרק עושים עוד ועוד צחוק מעצמם?

למען האמת, השבוע עשה את זה אלי ישי יפה. בגילוי לב התייחס לגל השנאה, שפוגע לא רק בציבור החרדי כי אם גם בשכבות החלשות.

מכאן עבר לעקיצה.

"אפשר להציג את זה כפי שרק רוצים. אפשר לענות רק בפייסבוק. זה רעיון לא רע, שהתשובות יהיו רק דרך הפייסבוק. יכול להיות אולי שלא צריך, אדוני היושב-ראש, לכנס את המליאה. מספיק פעם בחודש. למה צריך להעלות הצעות אי-אמון או הצעות לסדר-היום? אפשר לסגור את זה במסגרת התגובות וההודעות בפייסבוק, וזה נראה בסדר גמור, כביכול".

כשלפיד מתקזז עם מוזס

את הסיפור על האונייה אהבתי קצת פחות.

"הכי קל – הכי קל – לבוא ולתקוף את הציבור החרדי, כי זה אולי יותר פופולרי. זה אולי נשמע טוב. כמו אותו סיפור על אונייה בלב ים, שחשבה להישבר, ויש רוח סערה. ישבו ואמרו מה לעשות? בואו נתחיל לזרוק את המיטלטלין מתוך האונייה, ואולי האונייה תתייצב. קם שוטה ואמר בואו נזרוק את התפילין ואת הטלית. אולי זה יעזור לנו. אולי האונייה לרגע תירגע".

אני לא בטוחה שחברי הכנסת הבינו, אני גם לא בטוחה שזה הציק למצפון של מישהו ב'יש עתיד'. בטח לא ל'בית היהודי', שיספרו לעצמם תיכף ומיד כי גם הם נושאים את התפילין ואת הטלית. וגם את הצבא.

אהבתי, או שלא אהבתי - אני חייבת להודות שזה נוגע ללב.

הצער, הכאב, האבל על ההחרמה: "רוב ההורים שלנו, רוב רובם של ההורים שלנו פה הביאו שישה, שבעה, שמונה ילדים. רובם. רובם. חמישה, שבעה, שמונה, עשרה ויותר. אילו הם לא היו עושים את הצעד הזה, עם הקמת המדינה, בעלייה ראשונה, שנייה והלאה, ולא היו עושים את זה, מה היה קורה היום?"

"אתה לא היית עומד פה, אלי", קרא ח"כ יצחק ועקנין (על זה בדיוק יש בש"ס מי שהיה מאד שמח).

"גם בטוח שאני לא", המשיך ועקנין לקרוא. (טוב, אתה יצחק אינך מפריע לאיש. אז נכון שהיה מי שחשב שצריך לרענן את שורות המפלגה ערב הבחירות, אבל הרב לא הסכים ובזה תם הסיפור).

ורק גפני הצליח להצחיק את כולם: "איפה שר האוצר, מתקזז עם מוזס?"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!