מעדיף לנוח במלון ולא אוהב טיולים מפרכים

1.

המשפחות בעולם נחלקות לשני סוגים: משפחות מטיילות ומשפחות לא מטיילות. בכל ימות השנה הן יכולות לחיות יפה אלה לצד אלה, ממש באהבה ואחווה. עד שמגיעה חופשה.

המשפחה שלי, למשל, משתייכת באופן חד משמעי ומובהק לסוג השני. אשרי יושבי ביתך. כזה אני, כאלה היו אבותיי ואבות אבותיי, ועל המורשת הזו אני מחנך את ילדיי.

אבל מה לעשות שהשדכנים לא עדכנו אותי על פרט קטן במשפחה של אשתי. לא, לא זה שהיא חוזרת בתשובה. מה זה לעומת העובדה שההורים היקרים שלה הם טיילנים. או-הו טיילנים. חברים של קבע בחברה להגנת הטבע.

וכך, ביום רביעי שעבר, למשל, היום הראשון של חול המועד פסח, התבקשתי להתייצב עם שחר בג'ילבון. טוב, לא עם שחר. הם כבר קלטו מזמן עם מי יש להם עסק ודחו בטובם את תחילת הטיול משש בבוקר לעשר. וגם לא באמת הייתי צריך להתייצב. אחרי ניסיון העבר שלהם עם חתנם החְנון הם הודיעו שיבואו לקחת אותנו הפעם ישר מהמלון.

ובסוף? הם אפילו הסכימו להמיר את הג'ילבון בסיור לגיל העמידה באגמון החולה ("זה יהיה מסלול ממש קל, גם לקטנים שלכם, ואפילו לך, ידידיה").

2.

אולי צריך בעצם להבהיר קודם כול עד כמה אני לא בעניין. ובכן, הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיע לנופש במלון הוא להחביא מהילדים את ה"קופונופש". מכירים, החוברות האלה עם כל הקיאקים, הריינג'רים ופינות הליטוף לחמורים? מבחינתי, בדיוק בשבילן קיימת הכספת בחדר במלון.

אני מטמין שם את התלושים הארורים ונועל היטב עם קוד מתוחכם. אבל אז תמיד מתברר שנרדמתי בשמירה. בכניסה ללובי של המלון יש עמדה מלאה בחוברות. בדיוק כשאני מנסה לשחד את פקידת הקבלה בניסיון להעלים גם את הערימה הזו, הילדים כבר מתחילים לגזור הנחות ולתכנן צניחות.

אני באמת לא מבין למה. הרי ארזנו, נסענו, חנינו, פרקנו. זהו, אנחנו במלון. הגענו אל המנוחה והנחלה. יש חדר, יש מזגן, מיטה, נוף. אז למה לצאת מפה בדיוק עכשיו? למה לצאת מפה בכלל?

בדרך המפותלת לשמורת החולה אני מגלה כמה כבישי הצפון זרועים אנדרטאות חיות למסלולים שלא עשיתי. כל שלט בצבע חום של רשות הטבע והגנים מדבר אליי: הנה היהודייה. בטיול השנתי של כיתה ז' נשארתי פה באוטובוס, רק אני, הנהג ומרדכי בן דוד (בווקמן) בטענה שכואבת לי הבטן.

והנה, ממש כאן, שוכן לו קיבוץ גינוסר, המקום הפסטורלי הזה על גדות הכנרת שבו הודעתי לחברים שלי מהישיבה שאני מתחיל לעצור טרמפים חזרה הביתה, כן, עם האופניים ששכרנו, כי מאיפה בכלל הרעיון המטופש הזה להקיף באופניים את הכנרת?

והנה החניון בלב קצרין שבו טענתי כעבור שלוש שנים באוזני אותם חברים שאני רוצה בעצם להישאר, כי מישהו חייב לשמור באוטו על השימורים של התירס.

בדיוק כשהתחלתי לספר לילדיי במושב האחורי את כל מורשת הקרב הזו של אבא שלהם, השווער שלי צלצל לברר איפה אנחנו. "תזדרזו", הוא אמר תוך כדי שהוא נוגס בגזר מקולף שהשוויגער הכינה מבעוד יום. "הזמנו סיור מודרך שיוצא עוד חצי שעה".

טוב, עכשיו יש לי גם תור לטיול. כמו לרופא שיניים.

3.

האמת, בסוף היה נחמד. קודם כול, כי רק עוד מיליון איש הגיעו לשם באותו יום יחד איתנו. ושנית, כי בסוף כולם הסכימו לבחור במיוחד בשבילי את המסלול הכי לייט שהציעו שם. זו מעין עגלה גדולה שרתומה לטרקטור שנוסע לאט לאט ברחבי השמורה. רק צריך לשלם קצת יותר - והופ, אתה על העגלה הנוחה שנוסעת במהירות 10 קמ"ש, יושב לצד חבורת סבתות חביבה ומנופף ביחד איתן לכל הנכדים שלהן שלקחו אופניים ועכשיו עוקפים אותנו בדרך.

אפילו הסיפור של אגם החולה התגלה כמרתק, ובעיקר מאוד ישראלי: שנים עבדו כדי לייבש אותו, הושקעו מיליוני שקלים בפרויקט הלאומי, ואז גילו שזו הייתה טעות ומילאו את הכול במים בחזרה - ועכשיו עושים כסף מלהראות את זה למבקרים.

אבל כל זה עוד כלום לעומת הטיול המשודרג והאתגרי של יום המחרת. זה כבר היה מסע של ממש שהתחיל בטרקטורונים בגולן, המשיך בחפירות ארכיאולוגיות במוזיאון קצרין העתיקה והסתיים בקיאקים בירדן. טיול טיול.

מארוחת הבוקר הקלה בשש וחצי בבוקר ועד לחזרה המיוזעת מכל החוויות, עמוק לתוך החשיכה. אל תשאלו מה הלך שם: הילדים נהנו, הוציאו אנרגיה, קפצו, חפרו, חתרו, כמו שצריך. את הכול הם סיפרו לי בערב בחדר האוכל במלון.

באמת חבל שלא באת אבא. היה ממש כיף עם סבא וסבתא.

4.

אל תבינו אותי לא נכון. אני אוהב את ארץ ישראל ונהנה מנופיה, מאווירה ומניחוחותיה. רק איך אפשר ליהנות עם קוצי סרפדים ברגליים וברחשים בעיניים? אני מעדיף ליהנות דרך זגוגיות המכונית. או פשוט להסתכל בתמונות הטיולים שנפתלי בנט מעלה.

ומי בכלל אמר שבדרך לנוף ולטבע אנחנו לא מפספסים את אנשיה המרתקים של ארץ ישראל? מי קבע שהמסלול יותר מעניין? במקום להתחיל לנווט לעבר הוואדי הסמוך, למה לא להחכים קצת, ללמוד, להתרגש? למה כולם ממהרים לשטח עם תיק ומימייה ולא מבינים מדוע אני רוצה להמשיך עוד קצת את שיחת העומק עם הגזלן המקומי?

לאחרונה הבנתי סופסוף איזה פורמט טיולים יתאים לי בדיוק. אני אפילו שוקל להשיק ליין כזה. יקראו לו "טיולי אובמה". הרי הנשיא האמריקני זכה כאן לסיורי וי.איי.פי נוחים במיוחד.

באים, רואים, מקבלים הסבר תמציתי על העיקר, לוחצים ידיים, מחמיאים לנוכחים וחוזרים לרכב. כך בהיכל הספר, כך בתערוכת המדע שבה ביקר, כך ביד ושם.

אובמה סטייל. בלי תורים ובלי שמש.

5.

ואם להיות רציני לרגע, הרי שחג אובמה, שהתרגש עלינו השנה רגע לפני חג הפסח, יכול ללמד עוד משהו. בעצם, כשמגיע אורח חשוב מאמריקה ואנחנו רוצים לספר לו את סיפורנו, אז פתאום נורא ברור לנו מה התפריט: הממצאים מהמערות במדבר יהודה, פיתוחי טכנולוגיה מתקדמים של נוער שוחר מדע, וגם תזכורת על מה הנאצים ניסו לעשות לעם היהודי.

כזכור, לפני כל הפגישות הדיפלומטיות והקוקטיילים, נתניהו לקח את אובמה לראות פסוקים מספר ישעיהו ששמורים בהיכל הספר. למחרת הקשיב אובמה ביד ושם שעה ארוכה לסיפורו של החזן האחרון בבית הכנסת של אמסטרדם, שנרצח בשואה והותיר אחריו ניגון 'חד גדיא' שהלחין ושרד בדרך לא דרך.

במקביל, אינספור מרואיינים ישבו באולפנים: סיפרו על המגילות ועל דרך מציאתן, ביארו את הפסוקים והמשמעות שלהם, וגם שטחו את סיפור חייו של החזן והרחיבו על הפיוט 'חד גדיא'.

כשאובמה ביצע פניית פרסה בהיכל הספר והלך לרגע לעבר כתר ארם צובא, הכתבים הותקלו בשידור חי ונאלצו לברר בהקדם גם מהו כתב היד העתיק הזה של התנ"ך.

אם חושבים על זה, אובמה הגיע בעצם למקומות שביום יום די פתוחים לציבור הרחב, כמעט בחינם. המגילות הגנוזות, כידוע, כאן תמיד. הן רק גנוזות מסדר היום הציבורי עד בוא הנשיא. רק אז, בגל פתוח אינסופי שבעצם אולי מיועד לאוזנינו לא פחות מאשר לאוזני האורח, אנחנו מזכירים פתאום לעצמנו מי אנחנו: תורה ומדע ומורשת, מיסטר פרזידנט, כאלה אנחנו תמיד, עאלק.

בעודי בצפון תהיתי לעצמי האם השנה בחול המועד המוני ישראלים הציפו את היכל הספר. עכשיו זו לא סתם מגילה מקורית מימי בית שני.

אומרים שגם אובמה נגע בה.

כנרת, כנרת

נכון, הרבה תמונות כבר פורסמו מהכנרת והראו עד כמה היא התמלאה בחורף האחרון. אבל הנה קו מים שאין מוכר ממנו לציבור הדתי ושימחיש זאת יותר מכול: זו דרך הבטון הארוכה שעל החוף המפורסם של מלון כינר. מכל עשרות המטרים שלה, רק כמה צעדים אינם מכוסים במים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!