לא תמה הדרך • סיפור בהמשכים לחג • פרק ב

בכל יום מימי החג יופיע כאן 'לא תמה הדרך' - סיפור בהמשכים מאת הסופרת רבקה גלאי, מחברת הספרים אם אסק שמים, חלומות צפת, ששה מליון ועוד אחד, אשר סחפה הרוח, כי להם המחר, גשר לקשר, והשקמה השניה מימין.

הסיפור 'לא תמה הדרך' הוא מתוך הספר העומד לצאת לאור: 'פתאום, באמצע הקיץ'.

1.

היא סחטה את הסחבה בכל הכוח. כעת העבירה ניגוב אחרון על רצפת השיש. התוצאה הייתה משביעת רצון. נאווה איינהורן הציצה מהמטבח וחייכה אליה. התינוקת בת שלושת השבועות הייתה מונחת בחיקה של נאווה. 'מה הייתה עושה אלמלא העוזרת המסורה הזו שלה', חשבה נאווה. 'התמזל מזלה'.

בימים האחרונים האיצה העוזרת בעצמה ועשתה מאמצי על, כדי לסיים את עבודות הניקיון בחצי זמן. הכל כדי להספיק לעזור לנאווה היולדת בתחומים אחרים במשק הבית. נאווה ראתה הכל. העוזרת לא דרשה שום תוספת, למרות שעשתה מלאכות שלא התבקשה לעשותן. מעתה היה תמיד סיר מרק חם מוכן על הכיריים. עוגה קלילה הייתה במקרר והכביסה של התינוקת הדיפה ריח תינוקות ענוג והייתה מקופלת בקפידה. גם החולצות הלבנות של הבנים היו מגוהצות ומונחות זו על גבי זו במדף המתאים בארון בחדר הילדים.

כשהייתה נאווה מודה לעובדת הניקיון שלה, שמעה מפיה הסבר, שקיפל בתוכו פילוסופיית חיים רחבה: "תארי לך, נאווה, איזה עונג הוא לשלב עבודה עם מצווה ועוד לקבל על זה שכר כספי. האם אין זה נפלא?"

נאווה איינהורן שמרה על העוזרת שלה מכל משמר. היא זכתה באחת יחידה ומיוחדת. שלוש פעמים בשבוע עבדה אצל נאווה באופן קבוע ומאז הלידה הוסיפה עוד בוקר אחד, וויתרה על יום ששי החופשי שלה. פעמיים בשבוע עבדה אצל פרידמן.

את הבית של פרידמן היה קשה לנקות. גם לו יצויר שהייתה באה לשם מדי יום, לא היה המצב משתפר. תמיד היה הבית נראה כאילו לא ניקו אותו מעולם. בכל מקרה, הפרידמנים לא יכלו להרשות לעצמם לקחת עזרה יותר מאשר פעמיים בשבוע. העוזרת עשתה כמיטב יכולתה להשליט סדר בתנאים הקיימים.

2.

נאווה נרדמה על הספה. בעריסה הקטנה לידה נמה תינוקת מרוצה. מהמטבח עלה ניחוח מגרה של תבשיל. העוזרת סגרה את הברז המרכזי של הגז. הגיעה השעה ללכת הביתה. נטלה את התיק המכיל את בגדיה ופנתה לחדר האמבטיה. עליה להזדרז.

בכל אופן, בזבזה מזמנה עוד דקה והשאירה פתק לנאווה. "נאוול'ה, בתוך הקנקן יש מיץ תפוזים סחוט טרי. הענבים במקרר שטופים. יתכן שחסר מלח במרק. הכרוב הממולא בשרי. טחנתי את שאריות העוף שנשארו מאתמול. בתאבון לכם. ממני".

היא ירדה במדרגות הבניין. בחוץ הכתה השמש ללא רחם. קיץ ישראלי. חולשה תקפה אותה לפתע. למרות הכל היו צעדיה בטוחים ומהירים. בלבה חשה סיפוק רב. ידעה כי היא עושה את תפקידיה נאמנה, מכל הבחינות. ונאמן הוא בעל הבית שישלם שכרה, אם לא בזה, אז בבא.

היא לא באה בטרוניה כלפי שמיא. כל יהודי בא לעולם כדי למלא שליחות כלשהי. אמת, היא סיימה בהצטיינות את לימודי הסמינר ועברה בהצלחה קורס של מזכירות רפואית, אך לא מצאה משרה בשני התחומים הללו. אסור להתבייש בשום פרנסה, שננה לעצמה מדי יום.

שקלה אם להיענות להצעה לנקות גם את משרדי 'ג'ונסון את ברלנד' פעמיים בשבוע. בלילות, כמובן. הבקרים שלה היו תפוסים. בעלי המשרד הבטיחו תשלום נאות. ההצעה קרצה לה. הוצאות הבית גדלו והיה באפשרותה להרחיב את הטור של ההכנסות מול ההוצאות. עליה לשקול בכובד ראש את העניין. אחרי הכל, אימא עייפה אינה בדיוק האימא הכי יעילה, חשבה, כשעשתה לעצמה מאזן של יתרונות מול חסרונות.

כשהתקרבה לשכונת מגוריה צחקה על עצמה. עלה בדעתה שלא לקחה בחשבון את השיקולים הכבדים באמת, כאשר התלבטה לגבי עבודה נוספת. אמת, נוח היה לה להתמקד בסיבות השוליות, המתחככות בצדי שביל החיים ולא בשביל עצמו.

3.

אחרי ההלם הראשון, לא היה מנוס מחשבון נפש נוקב ורותי ניגשה באומץ לקראת השלב ההכרחי הזה. אחר-כך, כשכדור הארץ ייסוב על צירו והיא לא תגור עליו עוד, יהיה מאוחר מדי. גם עכשיו קצת מאוחר. מהם חודשיים-שלושה לעומת מסכת חיים בת עשרים ושמונה שנה? בוודאי עשתה פה ושם טעויות גורליות. היא חייבת לתקן אותן כל עוד הנר דולק.

אימא שלה דאגה מאז ומעולם שלא תהיה ילדה רכרוכית ומפונקת. דקלמה באוזניה מדי פעם: "כל הרוצה לחיות, יכין לב חזק לקראת התלאות".

ובכן, היא ידעה לעמוד בגבורה בתלאות החיים. אבל אימא שכחה ללמד אותה מה להכין למקרה שנגזר על האדם למות והוא עדיין רוצה לחיות, למרות הצרות. הן היא רק בת עשרים ושמונה שנה. את אמה היא לא תשתף בטרגדיה שלה ועל כן עליה לפלס לה את הדרך אל הטרקלין בכוחות עצמה. הכי חשוב לסלק את כל הקוצים והדרדרים שצמחו בגללה בפרוזדור חייה.

בהיותה אדם יסודי, נטלה רותי נייר ועט ועטתה על עצמה ארשת רצינית. היא הריצה את ימי בחרותה על מסך מוחה. בסך הכל הייתה נערה שקטה, שאהבה לרצות את ההורים ואת המורות. אבל אף אדם אינו לוח חלק, טענה בינה לבינה בהגיון רב. היא אימצה את ראשה. בתום שעה של נבירה בעבר, העלתה בחכתה שני כתמים עכורים מן העבר.

את ה"כתמים" ייצגו שני שמות: חווה אטינגר בת כיתתה והמורה מנוחה צייגר.

האם יספיקו לה שלושה חודשי חיים כדי לתקן את העוולות הנוראות?

בלילות הבאים התקשתה להירדם. היא מצאה עצמה משרבטת בלי משים שורות פיוטיות שנבעו מהמיית הלב. מכיסופי הנפש. ללגום עוד מעט חיים עלי אדמות. בטרם ייסגר המסך.

"המוות הוא חוף החיים", כך כתבה. ובלב מתקומם רשמה בחופזה: "הזקנה היא ספינה המתקרבת לאותו חוף". אבל היא הרי עוד כל-כך צעירה. והתאומות כה זקוקות לה ובעלה כה תלוי בה. "אני מתקדמת אלי חופים עלומים", בכתה בשעת הכתיבה. עליה לדאוג ליקיריה. היא חייבת למצוא בשבילם סידור מתאים לעתיד. לפתע חשה כציפור דרור הממריאה למרחקים. "הנפש חופשיה ממאסר המוות. רק הגוף נדון לכליה", רשמה בכתב עגול, נאה. אשר על כן, אין מקום לעצב.

אדם צריך ללמד עצמו כל ימי חייו כיצד למות. רותי חשבה שהגיעה אל הנוסחה הנכונה. ידיה רצו על פני הדף החלק ומלאו אותו שורות, שורות.

קו הסיום הוא קו ההתחלה / למרות יום פקודה / קצה הנתיב על גשר צר / מוביל לטרקלין המואר /
בטרם ירד המסך / זכור לאן אתה שייך / בל תהא "זורע רוח קוצר סופה" / בהישמע צליל שריקה אחרונה.

4.

את חווה אטינגר איתרה רותי בקלות יחסית. לעומת זאת, לא הצליחה לעלות על עקבותיה של המורה מנוחה צייגר. חווה אטינגר התגוררה עדיין עם הוריה. היחידה בכיתה שלא מצאה את זיווגה המתאים ורותי ידעה למה. ידיה היו בדבר. בלי כוונה רעה. בשם הצדק, רותי קלקלה לה את השידוכים. כשנשאלה על חברתה, הייתה רותי מתארת את אופייה של חווה בלי ליפות ולעגל קצוות.

כך קרה בכל פעם שחקרו אצלה על אודות חווה. רותי לא שכחה לחווה את כל התככים שיצרה ואת ההתנכלויות לבנות הכיתה. חווה הייתה כמעט תמיד נגד הכל ונגד כולן.

ובגלל הסיבה הזו יושבת חווה ומזדקנת יחד עם הוריה. כעת, כשרותי בחנה את המעשה, אחזה אותה בהלה אמיתית. במו פיה גזרה על חווה להיות רווקה לא מבוקשת.

בלילות טרופי שינה זכרה גם את חווה האחרת, את הצד השני של המטבע. חווה, שהייתה הראשונה להושיט יד לעזרה. חווה, שידעה בכנות להזדהות עם שמחה, כמו עם צער הזולת. רותי לא יכלה לסלוח לעצמה על הראייה החד-צדדית שלה בעבר. היא לא מצאה שום דרך לתקן את העוול הזה.

היום כבר לא שאלו אותה כשהציעו לחווה שידוך. ואולי כבר לא מציעים לה? נחרדה רותי. הלילות נטולי הירח של תחילת אלול בישרו "המלך בשדה".

אך רותי ידעה כי לה אין מחילה, אף אם תרטיב את כל דפי הסידור בדמעותיה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!