השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק ה

בכל יום חמישי יופיעו כאן סיפורים בהמשכים מאת הסופרת רבקה גלאי, מחברת הספרים אם אסק שמים, חלומות צפת, ששה מליון ועוד אחד, אשר סחפה הרוח, כי להם המחר, גשר לקשר, והשקמה השניה מימין.

הסיפור 'השער ליד המסילה', המופיע בחמישה המשכים, הוא מתוך הספר העומד לצאת לאור: 'פתאום, באמצע הקיץ'.

הפרקים הקודמים:
• השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק א
• השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק ב
• השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק ג
• השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק ד

1.

דפנה, שכלאה את האוויר בריאותיה, נשמה נשימה עמוקה ומשחררת. היא העירה בשקט, כמעט לעצמה: "חבל שזאב מיהר לחזור לישיבה. הוא היה נהנה מהסיפור. הוא מחפש 'שורשים' במין אובססיה של בעלי תשובה".

"מתי החלטת ליישם את המלצתה של אמך?" הפר רמי את שתיקתו המתמשכת.

"הו. הגענו לפואנטה העיקרית. כבר אמרתי לכם שליל הסדר היה חרות בנשמתי. קצת אחרי הבר מצווה של זאב, הרגשתי צורך להכיר בפניו את המושג ששמו ליל סדר. הדור הזה מנותק מן המושגים, גם אם שמע עליהם פה ושם. דפנה הסכימה מיד לרעיון והחלטנו לחגוג את ליל הסדר לא רחוק מן הבית שלנו במלון 'פארק'. המשך הסיפור הרי מוכר לכל ישראלי. אנחנו ניצלנו בנס מהפיגוע ההוא. באופן מוזר, הבן שלי, זאב, עלה בדיוק לחדר שלנו במלון כדי להביא משהו, אינני זוכר אפילו מה. אשתי יצאה לכיוון השירותים, ואני עפתי מן ההדף, אבל חוץ מפגיעות חיצוניות לא הייתה לי שום פציעה משמעותית.

"זה היה הרגע לחשבון הנפש. אדם לומד בדקת סבל אחת יותר מאשר בעשר שנות נהנתנות וסיפוק. חשבון הנפש התחיל את התהליך של החזרה לשורשים. כל השאר הוא היסטוריה. תסכימו אתי שאני הוא ההוכחה שאפשר לשנות בן רשע לחכם שבהגדה".

נדמה היה לחנה שרוחו של סבא מנחם מרחפת מעליהם. היא עפעפה בעיניה, אך דמותו לא נגוזה מעיני רוחה. רמי חשב שלפיגועים יש עוצמה משלהם והם מניעים מהלכים על טבעיים. הנה בא הפיגוע של היום והפגיש אותם בנסיבות הכי מוזרות שיכולות לצוץ.

2.

שוטר במדים הציץ פנימה. "הי, פצוע, האם אבד לך תיק בפיגוע? אני מסתובב כדי לחבר בין התיק לבעליו. אתה הפצוע האחרון שאני שואל".

והשוטר הרים את התיק השחור כדי שארז יוכל להתרשם ולהחליט. רמי נתנזון הכיר את התיק שלו. אחרי הכול, גם התיק שלו היה בערימה. עוד דקה של חיפוש והיה מגיע לאמו כשהתיק המקורי שלו אצלו, וכל החיים היו נראים אחרת.

"זה שלי", מלמל רמי.

השוטר המתין למוצא פיו של ארז.

"כן, תודה לך. התיק שלנו", שימש ארז כדובר של רמי.

"נהדר. כבר חשבתי שישלחו אותי לסיבוב נוסף. הצלת אותי. אני מותש", צחק השוטר. הוא נכנס לחדר והניח את התיק ליד המיטה של ארז. "איחולי החלמה מהירה בשמי ובשם משטרת ישראל. איך הטיפול כאן?"

"נפלא, הם תפרו וחיברו הכול באופן יוצא מן הכלל".

"תהיה לי בריא", אמר והסתלק לדרכו בדיוק ברגע שנכנס אח, ענק בממדיו לפי כל קנה מידה, כשהוא גורר אחריו כיסא גלגלים.

"אתה ארז ברקאי?" האח היה בעל מבטא רוסי כבד. "אני לסחוב אותך לבדיקה. אתם כולם ללכת מפה. תגידו יפה שלום. מחר לבוא עוד הפעם".

3.

הם התמהמהו במסדרון הרחב. קשה הייתה להם הפרידה. הם באו לכאן כאנשים זרים, אך יצאו עם נכס רב משמעות. עם בני משפחה ששייכים להם. בני משפחה שצמחו מתוך אותו גזע איתן.

דפנה לחצה בחום את ידה של חנה. "אני כל-כך שמחה". היא היססה לרגע קט בטרם אמרה: "אנחנו חייבים לשמור על קשר. תראו, אני מאוד מקווה שעד פסח ארז ישתחרר. אתם מוזמנים אלינו לליל הסדר. כמה שזאב ישמח. תמיד היה צמא למשפחה. המשפחה שלי ניתקה אתי את הקשרים, לאחר שהפניתי עורף לחינוך החילוני שלהם. הם כועסים עלי עד היום. לארז לא הייתה, כידוע לכם, שום משפחה עד היום. כעת נולדה לנו, ברוך השם, משפחה. אינכם יודעים מה זה בשבילו".

"נבוא", הזדרז רמי לענות, כי קלט את הלהיטות בעיני אמו ולא רצה לאכזב אותה.

"תודה לך, רמי". היא חייכה אל בנה. "כן, דפנה, נבוא. בהחלט שנבוא".

היא דברה אל דפנה, אך בסתר ליבה פנתה חנה אל סבא מנחם. סבא, שליווה את צעדיה במשך כל השנים ממקומו על כותל המטבח. סבא, הגיעה העת, אמרה אליו חנה באלם קול.

רמי הוסיף בבת צחוק מתנצלת: "מעולם לא חגגנו ליל סדר. לא יזיק לנו לראות פעם איך זה מתנהל". ושוב אפפה אותו אווירה מרוממת, מסתורית ומליאת שגב, אשר לא ידע, בעת הזאת, לתת לה שם.

במסדרונות של בית החולים, הסיע האח הרוסי, גדל הגוף, את ארז אל חדר הרנטגן. מן המסדרון הוביל אותו אל המעליות. כשהמעלית עשתה דרכה, הרהר ארז ברקאי, כי זה לו פיגוע שני. פעם שנייה שחייו ניתנים לו במתנה על מגש הנסים. כל פיגוע מהווה בעבורו פרשת דרכים. וה', ברוב רחמיו, נוטל את ידו ומעביר אותו בצומת הסואן. עלה בדעתו של ארז כי עליו חל הכתוב: למענו נשברה רגל פרתו.

4.

חנה ישבה ברכב לצדו של רמי, בנה. נסעו לכיוון דירת הרווקים של רמי בפתח-תקווה. הם דברו, נכנסים זה לדברי זה. האירועים התערבלו במוחם והם נסחפו בלהט התחושות. צחקו והתרגשו ואחר כך דנו בהבטחה שנתנו לדפנה לגבי ליל הסדר.

חנה ורמי התחילו לצרף את בורותם בענייני יהדות, מנסים לדמיין איך ייראה ליל הסדר. הם לא נמנעו מללגלג על חשבון עצמם. איך קרה שהם מתחככים כל השנים לצד שומרי מסורת, הגרים בסביבתם הקרובה, מבלי להציץ אל אורח חייהם. האדישות הזו הפתיעה אותם והם נראו נלעגים בעיני עצמם.

"אמא, אני אכין שיעורי בית לקראת פסח. בצוות שלנו עובד איש היי-טק חרדי. אחליף אתו כמה מילים".

"כן, תעשה את זה, רמי". היא חשבה שזה יהיה מתת לעילוי נשמתו של סבא מנחם. היא חייבת לו את זה אחרי כל שנות ההתנכרות. סבא, שוב פנתה אליו חנה באלם קול. סבא, חייך לא קפאו בנקודת הזמן ההיא על כותל המטבח. חייך ממשיכים במלוא עוזם ואנחנו אפילו לא ידענו על כך.

מאז ומתמיד חשה חנה ריחוק רב מן הדמות הקשישה המשתקפת מן התמונה. כעת ידעה שיש חוט מקשר והחיבור רק ילך ויתחזק. די לניכור. חנה פתחה את החלון שלצדה, אפשרה למחשבותיה לשייט בחופשיות באוויר האביבי, הבשום. לגמה מלוא ריאותיה אוויר רווי תקווה גדולה. היא נתנה מבט חטוף ברמי.

מעולם לא ראתה את בנה נינוח כל-כך ומלא דריכות נעימה לקראת עתיד טוב יותר.

סבא מנחם, ראה, תפילותיך לא שבו ריקם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!