השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק ג

בכל יום חמישי יופיעו כאן סיפורים בהמשכים מאת הסופרת רבקה גלאי, מחברת הספרים אם אסק שמים, חלומות צפת, ששה מליון ועוד אחד, אשר סחפה הרוח, כי להם המחר, גשר לקשר, והשקמה השניה מימין.

הסיפור 'השער ליד המסילה', המופיע בחמישה המשכים, הוא מתוך הספר העומד לצאת לאור: 'פתאום, באמצע הקיץ'.

הפרקים הקודמים:
• השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק א
• השער ליד המסילה • סיפור בהמשכים: פרק ב

1.

רמי הצביע על הכיתוב במקום לענות לה. חנה הרכיבה את משקפיה. היא התרכזה באותיות הקטנות. "נו, תמיד אמרתי שהעולם מלא הפתעות. אני מבינה שזה אותו האיש. לפני ואחרי. הוא עשה תפנית חדה בחייו. מעניין מה גרם לו לשנות את השקפותיו ואת צורתו ולעבור למחנה החרדי".

היא הביטה בתמונות מתוך סקרנות גלויה. העבירה באיטיות את הדפים. "ברקאי..." מלמלה חנה לעצמה, נהנית לשוב על השם שהזכיר לה סיפורי משפחה נשכחים.

רמי חשב שביום הזה הכול יצא מכלל שיגרה. שום דבר לא דומה למה שהיה אתמול. אפילו אמו המעשית נעשתה לפתע כל-כך רגשנית. הוא חשב שדבר כבר לא יוציא אותו משיווי משקלו. אז הנה, הדבר האחרון שציפה לראות בתיק שלא שלו, היו תמונותיו של המורה שלו לתנ"ך ולספורט מבית הספר העממי.

חנה קמה ממקומה ופנתה במהירות למטבח. כאן על כותל המטבח, בפינה לא כל-כך בולטת, תלויה הייתה תמונתו של סבא מנחם. היא ובעלה החליטו על המיקום המוסתר משהו, כמתאים לתליית התמונה. נכון יותר לומר, שהרעיון היה של בעלה והיא לא מחתה בידו. בעלה התבייש להציג את התמונה בפומבי בפני הידידים שהתכנסו בערבי שבתות לביתם. לא הם ולא ידידיהם נודעו בזיקה לדברים שביהדות, בלשון המעטה.

פתאום חשה חנה מעין בושה על כך שהחביאה 'ענף' חשוב ממשפחתה. לסבא אין מי שימשיך את הצמיחה המשפחתית של העץ. רמי עדיין רווק והוא הנצר היחיד שלה. ובכלל, לא על הדרך שלו תהיה תפארתו של סבא מנחם. נדמה היה לה שסבא מביט בה במבט תוכחה. היא הייתה היחידה מכל המשפחה, שיכולה הייתה להמשיך את השלשלת המפוארת אך היא לא עשתה כן. בעצם, לא בה האשם, תירצה חנה את עצמה. אמה סטתה מן הקו של סבא.

בכל זאת, חשה אי נוחות והסיטה מיד את עיניה מעיניו של הסב הזקן. כשהסתובבה, ראתה שרמי ניצב מאחוריה. שלא כמוה, רמי הביט באומץ רב לתוך עיניו של סבא רבא שלו. הוא לא פרש את המבע בעיני סבא רבא שלו כתוכחה. הן נראו לו כעיניו של אביגדור, המפקד שלו בצבא. עיניו של אביגדור שידרו תמיד פקודה. צוו של אביגדור היה תמיד שליחות ואתגר.

"אביך, זכרונו לברכה, חשב שזה המקום המתאים עבור התמונה", אמרה חנה בנימת התנצלות, חשה שוב בצורך עז לתרץ את עצמה. ברגע זה הבינה, מה שלא הבינה עשרות בשנים, כי התמונה הזו מפארת ולא מביישת את הכותל עליה היא מתנוססת. זהו לא עוד 'ענף' בעץ המשפחתי, ידעה עכשיו. זהו גזע יציב להישען עליו.

היא הביטה על רמי וידעה כי לא הקנתה לו את ההבנה הזו. אין טעם בהלקאה עצמית, הרהרה, אחרי הכול, כעת היה כבר מאוחר מדי לגביו. דעותיו של רמי מעוצבות על פי דפוסי החינוך שקיבל.

2.

רמי יצא מן המטבח. הוא נמלא, פתאום, ברוח של עשייה ופעלתנות.

"אסע לנתניה!" אמר במהירות, בטרם ייסוג מן ההחלטה המהירה. "אחזיר את התיק לבעליו".

"רמי", קראה חנה בקול לחשני, צרוד משהו. "קח אותי אתך". היא לא ידעה לפענח את עצמה. אולי השם של בעל התיק, עורר בה נוסטלגיה רדומה והאיץ בה לצאת לדרך. ואולי מבטו החודר של סבא מנחם. האם רצתה לפצות אותו? האם ניתן בכלל לפצות, שאלה את עצמה שאלה נוקבת.

מוזר, אימא שלה מעולם לא חשה בצורך לפצות את אביה. היא מרדה בדרכו והייתה שלמה עם עצמה. ואולי לא? יתכן שהתאמצה לשדר אדישות ושאננות. עובדה שהלכה למרחק רב אל צלם מומחה, כדי שיפתח תמונה נוספת מן התמונה של אביה. היא בקשה מהצלם שיגדיל את התמונה ואחר-כך הלכה למסגר אותה והביאה את התמונה לחנה. היא דרשה מחנה לתלות את התמונה כמזכרת מן הדורות הקודמים. "אני לא אחיה לנצח", אמרה לחנה. "אסור לשכוח את האנשים שבזכותם אנחנו כאן", פסקה. וחנה הבטיחה.

"את בטוחה? יש לך כוח לנסיעות?" שאל את אמו.

"זה לא עניין של נסיעה, רמי. זה משהו גדול ממני. לא יודעת בעצמי. אבל מה זה משנה? מזמן לא יצאתי לשום מקום. מזג האוויר יפה ו..." היא כבר פרטה את כל התירוצים האפשריים, אך את הרגשתה הפנימית, הכמוסה, לא העלתה חנה על פני השטח.

3.

התחבורה בכביש החוף הייתה דלילה. שקט שאחרי סערת הפיגוע. תוך ארבעים דקות היה הרכב של רמי נתנזון בכניסה לנתניה. כעת הסתובב לשדרות פינחס לבון. אמו נרדמה במושב לצדו. התיק השחור של ברקאי נח בתא המטען. רמי האט בנסיעתו. הוא זכר את שם הרחוב, אך לא זכר בשום אופן באיזה בניין התגורר המורה.

הוא עצר את הרכב בשולי הכביש. "חכי לי ברכב. אצא לברר", אמר לאמו. באחת הפיצריות קיבל ספר טלפונים. תוך כדי עלעול קצר מצא את מבוקשו. הוא שב לרכבו.

"בואי, אפשר ללכת מכאן ברגל. זה קרוב מאוד". רמי לקח את התיק של ברקאי.

רמי לא הבחין במודעות אבל בסביבת הבית ונשם לרווחה. רק כעת קלט כמה פחד מהסיטואציה הזו. מאחורי הדלת של משפחת ברקאי שררה דממה. הוא נקש קלות על דלת הפלדה. נקישותיו לא נענו. חנה נראתה מאוכזבת.

"רמי, תשאל את השכנים", יעצה לו.

שכן פתח את הדלת לכדי סדק צר, מציץ בשניים שאינם מוכרים לו. הוא שמע את שאלתם.

הדלת נפתחה קצת יותר.

"אתם מתכוונים לארז", אמר בהצביעו על הדלת השכנה. רמי הנהן בראשו. נכון, נזכר כעת רמי, ארז היה שמו הפרטי של ברקאי המורה.

השכן אמר: "ארז נפצע בפיגוע שהיה היום בתחנה. אשתו יושבת לידו בבית החולים איכילוב. אנחנו מתפללים לשלומו".

"איך מוגדרת הפציעה שלו?" התעניין רמי בדאגה.

"לפי מה ששמעתי, הוא יצא מכלל סכנה", יידע אותם השכן. "לפני כשעתיים הגיע זאב, הבן שלהם. הוא בא מן הישיבה הביתה כדי לקחת את התפילין של ארז, להביא לו לבית החולים. ממנו שמעתי שהמצב הרבה יותר טוב ממה שחשבו ברגעים הראשונים".

"המון תודות לך", הודתה חנה בשמה ובשם רמי. הם פנו משם. הרכב עלה שוב על כביש החוף. לשניהם היה מובן מאליו שנוסעים לאיכילוב. הם אפילו לא התייעצו אחד עם השני. מעליהם הייתה תלויה הסכמה שבשתיקה. מעין דחף פנימי, בלתי ניתן לזיהוי, הכתיב להם את המהלכים.

"הלילה תישארי אצלי, אימא. מחר אחרי העבודה אחזיר אותך לחיפה".

מצוין, רמי. זה בדיוק מה שאמרתי הרגע לעצמי". וגם המהלך הזה חרג מן השגרה של רמי. מעולם לא הסכימה אימו להישאר במקום אחר, גם לא בבית בנה, ללינת לילה. תמיד הייתה שבה אל ה"קן" שלה, המוכר והחביב. רמי חייך בינו לבין עצמו. הוא התפלל לשבירת השגרה, והנה, תפילתו נענתה מעל ומעבר למצופה.

4.

משב קל עלה מן הים, נושא עמו ריח מלוח ואוושת גלים רכה. האביב צבע את השקיעה בזוהר מיוחד, שסנוור את הראייה. בכניסה לבית החולים הצטופפו אנשים רבים. בחצר עמדה ניידת שידור וטכנאי עייף התעסק עם כבלים ומיקרופונים. רופא הדור פנים ענה בביטחון מלא לשאלותיו של עיתונאי מגודל שיער וצעירים חסרי מעש עברו הלוך ושוב מתאמצים להיקלט בעדשת המצלמה ולהיראות מול פני האומה, ולו לשבריר של שנייה.

הרופא מסר דיווח מפורט על מצבם של הפצועים. רמי עצר כדי להקשיב. פצוע אחד קשה, שני פצועים באופן בינוני והשאר מוגדרים כפצועים קל. הוא תהה, באיזו קבוצה משלוש הקבוצות הללו נמצא ארז ברקאי. פקידת קבלה הנחתה אותם למחלקה האורטופדית.

היה קשה לזהות באדם המזוקן, העטוי כיפה גדולה, את ארז ברקאי, המורה לספורט לשעבר, האיש הצעיר, השובב והספונטאני. הייתה ארשת של רצינות על פניו, ולא רק בגלל הייסורים שסבל. רגלו הימנית הייתה מורמת מעל גבי מתקן מיוחד וברזלים בצבצו מבעד למכנס הפיז'מה שלו. אישה במטפחת לראשה, ישבה לצידו ומלמלה פסוקים מתוך ספר תהילים, בלהיטות רבה.

ארז סקר במבט חקרני את רמי ושביב של היכרות ניצת בעיניו. לפתע היו העיניים אותן העיניים השובבות. ובדמיונו שמע רמי את המורה שלו אומר: "בואו, חברה, נלמד זריקת כדור הוקי. המשוואות במתמטיקה ימתינו לנו להזדמנות אחרת. לא אסלח לעצמי אם מישהו כאן יכול להיות ספורטאי מצטיין ואני לא אכין אותו לכך".

רמי חייך לעצמו.

"באתי לדרוש בשלומו של המורה שלי לספורט". רמי ליווה את המילים בחיוך ענקי.

"תהיה לי בריא", אמר ארז בקול חלוש. "רמי נתנזון. נכון? מייד זיהיתי אותך. ואני חייב התנצלות לאמך, אם תרשה לי". הוא פנה לחנה: "אני לא שוכח שנדנדתי לך לגבי קורס סייף", הוא ניסה לצחוק, אך הפעולה הזו גרמה לו לכאבים.

5.

"תראו, תראו, אם הקב"ה רוצה, הוא נוטל מהאדם אפילו את היכולת הפשוטה לצחוק. לא משנה. השמחה צריכה לשכון קודם כל בתוך הלב, גם אם אין אפשרות להחצין אותה. ולגבי הסייף, את בוודאי מבינה שהיום לא הייתי משגע את ההורים עם שטויות שכאלו. אני רק מקווה שלא שלחת אותו באמת לקורס סייף", הפעם הסתפק ארז בעווית קלה, שהתפרשה כחיוך. אבל החיוכים זרמו מתוך עיניו והפכו את האווירה בחדר הלבן לנעימה וביתית.

"על פי מצב הרגל שלך, אני משער שלא תוכל להשיג מדליות לארצנו", הזכיר רמי נשכחות. עיניו של ארז שוב צחקו. הוא מחא כפיים. "אחד אפס לטובתך, תלמידי".

"ואני חושבת אחרת. נראה לי שיש לך טעות", התערבה בשיחה אשתו של ארז. קולה של דפנה היה עדין וביישני. "דווקא בימים אלו, ארז צובר לו המון מדליות. הוא מעביר שיעורים לאנשים שכמהים למעט יהדות והוא עושה נפשות למען התורה והמצוות". היא השתהתה מעט, כמו שוקלת אם להוסיף לדבר, או שמא אמרה יותר מדי, שלא כהרגלה. אבל משהו באנשים שעמדו מולה, דחף אותה להסביר את עצמה. היא התפלאה מניין שאבה אומץ לדבר יותר משני משפטים רצופים.

"אין לכם מושג איזו עבודה כבירה ארז עושה. הבעיות ברגל, לא יפריעו לו להמשיך ולצבור מדליות איכותיות רבות ערך. אתם חושבים שסתם ככה נעשה לו כזה נס גלוי? הרופאים היו בטוחים שאין לו סיכוי. ופתאום חזר הלב לנשום כרגיל והראות שבו לתפקודן. גם הדיאגנוזה הראשונה לגבי הכבד, התבררה כחשד שווא. יש לארז תפקיד חשוב בעולמו של הקב"ה. רק זה ההסבר לעובדה שהוא זוכה כבר פעמיים לברך הגומל".

רמי חידד שמיעתו. זו פעם שנייה היום שהוא שומע על ברכת הגומל. כעת קלט שגם הוא חייב לומר למישהו תודה על חייו. על הנס שגמל לו. ואם עד היום לא הבין למי אפשר לומר תודה, הרי שכרגע התבהר במוחו עניין נשגב. עתה, לשם שינוי, הוא כבר ידע למי עליו להודות. אי, אי, איפה היא השגרה ההיא שעטפה את ימיו עד יום האתמול? האם יתגעגע אל השגרה? קשה להחליט בתוך סערת הרגשות.

אבל משהו מרומם ומרגש החל לחלחל אל תוך תודעתו, סוחף אותו אל חופים כמוסים ונעלמים. עז היה רצונו של רמי לחקור את טיבם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!