התחלתי לצעוק, הרגשתי שכל חיי נופלים עליי

היה זה לפני כחצי שנה, פגשתי יהודי טוב ומאיר פנים אשר כך סיפר לי: "אני ואשתי חזרנו בתשובה יחדיו לפני עשרים שנה.

היינו בשיא החילוניות לא היה לנו שום קשר לדת, לאמונה, ובפרט למושגים של הציבור החרדי. השם יתברך סיבב שכשהיינו בטיול בהודו אחרי הצבא - אני וזוגתי, שאז כמובן לא הייתה עדיין זוגתי -שהינו בליל הסדר בארוחת החג שארגן אחד מני רבים מבתי חב"ד בהודו, ומאותו לילה הניצוץ היהודי החל לחלחל בנו.

אבל אני לא פה בשביל לספר לך על תהליך חזרתנו בתשובה.

בקיצור, חזרנו יחד בתשובה, והחלטנו שאנחנו צריכים להיכנס ולהיות חלק מהמגזר החרדי בכל מחיר.

עברנו לבני ברק לאחת השכונות בעיר.

אני התחלתי ללמוד בכולל, ואשתי המשיכה לעבוד בעבודתה הקבועה. נולדו לנו בסייעתא דשמיא שבעה ילדים. היה לנו נחת מכולם חוץ מילד אחד, הרביעי, כל החלומות והתקוות שלנו התחילו להתנפץ לרסיסים.

הבן הרביעי שלנו איך אומרים: 'החל לנשור', זה התחיל בעזיבת הישיבה, צעד שגרם לי להתחיל להתעמת עם ילדי, להתווכח איתו ואף לצעוק עליו.

אבל כל תחנוניי נפלו על אוזניים ערלות.

כאילו כל צעקה שאני צועק על הבן שלי, הוא עושה דווקא בכוונה. מעזיבת הישיבה הוא התחיל לעבוד, הזקן ירד, המכנסיים עברו לג'ינס, והכיפה נהייתה יותר ויותר קטנה.

אי אפשר להסביר את הצער שהיה לי ולאשתי, כאילו נפל עלינו בניין על הראש, כל התקוות שלנו להקים בית יהודי חרדי לתפארת. היה נראה שכל החלום הזה מתחיל להתמוטט.

ככל שהרגשתי יותר קשה עם זה, כך התחלתי יותר ויותר להילחם עם ילדי על שלל צורות ההתנהגות שלו.

התחלתי לצעוק עליו ואף לפגוע בו. זה לא היה בכוונה, אבל הרגשתי שכל חיי נופלים עליי.

עד אז לא הבנתי את מה שכתוב: א"ר יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי קָשָׁה תַּרְבּוּת רָעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם יוֹתֵר מִמִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג - שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים ג', א'): 'מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ', וּכְתִיב בָּתְרֵהּ (שָׁם ג', ב'): ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי. וְאִלּוּ גַּבֵּי מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג כְּתִיב (שָׁם ב', א'): 'לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק', וְאִלּוּ מָה רַבּוּ צָרָי לָא כְּתִיב (ברכות ז:).

אבל אז הבנתי את הפירוש הזה על בשרי. אבל זה היה הרבה יותר מזה - אני חזרתי בתשובה, הקרבתי את החיים שלי, את החברים שלי. אדם חרדי לעולם לא יוכל להבין מה המשמעות של לחזור בתשובה לאדם חילוני. זה לעזוב את כל מה שהכרת: משפחה, חברים, אוכל, בילויים. הכול למען האמונה שלך!

עשיתי את כל הדרך הזו, ואז קיבלתי את הסטירה מהבן היקר והאהוב שלי שהחל לרדת מהדרך.

כאשר התחלתי לראות שהמצב מתחיל להשפיע לרעה על אחיו הקטנים יותר, הודעתי לו על גבולות. אתה רוצה אל תלמד בישיבה, אבל בבית הזה יש כללים: אתה לא יכול להסתובב איך שאתה רוצה, עם אייפון פתוח, לחזור בארבע לפנות בוקר ולהפעיל מוזיקה חילונית בקולי קולות. אם לא תשמור עליהם תצטרך למצוא לך מקום אחר.

הבן שלי שמע את זה והוא התחיל ממש להתפרע - ככה אתם זורקים את הבן שלכם! זה נקרא דת, זוהי יהדות!

אמרתי לו: זה לא קשור לדת או ללאום. בכל בית שהוא: יהודי, נוצרי, מוסלמי יש גבולות. אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה, תכבד אותנו אנחנו נכבד אותך.

לאחר משא ומתן הוא הסכים לחלק מהכללים, כי הוא ראה שפה אני נחרץ ואני לא הולך לוותר לו.

כותב השורות, מרדכי רוט.

והנה אני פה אצלך מרדכי, אני שבור ורצוץ. אל תשאל על אשתי איך היא שבורה ורצוצה. אין לנו חיים מאז, כמה אני מבקש מהשם שיאיר את עיניי מה לעשות".

הייתה לי שיחה ארוכה איתו, חיזקתי ועודדתי אותו כמה שיכולתי, הסברתי לו מה לדעתי הוא צריך לעשות. אמרתי לו שיעמוד איתי בקשר ושיגיע אליי בעוד תקופה.

השבוע פגשתי את אותו יהודי צדיק וממש אורו עיניו כשנפגשנו, וכך הוא אמר לי: "מרדכי, הצלת את הבן שלנו, ובעיקר הצלת אותי, את אשתי, ואת האמונה שלנו".

עשיתי מה שאמרת לי לעשות. אחרי הפגישה שלי איתך הייתי מאוד אופטימי. השיחה מאוד חיזקה את נפשי, וגם את האמונה שלי - לדעת שיש מלך לעולם והוא עושה את הכול והכול בידו והכול לטובה.

אמרתי לאשתי בואי נשמע בקול מרדכי. בתקופת היותי חילוני הייתי מתאבק באיגרוף תאילנדי, לא בתחרויות, אבל מאוד אהבתי להתאמן. זה היה משחרר אותי מאוד - לעטות כפפות איגרוף על ידיי, לעמוד מול שק האיגרוף ולשחרר עליו את כל כעסי.

שבוע אחרי שדיברנו אמרתי לבני: "מה אתה אומר, אולי נתחיל להתאמן פעמיים בשבוע באיגרוף יחד?" ידעתי שזה החלום של הילד שלי, כמו הרבה בני נוער, לדעת הגנה עצמית. "בוא, אני אלמד אותך". הוא אמר לי: "אבא, אתה לא מתחיל לנשור? הכול בסדר איתך?" אמרתי לו: "ברוך השם אין לך מה לדאוג, הכול בסדר".

קבענו זמן, הורדתי מהבוידם את כפפות האיגרוף המאובקים, נסעתי עם בני למכון כושר ברמת גן והתחלנו להתאמן.

היה נראה שהבן שלי מתחיל לזרוח אחרי אימון כזה. מילה לא דיברתי איתו על דת על אמונה, רק הייתי איתו. התאמנו, צחקנו יחד, ואמרתי לו שוב ושוב כמה אני אוהב אותו ומעריך אותו.

מהשלב הזה עברתי לשלב של הנרגילות. פעם בשבועיים הייתי יוצא עם בני לאיזה פארק, פותח שם נרגילה, מעשן איתו, שם קצת מוזיקה, צוחק ונהנה עם בני.

את האמת להגיד לך מרדכי, שלא האמנתי כמה לי בעצמי זה היה חסר לנפשי במשך עשרים שנה. האימונים, הנרגילות, המשחקים והשחרור. בקיצור, כמו שאמרת לי צריך לדאוג גם לנשמה וגם לנפש.

כך התחלתי לעשות כמו שאתה אמרת לי, והאמת זה לא רק עזר לו זה גם עזר לי, התחלתי לעבוד את השם הרבה יותר טוב ובצורה בריאה.

אבל לאט לאט התחלתי לראות שינוי גם אצל הבן שלי: הכיפה החלה לגדול בחזרה, התחלתי לראות אותו חזרה בבית הכנסת בשבתות.

ואז אחרי שלושה חודשים קרה הבלתי יאומן, בני ניגש אליי ואמר לי: "אבא, אולי גם נקבע כל יום חצי שעה בגמרא".

ללא מילים חיבקתי אותו ונישקתיו על מצחו. היום ברוך השם, סיים האיש את סיפורו, בני אומנם לא בישיבה כמו שהוא למד פעם, אבל הוא לומד חצי יום ועובד חצי יום.

אחד הדברים שראיתי שמאוד יכול להציל בני נוער כאלו, במקום להילחם ולצעוק וזה דבר שעושה בדרך כלל רק ההפך, להתחבר לילד. יש משפט שאומר: אם אתה לא יכול לנצח אותו תתחבר אליו. אתה רואה שהבן שלך לא שם, לא יעזור לך מלחמה זה רק יעשה יותר גרוע. כמובן שצריך לעשות גבולות בבית כאשר זה מגיע לדברים שצריך לעשות בהם גבולות.

אבל תתחבר אליו: תצא איתו, תטייל איתו, תבלה איתו, תרד לרמה שלו. זו הדרך היחידה, מי שמכיר דרך אחרת שיגיד לי!

רק אהבה ותשומת לב ושוב אהבה ותשומת לב, לקרב ושוב לקרב. כמובן זה לא קל, אבל אם אתם רוצים באמת להציל את הילד שלכם זו הדרך היחידה.

אתם תעניקו לו את האורות. את ההרגשה הזוהרת שיש כביכול בחוץ, אתם תמלאו לו אותה, ואז בעזרת השם הוא יחזור. וכמובן שהדבר הכי חשוב והכי עוזר זוהי תפילה לבורא עולם.

שבת שלום ומבורך לכל עם ישראל. יהי רצון שתמיד נזכה להאיר סביבנו אור של אמונה אהבה ושלום.

לתגובות: [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!