מה קרה לבני גנץ השקט והצייתן? // חני אדרי

בני גנץ כבר מזמן לא הטירון שהכרנו, כמו אז שסמך על מילתו של נתניהו והיה בטוח כי כיסא ראש הממשלה מובטח לו. בתוך הסאגה וחוסר היציבות של הממשלה, מבין כל אחד מבין 61 הח"כים כי הוא יכול לבוא ולדרוש עד חצי המלכות והוא גם יקבל כמובן.

אין ספק כי מסביב לשעות עובדים מהנדסי הממשלה הזו על הכוחות והגיבוש להשאיר אותה על כנה, יציבה ומתפקדת.

שר הביטחון בני גנץ העניק שקט תעשייתי בכל התקופה האחרונה ומפלגתו לא עוררה שיח ובעיות לקואליציה כמו מפלגות אחרות. אך הפנסיות התקציביות זהו נושא שקרוב לליבו ומקורביו אומרים כי הוא הולך עם זה עד הסוף.

בני גנץ עם נפתלי בנט אמש במליאה | צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת.

בנט שהתרגל כבר למושבו בכיסא ראש הממשלה, לא יוותר עליו בקלות רבה במיוחד, לא כאשר נתניהו נוכח עדיין במפה הפוליטית. שנאתו העזה אליו תגרום לו אף לחוקק כל חוק אפשרי ולעצום עיניים מול דברים שמפריעים אף לו ובלבד שלא להעניק את המתנה היקרה הזו לנתניהו.

גם יתר חברי הממשלה יתקפלו ככל הנראה והפנסיות התקציביות יעברו ללא חשש, מקסימום נאלץ לשלם מכספי המיסים עוד יישוב חדש למנסור עבאס ועוד חוק שידאג למקורביו של לפיד, אך הממשלה לא תיפול בגין זה.

השיחה המרתקת בין עמית סגל לאבישי בן חיים

השבוע התקיימה שיחה מרתקת בין עמית סגל לאבישי בין חיים סביב הנושא כמובן של ישראל הראשונה או ההגמוניה-כרצונכם, לישראל השנייה.

ובה ציין בן חיים כי הוא מעדיף תמיד ממשלה לאומית רחבה שתכלול מפלגות ימין ושמאל על פני ממשלה ימנית צרה. "מעבר לרצון שלי לאחדות בעם, אני יודע כי אם מפלגות השמאל לא נמצאות בממשלה, שאר הכוחות כמו גורמי אכיפת החוק לא נותנים לה לעבוד ולתפקד ועל כן עדיף שינכחו בממשלה מפלגות שמאל עם ימין". דבריו של אבישי בן חיים מבטאים אולי את תחושתו של כל אדם שמאמין עדיין בעיקרון של הפרדת רשויות. בדבריו אלו הוא כביכול ״מוותר״ מראש על הסיכוי לקבל פסקי דין הוגנים והוא מניח כי במידה וראש הממשלה אינו משרת את רצונם, הם מפריעים לו ולא נותנים לו ולשאר הממשלה את האפשרות לעבוד. זו תפיסה מדהימה ומייאשת כאחד.

סגנון או מהות? • דודי אמסלם נואם במליאה. צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת.

העימות הפומבי בין דודי לאמסלם לשופטת חיות, נלעס עד דק בכל מקום אפשרי ועל האפליה במדינת ישראל במוסדות אכיפת החוק, ניתן לשבת ולדבר במשך שעות. אך מתוך השיח עצמו עולה נקודה חשובה לא פחות. כאשר נבחר טראמפ לנשיאות ארה"ב, רבים צקצקו בלשונם וזלזלו בסגנון דיבורו ובוולגריות המתלווה להתנהגותו. ואכן, ברגע של כנות, הבנתי אותם. לראות נשיא צווח או מתנהג בצורה ברברית, לא עושה טוב לאף אחד. אך בין מילותיו מסתתר משהו אחר.

ונשאלת השאלה: האם אנו מחפשים נשיא ממלכתי כמו ביידן אך ישנוני וחסר כוח כמו שאנו רואים האירועים האחרונים, חוסר יציבות מול רוסיה, שינוי בגישה למדינת ישראל ועוד? או שאנו מוותרים על הנראות, בולעים את הצפרדע בשקט ומעדיפים נשיא מתפקד, כזה שמטיל מורא בעת הצורך, ניצב לצד ישראל, מציג עמדה תקיפה ביותר בנוגע לשיחות סביב הגרעין של איראן.

ועל אותו משקל ניצב דודי אמסלם. אודה שגם לי קשה לצפות בנאומיו המשתלחים וחסרי המעצורים ובסגנון דיבורו, אך האם אנו רוצים ח"כים עדינים, שקטים ש'נראים טוב למצלמה'? או שאנו מעדיפים את הח"כים שלנו תקיפים, נלחמים את מלחמתנו ופועלים ע"פ רצון העם? את התשובה המלאה כנראה, נקבל בפריימריז הבא בליכוד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!